בית הדין

כז כסלו התשעח | 15.12.17

מנהל מוסד שיש לו דין ודברים עם אחד העובדים שלו, המנהל מעוניין לתפוס את שכרו של העובד כמשכון בגלל הטענות שיש לו כלפי העובד (העובד איחר וכד'), האם המעסיק רשאי לתפוס את שכר העובד?

הרב ישועה רטבי

תשובה:

• א. מעסיק שיש לו ספק האם הפועל חייב לו - אסור למעסיק לתפוס משכרו של העובד. תפיסת השכר של הפועל חמורה בגלל שיש בכך חמישה לאוין, כך שלא מדובר רק בספק בדיני ממונות אלא בספק באיסורי תורה, ובספק איסור תורה יש ללכת לחומרא ולא לעכב את שכרו של הפועל. אם כי ישנם פוסקים המתירים גם לכתחילה לתפוס משכרו של הפועל.
• ב. אומנם אם ברור למעסיק שהפועל חייב לו (טענת ברי) - יכול המעסיק לעכב את שכרו של הפועל עד לבירור בניהם או עד לבירור בבית הדין.
• ג. גם במקרה בו ברור למעסיק שהפועל חייב לו סכום מסוים - אסור למעסיק לעכב את כל המשכורת, אלא יכול לעכב רק את הסכום שברור לו שהפועל חייב לו.

מעסיק שמסופק אם הפועל חייב לו

במשנה במסכת בבא מציעא דף צא עמוד ב מובא: "היה עושה בתאנים (פועל שעובד עם תאנים) - לא יאכל בענבים, (כי מותר לו לאכול רק את סוג הפרי שהוא עובד בו), בענבים - לא יאכל בתאנים".

בגמרא מובא: "איבעיא להו: עושה בגפן זה, מהו שיאכל בגפן אחר, (המשנה אסרה על הפועל לאכול מין אחר, כעת הגמ' שואלת האם מותר לאכול מאותו מין בו הוא עובד אבל מסוג משובח יותר, למשל הוא עובד עם ענבים באיכות גרועה ורוצה לאכול ענבים באיכות טובה יותר האם מותר לו). ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן - והא איכא, (הפועל עובד בענבים והוא גם אוכל ענבים, ומותר לפועל לאכול מאותו הסוג שהוא עובד בו), או דלמא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן - והא ליכא"? (מותר לפועל לאכול רק ממה שעובד בו באותו רגע, וכעת עובד עם ענבים גרועות, לפיכך אסור לו לקחת ענבים מסוג יותר משובח).

הרא"ש (סימן י) כתב: "ולא איפשיטא (שאלת הגמ' האם מותר לאכול מפרי באיכות טובה יותר), הלכך לא אכיל. ואי אכיל - לא מפקינן מיניה, (אם הפועל אכל - לא מוציאים ממנו), ולא מנכי ליה מאגריה (אסור למעסיק לנכות משכר הפועל), דהיינו אפוקי, כדאמר לעיל (פ"ה סימן ט"ז) גבי משכנתא". וכ"פ השולחן ערוך בסימן שלז סעיף י.

הש"ך (תקפו כהן סימן לח) הקשה: לדעת הטור מועילה תפיסה בתיקו בכל דבר שבממון^[1], א"כ מדוע הרא"ש פסק שאסור למעסיק לנכות לפועל משכרו, הרי מדובר בגמ' בשאלה שלא נפשטה, כך שתפיסה מועילה, א"כ מדוע אסור למעסיק לתפוס משכרו של הפועל בכדי לנכות את הגפנים המשובחים שהוא אכל?

הש"ך הסביר: "י"ל דשאני הכא כיון דהכובש שכר שכיר - עובר בחמשה לאוין[2], וגם בעשה וכמ"ש הטור ח"מ ריש סימן של"ט - אם כן לא מהני תפיסה מכח ספק ממקום אחר".

כלומר, תפיסת השכר של הפועל חמורה בגלל שיש בכך חמישה לאוין. מכאן ניתן ללמוד בכל ספק שיש האם מגיע לפועל את שכרו שלא ניתן לתפוס אלא על המעסיק לשלם את שכרו לפועל, כי בפועל לא מדובר רק בספק בדיני ממונות אלא בספק באיסורי תורה, ובספק איסור תורה יש ללכת לחומרא ולא לעכב את שכרו של הפועל.

וכך גם מבואר בדברי הטור (בעל הטורים דברים פרק כד פסוק יד): "לא תעשק שכיר - סמיך ל-כי תשה (פסוק י), לומר אפילו אם הוא חייב, אל תאמר אעכבנו בחובי, אלא פרע לו שכרו מיד, ואחר כך גבה חובך".

שולחן ערוך הרב (הלכות שאלה ושכירות וחסימה סעיף יח) כתב: "ואפילו אם העני מבקש שיהיה שכרו שמור על בעל הבית - טוב לפרעו תחלה בזמנו אם יכול, ויחזיר ויקח ממנו בתורת פקדון". כלומר גם כאשר שכרו של הפועל אמור לחזור בחזרה למעסיק - טוב קודם שהמעסיק יפרע וישלם לפועל, ורק אח"כ הכסף יחזור בחזרה למעסיק.

וכך גם כתב שער משפט (סימן שלט בס"ק ב) בשם הזוהר הקדוש (קדושים דף פה א): "דאף דאמר לו הפועל יהא השכירות בידך - מ"מ אין לעכב השכירות תחת ידו, אם לא לבתר דיהיב ליה".

אבל הג"ר יהודה הכהן הלר (אחיו של בעל הקצות) בספרו קונטרס הספיקות (כלל ד אות יג) השיג על הש"ך: "ואין בזה טעם, דכל ספק ממון - לאו דלא תגזול הוא, ואפילו הכי מהני ביה תפיסה, וכבר כתבתי (בכלל א' סעיף ו') טעמא דמילתא, דכל דתליא בממונא לא אסרה התורה אלא ודאי ממונא דחבריה ולא ספק, ותו אין לחלק בין לאו אחד לכמה לאוין, ובאורים ותומים (קיצור תקפו כהן סי' כ"ה-מ"ג) האריך בתירוצא דהאי מילתא, ואין דבריו ברורין".

קונטרס הספקות ביאר: הפירות של המעסיק הם בבעלות המעסיק, הוא המרא קמא, התורה פטרה את הפועל מתשלום על הפירות שאכל, אך הפירות נחשבים כשייכים ברשות המעסיק, התורה לא הקנתה את הפירות לפועל, אלא רק פטרה אותו מתשלום על הפירות שאכל. ההוכחה לכך היא, שאסור לפועל לתת מהפירות לאשתו ולילדיו משמע שהפירות לא בבעלותו. נמצא אפוא שאין ספק שהמעסיק הוא נחשב למרא קמא ולבעלים על הפירות, אומנם אם הפועל אכל - לא מוציאים ממנו גם כאשר יש ספק האם היה מותר לפועל לאכול מהפרי, כי ביחס לתשלום על הנזק - הפועל נחשב למרא קמא, כי התורה פטרה אותו מתשלום, לכן לא מוציאים ממנו.

וכך גם הסביר הנתיבות (דיני תפיסה בעדים ביאורים בס"ק ד): "וזה יש לישב, דהא דתפיסה לא מהני - היינו דוקא דכשנולד הספק היה חזקת מרא קמא, והוי כנתברר קודם התפיסה ואינו מועיל תפיסה אחר כך. אבל בפועל שאין לו קודם שנותן לתוך פיו מאומה, דאפילו ליתן לאשתו ובניו אסור (סימן שלז סעיף טז), ולא נפל הספק של מי הוא קודם אכילה שנאמר אוקי אחזקת מרא קמא, רק בשעת אכילה נולד הספק אי פטור מלשלם, ונגד התשלומין נקרא הפועל מרא קמא. ואחר כך מצאתי בקונטרס הספיקות שבסוף ספר קצוה"ח שכתב כן (עיין כלל ד' סעיף יג), ופשוט".

הערך ש"י (סימן שלז סעיף י) ביאר את דברי הש"ך: המעסיק מחויב לשלם לפועל רק בכסף מזומן^[3], אבל הפועל גם אם חייב למעסיק יכול לשלם בשווה כסף, (אם למשל הפועל חייב לו בגלל שהזיק למעסיק או שגזלו - המזיק או הגזלן יכולים לשלם גם בשווה כסף), לכן המעסיק לא יכול לומר לפועל שהפירות שאכל שלא כדין זהו שכרו, אלא עליו לשלם את שכר הפועל במזומן. וכך פסק שבט הלוי (חלק ז סימן רל בס"ק ה).

הערך ש"י עוד ביאר: בפועל יש מצוות עשה (דברים פרק כד פסוק טו) "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ", וכאשר התורה מצווה לקיים מצוות עשה - יש לקיים את המצווה בצורה וודאית, ואם יש ספק האם קיים את המצווה בגלל החוב של הפועל - יש ללכת לחומרא, אך בספק גזל (לא תעשה) - התופס לא צריך להחזיר, כי התורה אסרה רק גזל וודאי ולא ספק גזל.

מעסיק שטוען בוודאות שהפועל חייב לו

הרמ"א בסימן ד סעיף א פסק בשם מהרי"ק (שורש קס"א): "אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון - יכול לעשות בכל ענין, ויורד אח"כ עמו לדין". אבל הקצות בס"ק א כתב בשם היש"ש (ב"ק פרק המניח סי' ה): במידה ואינו יכול לברר שהחפץ שלו - אסור לו לתפוס.

הנתיבות בסימן ד ס"ק ג כתב: לתפוס לצורך משכון, ובמחשבה לתבוע אח"כ את החייב לו בדין תורה - לכו"ע מותר, וכל המחלוקת בין ריב"ש למרדכי זה לתפוס בשביל גוביינא - מהר"ם אסר במידה ואין הוא יכול לברר את טענותיו, וריב"ש התיר.

במידה והמעסיק טוען בצורה וודאית שהפועל חייב לו סכום מסוים - אין כאן תפיסה אלא קיזוז חובות, כלומר המעסיק מחשב מחדש את סכום החיוב שהוא חייב לפועל לאחר קיזוז הסכום שהפועל חייב לו.

בעל התרומות (שער ז ח"א ס"ג) כתב: אדם שתבע את חברו ואמר לו מנה לי בידך, וחברו השיב: 'נכון שאני חייב לך, אך גם אתה חייב לי כסות או כלים, כך שניתן להתקזז בחובות' - הנתבע נחשב ככופר בכל, ופטור משבועה דאורייתא, וחייב בשבועת היסת. בעל התרומות הביא לכך הוכחה מדברי התוספתא (שבועות פרק ה הלכה ג), וכ"פ הרי"ף בתשובות.

הבית יוסף כתב בשם רבנו האי גאון: "גם השיב בתשובה אחרת, שמי שיש לו אצל חבירו ממון, ויש לו תחת ידו מלוה - מעכב אותה בידו, ולאו מעבד דינא לנפשיה הוא, אלא חושבנא בעלמא קא חשיב, אית לי עלך כך אית לך עלי כך". וכך פסק השולחן ערוך בסימן עה סעיף ז.

אבל המרדכי (מס' ב"מ סימן רכה) כתב: על הנתבע לשלם את המנה שמודה בו, ולאחר מכן יתבע את התובע על הכסות והכלים. וזהו פירוש הגמ' במסכת בבא קמא דף מו עמוד ב: "דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם - יגיש דבריו אליהם".

הפתחי תשובה בס"ק י כתב: יש לחלק בין מלווה בשטר למלווה בע"פ, המחבר דיבר על מלווה ע"פ, שהמלווה תובע את הלווה שיחזיר לו מלווה ע"פ, אך הלווה טוען שגם המלווה חייב לו, כך שיש להתקזז בחובות, במקרה זה יש להאמין ללווה, ולאחר שישבע שבועת היסת - ייפטר מתשלום. הטעם שאנו מאמינים ללווה, הוא מכיוון שיש לו טענת מיגו, שיכל לטעון פרעתי, (שכן מדובר במלווה ע"פ).

אבל בתביעה עם מלווה בשטר, הלווה לא יכול לטעון פרעתי כנגד שטר חוב, (שאם באמת היה פורע, לא היה משאיר את השטר חוב ביד המלווה), לכן יש לדון קודם את תביעתו של המלווה, כמובא במסכת בבא קמא, ורק לאחר מכן לדון את תביעת הלווה.

צריך לציין, גם כאשר המעסיק טוען בצורה וודאית שהפועל חייב לו - הוא יכול לעכב את השכר רק בתנאי שהוא מתכוון לברר בפני בית הדין את טענותיו ואת טענות הפועל, אך לא יכול לכבוש את השכר ולא לשם בלי בירור בדין תורה האם אכן טענותיו צודקות.

הסתייגות נוספת, גם במקרה שבו ברור למעסיק שהפועל חייב לו סכום מסוים - אסור למעסיק לעכב את כל המשכורת, אלא יכול לעכב רק את הסכום שברור לו שהפועל חייב לו.

[1] הש"ך (תקפו כהן סימן מג) הבין, שגם לדעת הרא"ש מועילה תפיסה בדיני ממונות, ורק בקנס נחלק הרא"ש על הרמב"ם ואמר שאם תפס לא מהני.

[2] הגמ' במסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א כותבת: "מכאן אמרו: כל הכובש שכר שכיר - עובר בחמשה שמות (לאווים) הללו, ועשה: א)- משום (ויקרא יט יג) 'בל תעשק את רעך'. ב)- ומשום (המשך הפסוק בויקרא יט יג) 'בל תגזל'. (למרות שגזלן מוציא דבר מהנגזל, וכאן הכובש לא הוציא בפועל אלא רק כבש, בכ"ז עובר על בל תגזול). ג)- ומשום (דברים כד יד) 'בל תעשק שכיר עני'. ד)- ומשום (המשך הפסוק בויקרא יט יג) 'בל תלין'. (כעת מובא העשה:) ומשום (דברים כד טו) 'ביומו תתן שכרו'. ה)- ומשום (המשך הפסוק בדברים כד טו) 'לא תבא עליו השמש'".

[3] במשנה במסכת בבא מציעא דף קיח עמוד א מובא: "השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, (שכר פועל שיאסוף לו תבן וקש משדהו), ואמר (הפועל בסוף עבודתו) לו: תן לי שכרי, ואמר (בעה"ב) לו: טול מה שעשית בשכרך, (בעה"ב לא מעוניין לשלם כסף מזומן, אלא רק שווה כסף, ואומר לפועל שייקח את התבן שאסף בשכרו) - אין שומעין לו".

רש"י (ד"ה אין) כתב: "אף על גב דבכל דוכתי אית ליה שוה כסף ככסף, הכא גבי פועל - בל תלין שכרו כתיב (ויקרא יט) - מאי דאתני בהדיה משמע". וכ"פ השולחן ערוך בסימן שלו סעיף א.

רבנו תם (תוספות מסכת בבא קמא דף ט. ד"ה רב) כתב: "ופועל - אי לית ליה לבעל הבית זוזי, אמר ליה (הפועל למעסיק): זיל טרח וזבין ואייתי זוזי".

הש"ך בסימן שלו ס"ק ד כתב: על המעסיק לטרוח בכדי למצוא מעות לשלם לפועל, כך שגם אם אין למעסיק מעות אלא רק העבודה שהפועל עשה - על המעסיק לטרוח למכור ולהשיג מעות בכדי לשלם לפועל. (מובא במרדכי מס' ב"ק סימן א).

הש"ך בסימן שלב ס"ק יח כתב: לא צריך תנאי בין הפועל למעסיק ששכרו ישולם במעות, אלא אנו אומרים בכל העסקת פועל בצורה סתמית שהפועל הושכר על דעת כך שהמעסיק ישלם מעות.