שומר שיצא להפסקה ארוכה
בית הדין
ב חשון התשעח | 22.10.17
שאלה 1- שומר שיוצא להפסקה ארוכה בשעות הלילה. שאלה 2- האם מותר לשומר להגיע לבית כנסת שנמצא סמוך למקום השמירה בכדי להתפלל?
הרב ישועה רטבי
שאלה א':
לפי נהלי השמירה ישנה הפסקה של חצי שעה לאחר שבע שעות עבודה. אבל בפועל השומרים בזמנים בהם אין אנשים (למשל באמצע הלילה), מרשים לעצמם לצאת להפסקה ארוכה יותר (לשתות קפה וכו'), האם זה מותר?
שאלה ב':
האם מותר לשומר להגיע לבית כנסת שנמצא סמוך למקום השמירה בכדי להתפלל?
תשובה:
- א. שומר מחויב לעשות את עבודתו נאמנה ובמקצועיות, כלומר לשמור בצורה הטובה ביותר. עליו להקפיד על נהלי השמירה, (ערנות בשמירה, סיורים וכו').
- ב. בדיעבד אם השומר עשה הפסקה גדולה יותר מהמותר או שנרדם, אם לא נגרם נזק למעסיק - לדעת המאירי ולדעת החזון איש - השומר זכאי לקבל את שכרו, אבל לדעת הגר"ע אייגר והמשנה ברורה השומר לא זכאי לקבל את שכרו.
- ג. אם אירע נזק לחפץ במקרים בהם השומר פטור מלשלם (כגון בשטרות, בקרקעות ובהקדש), השומר אומנם פטור מלשלם על החפץ, אך לא זכאי לקבל את שכרו.
- ד. אם אירע נזק לחפץ באונס - השומר זכאי לקבל את שכרו.
- ה. ניתן להתפלל על חשבון זמן העבודה, אבל המעסיק לא חייב לשלם על זמן זה.
- ו. יש לברר אצל המעסיק האם הם מקפידים על הפחתת התשלום מזמן התפילה, אם ישנה הקפדה - הפועל לא יכול לקבל שכר על הזמן בו הוא התפלל.
- ז. ניתן להתפלל את כל השמונה עשרה ואין צורך לומר הביננו. אך אסור להאריך בתפילה על חשבון זמנו של המעסיק).
השאלות לבירור:
- א. הגדרת מעמדו של מאבטח.
- ב. דין השכר של שומר שכר במקרים שהשומר חייב לשלם.
- ג. דין שכרו של השומר שכר כאשר הוא פטור מלשלם.
- ד. דין שכרו של השומר שכר כאשר אירע אונס לחפץ.
- ה. להתפלל על חשבון זמן העבודה.
- ו. מנהג מדינה בשמירה.
א- הגדרת מעמדו של מאבטח
המשנה במסכת בבא מציעא דף צג עמוד א כותבת: "ארבע שומרים הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר. שומר חנם - נשבע על הכל, והשואל - משלם את הכל, ונושא שכר והשוכר - נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה". הש"ך בס"ק א כתב: שומר שכר נחשב רק כאשר השומר מקבל לכל הפחות שכר השווה פרוטה.
שומר שכר צריך לשמור בשמירה יתרה, לא ניתן להסתפק בשמירה רגילה. וכך מובא בגמ' במסכת בבא מציעא דף צג עמוד ב: "להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא". כלומר, המפקיד יכול לומר לשומר שכר: שילמנו לך כסף בכדי שתשמור לנו בשמירה מעולה יותר מדרך העולם. וכ"פ המחבר בסימן שג סעיף יא.
ישנן שלוש שיטות בראשונים, בדין גניבת אונס משומר שכר:
- א. שיטת התוס' (מס' ב"ק דף נז עמוד א ד"ה כגון) - שומר שכר חייב בכל סוגי הגניבה שיהיו לפיקדון, גם אם הגניבה אירעה ע"י אונס גדול - חייב. שכן כל גניבה נחשבת קצת כאונס, ולכך גם אם הטמין את המעות מאה אמות מתחת לאדמה, ובאו גנבים וחפרו מחילות מתחת לקרקע וגנבום - חייב[1], או שקפצה עליו חולי ונטרפה דעתו, כך שלא יכל לשמור - בכ"ז חייב. ורק באונס של ליסטים מזויין - פטרו הכתוב.
- ב. שיטת הרשב"א (מס' ב"מ דף מב. ד"ה ויש) - שומר שכר חייב בכל הגניבה, אך יש לחלק בין אונס שאירע לשומר, ובין אונס שאירע לפיקדון. אונס שאירע לשומר, כגון פיקדון שנגנב בגלל שהשומר נרדם וכד' - השומר חייב, אבל אונס שאירע לפיקדון, כגון שבויה, דהיינו ליסטים מזויין גנבו, או שבורה - השומר פטור.
הרשב"א ביאר: "אלמא לעולם אינו פטור אלא ביושב ומשמר". כלומר רק אם השומר שכר שמר ואירע אונס הוא פטור, אבל אם לא שמר למרות שהוא לא שמר בגלל אונס - חייב לשלם. (מובא בנ"י מס' ב"מ דף נג: ד"ה גמ').
- ג. שיטת הנימוקי יוסף (שם) - גם באונס שאירע לשומר בגופו, כגון שאנסתו שינה - פטור, שלא היה לו מה לעשות כנגד זה ונחשב אנוס ופטור. וכן דעת הרמב"ן (מס' ב"מ דף מב. ד"ה כספים) שאם קפץ עליו חולי או אירעו אונס בגופו - פטור. (מסתבר לומר שמדובר באונס שלא אפשר לשומר שכר להשיג שומר חלופי).
המחבר בסימן שג סעיף ב כתב את דברי התוס' בשם ויש אומרים, ששומר שכר חייב גם על אונס גמור, אך הש"ך בס"ק ד פסק: "העיקר כהפוסקים דגניבה באונס גמור - פטור שומר שכר". וכ"פ הגר"א בס"ק ד. ערוך השולחן (סעיף ז) כתב: "נראה דהוי ספיקא דדינא".
הסמ"ע בס"ק ב כתב: "הטעם, דכל גניבה קרובה לאונס הוא, וחייבה עליה התורה, הלכך אין חילוק בין אונס קטן לאונס גדול. והכלל: ששומר צריך שיהיו עניו פקוחות על הדבר לשמור בידו תמיד, ושוב, אם נאנס מידו - מה היה עליו לעשות, דהוה ליה דומיא דשבורה ומתה דפטריה רחמנא".
הנתיבות (סימן רצא בס"ק כד) כתב: "שומר שכר דצריך להיות תמיד יושב ומשמר, ואז פטור כשנאנס מתחת ידו, אבל כשאינו יושב ומשמר - חייב".
ב- דין השכר של שומר שכר במקרים שהשומר חייב לשלם
הגאון רבי עקיבא אייגר (חידושי הגרע"א על התורה פרשת משפטים), הביא חקירה לגבי גדר השכר של שומר שכר, האם השכר הוא על האחריות שהשומר שכר קיבל על עצמו, דהיינו השומר שכר לקח על עצמו אחריות גדולה יותר משומר חינם, ועל כך מגיע לו שכר. או שנאמר שהשכר הוא על רמת שמירה טובה שהשומר צריך לשמור בפועל, והשכר הוא על כך ששמר ברמת שמירה גבוהה יותר מרמת השמירה של שומר חינם.
השלכה מעשית תהיה, במקרה בו השומר שכר זלזל ברמת השמירה, שלא שמר ברמה גבוהה, אך בפועל החפץ לא נגנב ולא נאבד. אם אנו אומרים שהשכר הוא על האחריות, הרי שבכל מקרה השומר קיבל על עצמו אחריות, ולכך הוא צריך לקבל את שכרו. אבל אם נאמר, שהשכר הוא עבור הגדלת רמת השמירה, הרי שהשומר לא עשה את מלאכתו ולא מגיע לו שכר על כך.
במילים אחרות: השאלה היא, האם שומר שכר, מקבל עליו אחריות כמו חברת ביטוח, ועל אותה אחריות הוא מקבל שכר, למרות שאין שמירה בפועל, או שהשומר שכר צריך לשמור ברמה גבוהה, כמו חברת אבטחה, ואם לא שמר בפועל ברמה גבוהה - אינו מקבל שכר.
הגר"ע הסיק מדברי המשנה ברורה (סימן שו ס"ק יח), שהשומר לא זכאי לקבל שכר אם לא שמר כראוי: "ונראה, דאפילו אם לא אירע בו הפסד, (למרות שלא נגרם הפסד לחפץ), אך שלא שמר ביום השבת - יכול לנכות לו משכרו, (השומר לא זכאי לקבל את שכרו), מידי דהוי אם לא שמר יום אחר".
אבל החזון איש (ב"ק סימן ז בס"ק יח) כתב: שומר שכר זכאי לקבל את שכרו גם אם לא שמר כראוי, כי חלה עליו אחריות לשלם, ועל אחריות זו מגיע לו שכר. "ואפשר, דדוקא בשומר הקדש וקרקעות - מפסיד שכרו בזמן שלא שמר כראוי, אבל שומר שכר שמתחייב לשלם - אינו מפסיד שכרו, כיון שמתחייב מכח שכרו".
וכך נראה מדברי המאירי (מסכת בבא מציעא דף פג.) שיש חיוב תשלום לשומר שכר שמשלם על החפץ: "שמאחר שנתחייבו לו לשלם, והפקיעו מן התשלומין - דיו בכך... אם נתחייבו לשלם ושלמו - מנכין שכרן מן התשלומין".
לסיכום פרק זה, על פי משמעות דברי המאירי והחזון איש ישנו חיוב תשלום שכר לשומר על אחריותו במקרים בהם השומר אכן חייב לשלם.
ג- דין שכרו של השומר שכר כאשר הוא פטור מלשלם
הקצות בסימן שה ס"ק ב כתב בשם התשב"ץ (סימן כד): שומר שכר שפשע בשמירתו, אבל בעליו היו עמו - פטור מלשלם, וגם הבעלים צריכים לשלם לו את שכר שמירתו. כלומר בכל מקרה בו השומר לא מחויב לשלם על ההיזק שנגרם, יש לשלם לו עבור שכר עבודתו.
אבל לדעת הקצות, השומר אומנם פטור מלשלם על פשיעה כאשר בעליו עמו, אבל את שכרו הוא הפסיד. כמבואר בסימן שא, גבי עבדים שטרות[2] והקדשות, שאומנם אין להם דין שומרים, ופטורים מלשלם, ורק אם אירע אונס, הם נשבעים ונוטלים את שכרם, כמבואר במסכת בבא מציעא בדף נח עמוד א, אך אם לא אירע אונס - הם לא זכאים לקבל את שכרם.
הקצות כתב: יש לחלק בין שומר ובעליו עמו, לבין אומן ובעליו עמו. בשומר אנו אומרים שהאחריות מוטלת על השומר לשמור, וכל שלא שמר כראוי - הפסיד את שכרו, אפילו בשמירה בבעלים. שהרי השומר לא עשה את מלאכתו, ששכרו לכך לשומרו כתורת שומר שכר. מה שאין כן באומן הנוטל שכר עבור עבודתו, ובדרך אגב האומן גם נעשה שומר שכר על העבודה, שהרי הוא נהנה, כמבואר בסימן שו, לכן אנו פוסקים באומן שאם בעליו עמו, והעבודה אבדה, שהאומן פטור וגם מקבל את שכרו, שכן האומן עשה את מלאכתו מלאכת האומן בצורה טובה ואין סיבה לגרוע את שכרו. כלומר, לדעת הקצות אם השומר לא שמר כראוי, והחפץ אבד או נגנב לפני שהחזירה לבעליה - השומר לא זכאי לקבל את שכרו.
הנתיבות בס"ק א העיר: אין כל ספק שהשומר מפסיד את שכרו (אם נגנב החפץ משומר שכר והוא פטור מלשלם), כפי שמוכח מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף נז עמוד ב: בני עיר ששלחו את מחצית השקל ע"י שליח, והכסף נגנב או אבד - השליח לא מקבל שכר על עבודתו. הנתיבות הוסיף: מכיוון שבשכירות אנו אומרים ששכירות משתלמת רק בסוף, לכן יש לבחון אם בסופו של דבר השומר לא עשה את עבודתו, הוא לא יהיה זכאי לקבל את שכרו.
ד- דין שכרו של השומר שכר כאשר אירע אונס לחפץ
המאירי (מסכת בבא מציעא דף פג.) כתב: "שומר שכר שנאנס...ואף שכרו אינו מפקיעו, שהרי אם יודע שנאנס - בודאי נוטל שכרו... ומאחר שאף הוא טוען כן - ראוי להאמינו מתורת חסידות".
הש"ך בסימן שג ס"ק ה כתב בשם המגיד משנה (הלכות שכירות פרק ב הלכה ב): בגמ' במסכת בבא מציעא דף נז עמוד מובא שאם אירע אונס והשומר פטור מלשלם על האונס הוא לא מאבד את שכרו, והוא נשבע ונוטל שכרו. הש"ך כתב: דבריו נכונים, וכן ג"כ מוכח מסימן סו סעיף ח.
הנתיבות בס"ק ג כתב: צריך לשלם לשומר את שכרו, רק עד הזמן בו אירע האונס, אבל לא צריך לשלם לשומר את השכר שנקבע משעת האונס עד סוף זמן השמירה שקבעו בניהם. שכן באונס שלא היה על שניהם לעלות על הדעת שיתכן שיבוא - הבעלים פטורים מלשלם את השכר מרגע האונס והלאה.
עוד כתב הנתיבות: מדובר שהאונס אירע לחפץ, אבל אם האונס אירע לשומר, כגון שחלה וכד' - לא צריך לשלם לשומר גם לא את השכר עד לזמן האונס.
לא אירע שום נזק - אם השומר לא שמר כראוי, אך לא אירע כל נזק כמו המקרה המובא בשאלה - השומר יהיה זכאי לקבל את שכרו. כך משמע מדברי הקצות בסימן רכז ס"ק יא: "כל שומרי שכר, אם שמרו כראוי - נוטל שכרו, ואם נגנב או נאבד ולא שמרו כראוי - משלמין דמי החפץ ומפסידין שכרן".
ה- להתפלל על חשבון זמן העבודה
במסכת ברכות דף טז עמוד א מובא: "תנו רבנן: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית - קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה, ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה, ומתפללין תפלה של שמונה עשרה אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם. והתניא: מעין שמונה עשרה! ...כאן - בעושין בשכרן, כאן - בעושין בסעודתן". (פועל שמקבל שכר על מלאכתו - מתפלל רק מעין שמונה עשרה, אבל פועל שלא מקבל שכר על עבודתו אלא מקבל רק אוכל - יכול להתפלל שמונה עשרה).
"והתניא (בניחותא): הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל - הבית קורין קריאת שמע ומתפללין, ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה, אבל מברכין לאחריה שתים, כיצד - ברכה ראשונה כתקונה, שניה - פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ; במה דברים אמורים? בעושין בשכרן, אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן (אם המעסיק נמצא איתם ומתפלל איתם משמע שהוא מוחל על כך) - מברכין כתיקונה".
הגהות מיימוניות (הלכות ברכות פרק א בס"ק ט) כתב: בזמנינו המעסיק לא מקפיד על זמן התפילה של הפועל, לכן גם פועל שמקבל שכר על עבודתו - רשאי להתפלל את כל תפילת שמונה עשרה.
וכך פסק השולחן ערוך באורח חיים סימן קי סעיף ב: פועל שמקבל שכר על עבודתו - לא יכול להתפלל שמונה עשרה אלא רק תפילת הביננו. אומנם בזמנינו שהמעסיקים לא מקפידים על זמן תפילה של העובדים - ניתן להתפלל שמונה עשרה.
השולחן ערוך בסימן קצא סעיף ב הוסיף: כך גם הדין היום בברכת המזון שאין קפידא, כך שעל הפועל לברך את כל ארבע ברכות.
המגן אברהם (סימן קי ס"ק ז) כתב: "וה"ה שילכו לבה"כ להתפלל בעשרה, והיכא דנהוג נהוג". וכך כתב גם המשנה ברורה (סימן קי ס"ק יב): "וכתב הלחם חמודות דה"ה שמותרים לילך לבהכ"נ להתפלל בעשרה. ועיין במ"א דזה דוקא במקום שאין דרך בעלי בתים להקפיד בכך, ומ"מ אין יורדין לפני התיבה כ"כ הפמ"ג. ובפר"ח איתא: דהאידנא יורדין ג"כ לפני התיבה, ונ"ל דאין להחמיר אם עי"ז לא יתאחר הזמן יותר".
המגן אברהם הדגיש את ההיתר להתפלל במניין רק במקום שנהגו. השנה ברורה הוסיף: מדובר במקום שהמעסיק לא מקפיד. מכאן ניתן ללמוד שיש לבקש את אישורו של המעסיק לצאת להתפלל במניין, ואם הוא לא מקפיד הדבר מותר.
ערוך השולחן (סימן קי סעיף ז) כתב: "ויש להסתפק אם האידנא עושה תנאי עם הפועל שלא יתפלל אלא הביננו אם מועיל אם לאו דלכאורה מהני, אבל י"ל דלאו כל כמיניה לאפקועיה מתפלתו נגד המנהג, אמנם אם מותר לפועל בזמה"ז לילך לבהכ"נ להתפלל - תלוי במנהג המקום [מג"א סק"ז] אם לא התנו בפירוש".
אומנם ערוך השולחן בסימן קצא סעיף ד כתב: "ואם אפילו יאמר אח"כ שמקפיד - לא צייתינן ליה, וכן הוא עכשיו בתפלה כמ"ש בסי' ק"י. ונ"ל עוד דאפילו אם ישכרם על תנאי זה שיקצרו בתפלה ובברהמ"ז - לא צייתינן ליה, דכיון דכ"ע אין נוהגין כן - והוה כקבלו עליהם לחובה - אין ביכולת היחיד להוציא עצמו מן הכלל ולבטל המצוה".
בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן ח) מובא: "ולכן כשהזמן מצומצם מאד - יכולים לדלג וידוי ונפילת אפים. ויאמר השליח צבור חצי קדיש, ויסיים עם הקהל אשרי יושבי ביתך, ובא לציון גואל, וקדיש תתקבל, מפני שהפליגו חז"ל בשבח אמירתם, וכמבואר במסכת ברכות (דף ד:), שכל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום - מובטח לו שהוא בן העולם הבא. (כלומר, המזמור של אשרי יושבי ביתך, פעם אחת בתוך פסוקי דזמרה, ופעם שנית לאחר תפלת י"ח בשחרית, ופעם שלישית לפני תפלת המנחה). וכן באמירת ובא לציון גואל יש קדושה דסדרא, וכבר אמרו חז"ל (סוטה מט ע"א), מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו וכו', עלמא אמאי קאי, אקדושה דסדרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא".
בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן צא) מובא: היום נהוג להתפלל את תפילת העמידה כתקנה גם לעובדים שמקבלים שכר, וכן לברך ברכת המזון במלואה, אבל במקרה שהעובד חושש שאם יתפלל את כל התפילה הוא יאחר למקום עבודתו - הוא מחויב לדלג על פסוקי דזמרה[3], בכדי לא לגזול את המעסיק.
ו- מנהג מדינה בהפסקה ובתפילה
לפי החוק (חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א סעיף 20) העובד זכאי לקבל שלושת רבע הפסקה בעבודה של שש שעות, כאשר חצי שעה מתוכם יהיו רצופים. (סעיף 20 א).
המעסיק לא חייב לשלם לעובד על זמן ההפסקה, זאת בתנאי שההפסקה קבועה ורציפה במשך חצי שעה ובתנאי שהעובד יכול בזמן ההפסקה לצאת ממקום עבודתו לעיסוקיו הפרטיים, אך אם העובד מחויב להיות זמין גם בשעת ההפסקה - לא יהיה ניתן לנכות את זמן ההפסקה משכרו. השומר חייב להיות זמין גם בזמן ההפסקה, לכן ההפסקה נחשבת כחלק משעות העבודה של השומר. (סעיף 20 ג).
החוק מאפשר לעובד להתפלל במהלך יום עבודתו, אבל המעסיק לא חייב לשלם לעובד על זמן התפילה (סעיף 20 ד).
[1] אומנם התוספות במסכת בבא מציעא (דף מב. ד"ה אמר) כתבו שנחשב לאונס: "אך תמהון גדול הוא, למה לא יהא אונס אם העמיק בקרקע ק' אמות, דמאי ה"ל תו למיעבד? או אם תקפתו שינה או חולי גדול, ואיך יתכן ששום גניבה לא נמצא שתהא אונס גמור כליסטין מזויין". כך שיש מחלוקת בין התוס' במסכת ב"מ לבין התוס' במס' ב"ק.
[2] וכך פסק השולחן ערוך בסימן סו סעיף מ: "אם היה שומר שכר עליהם (שטרות), ונגנבו או אבדו, אפילו בפשיעה - פטור מלשלם, אבל מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי". (כלומר שאירע אונס לשטר).
[3] כך סיים האגרות משה: "וא"כ לדלג פסד"ז (פסוקי דזמרה) - ודאי לא מיבעיא שרשאי, אלא שמחוייב מצד גזל מלאכתו של בעה"ב. אך בשביל מלאכת עצמו - מסתבר שלא ידלג אלא כשאיכא חשש גדול שאפשר יהיה הפסד כשיאחר זמן הקצר דאמירת כל פסד"ז דבמקום הפסד ודאי רשאי אף למלאכת עצמו".