בית הדין

ז חשון התשעח | 27.10.17

הרב ישועה רטבי

שאלה:

בעל ואישה שהיו במסעדה באיקאה. רק הבעל הזמין ארוחה מהמסעדה ולא האישה. ע"פ הכללים שם, מותר למי שהזמין ארוחה - לשתות כוסות מיץ (קולה וכו') - ללא הגבלה. האם מותר לבעל למלא מיץ ולתת לאשתו (מעבר לכוסות שתייה שהוא עצמו שתה).

תשובה:

• א. לקחת אוכל או שתייה מהמסעדה ולהעבירם למי שלא הזמין - יש בכך משום איסור גזל. בעלי המסעדה נתנו מתנה זו רק למי שהזמין סעודה ולא למי שלא הזמין. אם כל אחד ייקחו מנה נוספת ויחלק למי שלא הזמין - המסעדה תפשוט רגל.
• ב. אבל אם הבעל ייקח לעצמו, ולאחר מכן את חלקו הוא ייתן לאשתו - נראה שמותר. כי הבעל לא שותה אלא את השתייה שמגיעה לו - הוא נותן לאשתו. או אם למשל הבעל ייקח כוס אחת וייתן חצי מהכוס לאשתו - מותר, כי הוא נותן במתנה את החלק האמיתי שמגיע לו.

נימוקים

בגמ' במסכת בבא מציעא דף פז עמוד ב מובא: "ואכלת - ולא מוצץ". כלומר פועל העובד בכרם ענבים יכול לאכול מהענבים, אבל אסור לו למצוץ רק את מיץ הענבים ולזרוק את השאריות של הענבים.

השיטה מקובצת (שם) ביאר: "דבודאי הוא אוכל אותה באכילה גסה, ואין זה כנפשך שבעך, לפי שיותר משבעך הוא. אי נמי יש לפרש שאף על פי שהוא תאב להם - אסרה עליו תורה משום שלא יפסיד יותר מן הענבים לבעל הכרם, ועל כרחך צוהו שיאכל הכל גם הקליפה".

מכאן אנו למדים שגם במקום שלכאורה מותר לאכול ללא הגבלה (כגון במסעדות אכול כפי יכולתך וכד') - עדיין ישנן הגבלות מוסריות: א)- אסור לאכול אכילה גסה. ב)- אסור לגרום להפסד לבעלים.

גם במסעדה האמורה, אכן מותר לשתות אבל אסור שתייה מרובה, וכן אסור לגרום להפסדים לבעלי המסעדה בחלוקת האוכל לאחרים.

סימוכין לכך ניתן להביא מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף צב עמוד א: "איבעיא להו: פועל - משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל? למאי נפקא מינה? - דאמר: תנו לאשתי ובני. אי אמרת משלו הוא אוכל - יהבינן להו, אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל - לדידיה זכי ליה רחמנא, לאשתו ובניו - לא זכי להו רחמנא".

כלומר בתורה {דברים פרק כג פסוק כה} נאמר: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן". דהיינו פועל העובד בכרם זכאי לאכול מענבי הכרם. שאלת הגמ' היא, האם הפירות שהפועל רשאי לאכול חשובות כשייכות לו, והוא יכול להעביר את הפירות לאשתו ובניו, או שאוכל זה ניתן במתנה רק לפועל, ואסור לו להעביר למשפחתו.

השולחן ערוך (סימן שלז סעיף טז) פסק, שהפועל לא רשאי להעביר את האוכל לאשתו ובניו, כי התורה זיכתה את האוכל שהפועל אוכל לעצמו, ולא זיכתה אוכל שלא נאכל ע"י הפועל עצמו.

כך כתבו התוספות (מסכת בבא מציעא דף צב עמוד א ד"ה אי): "שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל, ואין לו כח ליתן".

אומנם אם הבעל ייקח לעצמו, ולאחר מכן את חלקו הוא ייתן לאשתו - נראה שמותר. כי הבעל לא שותה אלא את השתייה שמגיעה לו הוא נותן לאשתו. או אם למשל הבעל ייקח כוס אחת וייתן חצי מהכוס לאשתו - מותר, כי הוא נותן במתנה את החלק האמיתי שמגיע לו.

ניתן להוכיח זאת מדברי התוס' (מס' נזיר דף כד: ד"ה שקימצה): "וא"ת והא אמר דמותר מזונות לבעל?... ועוד תירץ הר"ם, דהא דאמרינן מותר מזונות לבעל - כגון שקצבו לה כך וכך דינרין לשבת והוזלו המזונות... אבל הכא מיירי שקימצה מעיסתה, שלא הוזלו המזונות, אלא קימצה ופיחתה מפיה, שלא אכלה כדי שובע, דההוא מותר - הוי ודאי דידה".

הדגול מרבבה (אבן העזר סימן פ סעיף א) כתב: "נלע"ד שצמצמה היינו שקנתה בזול, (אז המותר לבעל). אבל אם קימצה מעיסתה, ואכלה פחות משבעה - הוא שלה".

הפתחי תשובה בסימן ע ס"ק א כתב בשם שו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן עח): מתי אנו אומרים מותר מזונות לבעל? רק כאשר נותר מאליו, כגון שטיבעה לאכול קצת, שכן אין ציווי לבעל לתת לה מזונות יותר ממה שהיא צריכה. אבל אם צמצמה וסבלה מדוחק ורעב - יכולה לומר שעשתה זאת לעצמה ולא לבעלה.

גם במקרה כאן אם הבעל יצמצם - יוכל להעביר את מה שצמצם בצורה אמיתית לאשתו, כי החלק שמגיע לו נחשב ששייך לו והוא יכול לתנה לאחרים.