בית הדין

ז חשון התשעח | 27.10.17

הרב ישועה רטבי

שאלות:

מלמד שהגיע לבית הספר, שם נאמר לו ששכחו להודיע לו, אבל התלמידים שוחררו ואין שיעור, האם הוא זכאי לקבל את שכרו? (המלמד טרח בהכנת השיעור ובהגעה לבית ספר).

תשובה:

מעסיק שחזר בו ללא סיבת אונס לא צפויה - צריך לשלם לעובד שכר של עובד בטל. כלומר מחצית משכרו. אומנם אם מדובר במלמד ששמח מאוד ללמד, ומפריע לו ביטול השיעור - זכאי הוא לקבל את מלוא שכרו.

נימוקים:

במסכת בבא מציעא דף עו עמוד ב מובא: "השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים? שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל. במה דברים אמורים? שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה - שמין להן מה שעשו".

הגמ' חילקה בין פועל ובין קבלן ומעסיק. פועל יכול לחזור בו, גם לאחר שהתחיל את עבודתו, וידו על העליונה, שמקבל בשכרו את כל השכר על חלק העבודה שהספיק לעשות עד שהתפטר. אבל קבלן ומעסיק אינם יכולים לחזור בהם לאחר תחילת העבודה, אבל לפני תחילת העבודה - אם המעסיק חזר בו - אין לפועל תביעה ממונית על המעסיק אלא רק תרעומת.

הגמ' הדגישה: אם העובד הלך למקום העבודה - המעסיק צריך לשלם לו כפועל בטל. נחלקו הראשונים, האם החיוב של המעסיק לשלם חל רק אם העובד הלך, או גם אם לא הלך, אך העובד לא מוצא עבודה חלופית - יש חיוב על המעסיק לשלם לפועל.

התוס' (ד"ה אין) כתבו: לאו דווקא אם העובד הלך למלאכתו - הבעלים צריכים לשלם לו, אלא גם אם העובד עוד לא הלך - אנו פוסקים כר"מ הדן דיני דגרמי, ולכן בעה"ב חייב לשלם, שהרי הבעלים עכבו אותו, כך שעבר הזמן, והפועל כבר לא יכול למצוא עבודה חלופית. לחלופין, אם העובד הלך, אבל חזר מהר, ויכל למצוא עבודה חלופית - הבעלים אינם צריכים לשלם לו, ואין לו אלא רק תרעומת.

אבל הרמב"ן (דף עו: ד"ה מודה) סבור, שיש משמעות להליכה, הברייתא דווקא כתבה הליכה, שכן הליכת הפועל לעבודה נחשבת כקניין המחייב את שני הצדדים לעבודה. (הנ"מ תהיה אם העובד לא הלך וגם לא עוד יכול למצוא עבודה: לפי התוס' המעסיק צריך לשלם, אבל לפי הרמב"ן, מכיוון שהעובד לא הלך - המעסיק לא חייב לשלם).

הרמב"ן (שם) והרשב"א כתבו (נימוקי יוסף דף מו: דיבור ראשון): עובד שלא הלך למקום עבודתו, והמעסיק חזר בו - אין לו אלא תרעומת, מדובר רק אם לא הפסיד מקום עבודה אחר בגלל התחייבות שלו למעסיק זה, כגון שהמעסיק פנה אליו בערב בהצעת תעסוקה שיעבוד עמו למחרת, ובערב לא הייתה לו שום אפשרות לקבל עבודה אחרת, אבל אם יכל לקבל עבודה אחרת בערב אלמלא התחייבותו למעסיק, הרי שאם המעסיק יחזור בו, גם אם הוא לא הלך לעבודה - בכ"ז בעה"ב משלם לו כפועל בטל. ואם הוא יכול למצוא עבודה עם שכר מועט - על המעסיק להשלים לו את מה שהפסיד^[1]. וכ"פ המחבר בסימן שלג סעיף ב.

נמצא אפוא, מעסיק שפיטר עובד - על המעסיק לשלם לפועל שכר כפועל בטל. מספר טעמים נאמרו על כך:

• א. התוס' (מסכת ב"מ דף עו: ד"ה אין) הסבירו: טעם החיוב הוא מדינא דגרמי.
• ב. הנתיבות בס"ק כג כתב: טעם החיוב אינו מדינא דגרמי אלא מדרבנן. החכמים תיקנו תקנה מיוחדת עבור הפועלים.
• ג. המרדכי (מס' ב"ק סימן קיד) כתב בשם רבנו יקיר: כאשר המעסיק שוכר פועל, הוא מקבל על עצמו התחייבות לשלם כל היזק שיגרם על ידו, שכן הפועל סומך על דברי המעסיק שיעסיקו, וסמיכות דעת זו חשובה כאילו המעסיק קיבל על עצמו לשלם כל הנזקים שיגרום.
• ד. הריטב"א (דף עג: מובא בנתיבות סימן שו ס"ק ו) כתב: החיוב של המעסיק לשלם לפועלים כשחוזר בו, הוא מדין ערב, שהרי הפועלים סמכו על דבריו של המעסיק.

הש"ך בס"ק ד כתב: מדברי רבנו תם משמע שאם בוצע קניין - אין אפשרות לחזור בעד שום ממון שבעולם. הש"ך ביאר: "ר"ל, דאע"ג דאם התחיל במלאכה - יכול לחזור בו ויהיה ידו על התחתונה, כדאית' בש"ס ולקמן סעיף ד' - הכא לא מהני אפי' אם ירצה להיות ידו על התחתונה, דהתם לא חשיב קנין, אבל הכא כיון שמשך הכלי או הקנה בק"ס - לא מהני שום ממון, וצריך לעשות המלאכה אם ירצה הבע"ה, וכן משמע להדיא בדברי רבינו ברוך בספר החכמה שהביא המרדכי פ' האומנין גבי שבאת חבילתו לידו, דבמשיכת כלי האומנות - אין הפועל יכול לחזור בו אפי' רוצה להיות ידו על התחתונה".

הרמ"א בסימן שלג סעיף א פסק כדעת רבנו תם: בעה"ב שמשך את כלי האומנות - אין הוא ואין הקבלן יכולים לחזור בהם. על כך כתב הפתחי תשובה בס"ק ב בשם הנודע ביהודה (מהדו"ק חו"מ סימן ל): חתימת הקבלן על חוזה, שווה לתחילת עבודה, ואין הצדדים יכולים לחזור בהם.

הש"ך בסימן שלג ס"ק א כתב: אם העובד יכול למצוא עבודה חלופית ללא טרחה - יכול המעסיק לפטר לפני שהעובד התחיל את עבודתו, ואין לו אפ' תרעומת. וכך כתב הקצות בס"ק יב: "וכן בעל הבית בפועל חוזר כל שיש בעל הבית אחר".

אומנם אם המעסיק חזר בו בגלל אונס שלא היה מודע לו - המעסיק לא צריך לשלם לפועל, אך אם המעסיק היה מודע לאונס והעובד לא היו מודע לאונס, אנו אומרים שהיה עליו לעלות בדעתו שהאונס יתרחש ולהתנות שהעובד יעבוד בכ"ז, ואם לא התנה, הפסיד. אבל במקרה בו שני הצדדים היו מודעים לאונס, או במקרה בו שניהם לא היו מודעים לאונס - העובד מפסיד, שכן העובד הוא נחשב למוציא מהמעסיק, והמוציא מחברו עליו הראיה. דינים אלו מבוארים במסכת בבא מציעא דף עז עמוד א (ע"פ הסבר הרא"ש סימן ג), וכפי שנפסק להלכה בסימן שלד סעיף א.

הגמ' דנה במקרה בו העבודה לא נעשתה מחמת אונס, האם בעה"ב צריך לשלם לפועל את שכרו או לא? הדין הוא שבעה"ב אינו חייב לשלם לפועלים. אומנם במקרה בו בעה"ב

שיעור השכר של פועל בטל

הט"ז (על סעיף א) כתב: בקובץ ישן מובא: בכל מקום שאמרו חכמים שנוטל כפועל בטל - השיעור הוא חצי השכר.

בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן א) מובא: לימוד תורה אינו כלימוד שאר המקצועות, שכן הרב שמח ללמד את תלמידיו ומצטער כאשר הלימוד מתבטל, (הסמ"ע בסימן שלה ס"ק ד ביאר: "דפקודי ה' ישרים משמחי לב. גם משום דסתם מלמדים רגילים לעסוק במלאכת לימוד הנערים כל היום, ואי לא מיעסקי - ה"ל כשינוי וחלשי"), כך שיש לדמותו לאכלושי דמחוזא[2] (כמבואר בהערה).

הרדב"ז (חלק ב סימן תשנ) הסביר מדוע מלמד נחשב כמו אכלושי דמחוזא: "וקשיא לי: דאדרבא אמרינן למה נקרא שמה תושיה, שמתשת כחו של אדם? וליכא למימר דלא אמרינן הכי אלא בדברים הצריכין עיון, דאנא חזינא מלמדי תינוקות טורחים הרבה ויגעים? ותו דלהכל נקרא תושיה"?

"ולפיכך נ"ל דעיקר הטעם הוא, דבזמן שהמלמד יושב ובטל - נחלש כח הלימוד ודרכו, וכשירצה לחזור ללמודו - קשה עליו, כי בהרגל הדבר לא יקשה עליו טרחו, ולאו דחלשי גופייהו ממש, אלא חלשי ממלאכתם, וניחא להו להיות עוסק במלאכתו תדיר, ולפיכך נותן לו שכרו משלם".

כך פסק הרמ"א בסימן שלה סעף א: "מלמד שחלה התלמיד - נתבאר בסוף סימן של"ד (טור ריש סי' של"ד ורמב"ן בתשובה סי' א'), מקום שהוא פסידא דבעל הבית - צריך ליתן לו שכרו משלם ולא כפועל בטל, דאי לא עבדי חלשי. ואפילו יש לו תלמידים אחרים שלומד עמהם, דדבורא לאחד דבור למאה. (ב"י בשם הרשב"א ורבי ירוחם נכ"ט ח"ג). ואין בעל הבית יכול ליתן לו נער אחר ללמוד עמו". (תשובת רמב"ן סימן א').

מסקנות:

• א. מעסיק שחזר בו לפני שהעובד התחיל ללכת למקום עבודתו - המעסיק לא חייב לשלם לעובד את שכרו ואין לו אלא תרעומת.
• ב. אם כתוצאה מחזרת המעסיק - נגרם לעובד הפסד (כגון שהפסיד עבודה אחרת שיכל לקבל) - המעסיק חייב לשלם על ההפסד שנגרם לו.
• ג. אם המעסיק חוזר בו לאחר שבוצע קניין - גם אם לא נגרם נזק לעובד - הוא זכאי לקבל את שכרו כמו פועל בטל.
• ד. אם המעסיק חזר בו ויש מקום עבודה חלופי לעובד (רמת קושי זהה למקום העבודה הראשון) - המעסיק לא צריך לשלם את הסכום שיכל העובד לקבל במקום העבודה השני.
• ה. מעסיק שחזר בו מהעסקת העובד בגלל אונס - פטור מלשלם לעובד על ההפסדים שנגרמו.
• ו. אונס נחשב דבר שהמעסיק לא יכל לדעת עליו, או לחלופין שהמעסיק והעובד יכלו לדעת עליו. אבל אונס שהמעסיק יכל לדעת והעובד לא יכל לדעת - לא נחשב לאונס.
• ז. שיעור השכר של פועל בטל הוא מחצית מהשכר.
• ח. מלמד ששמח מאוד ללמד, ומפריע לו ביטול השיעור - זכאי הוא לקבל את מלוא שכרו.

[1] נמצא אפוא, שאם הפועלים הפסידו עבודה - המעסיק משלם להם כפועל בטל (גם אם לא הלכו), או שהפועלים יעבדו בעבודה עם שכר מופחת והמעסיק שפיטר ישלם להם את הפער.

נחלקו הפוסקים, האם אפשרות הבחירה, (לשלם כפועל בטל או לומר להם לעבוד ולשלם את הפער), נמצאת אצל המעסיק או אצל הפועל. הב"ח בס"ק א כתב: הבחירה נתונה לפועלים, הם יחליטו האם הם מעדיפים לקבל מן המעסיק שכר כפועל בטל, או שהם מעדיפים לעבוד במקום חלופי ולקבל את הפער. אך הפרישה בס"ק א כתב: הברירה ביד המעסיק. וכ"פ הש"ך בס"ק ט: "דהפועל מחויב לעשות המלאכה, ואינו יכול לומר: 'אשב בטל, ותשלים לי כפועל בטל', אלא הברירה ביד הבעל הבית".

[2] במסכת בבא מציעא דף עז עמוד א מובא: "אמאי, וליתיב להו כפועל בטל? כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא, דאי לא עבדי חלשי". (מדובר בסוג עבודה הדומה לעבודת הסבלים במחוזא, שאם לא היו עובדים, היו נעשים חלשים, והם נהנים לעבוד, ולא היו מוכנים לקבל כסף בכדי להוריד את רמת הקושי של העבודה ולקבל כפועל בטל, אדרבה הם אוהבים עבודה קשה, ורוצים את מלוא השכר, לכן הם מקבלים את כל שכרם, אבל לעולם בפועל שמוכן ששכרו ירד במקצת, בכדי להקל מקושי העבודה - אינו מקבל שכר מלא אלא רק שכר כפועל בטל).