בית הדין

ג אייר התשעח | 18.04.18

מעסיק שכבר שילם לעובד את סכום החזר הנסיעות הקבוע על פי חוק, אך העובד מקבל שכר נסיעות נוסף - האם עליו לוודאי מול המעסיק שתוספת זו אכן מגיע לו, ולא ניתנה בטעות?

הרב ישועה רטבי

שאלה:

בזמן האחרון יוצא לי לקיים פגישות עם לקוחות של החברה מחוץ לעבודה. כאשר אני נוסע לפגישות מחוץ לעבודה, המנהל שלי משלם לי על הזמן (כאילו החתמתי כרטיס) וגם על הנסיעות, (במקרה שלי נסיעות של אוטובוס), אני אמור להביא לו קבלות.

אצלנו בעבודה, אם אתה מגיע מעל 16 ימים - אתה מקבל חופשי חודשי אוטומטי, (כך משתלם לעבודה לשלם לעובד שלה). השאלות שלי:

• אם אני מקבל חופשי חודשי מהעבודה בתלוש השכר - האם אני צריך לקבל גם על הנסיעות שאני נוסע באוטובוס לפגישות מחוץ לעבודה?
• אם אני אמור כן לקבל כסף על הנסיעות באוטובוס שאני עושה כשאני יוצא לפגישה מחוץ לעבודה, אז האם אני אמור לקבל גם עבור הנסיעה שאני נוסע אחרי סיום הפגישה ישר לחברה שלי, למקום העבודה שבו אני עובד? (דומה למקרה שאני נוסע לעבודה, נסיעה אחת, מהבית שלי לעבודה שלי שבה אני עובד).

תשובה:

• א. החובה לשלם החזר נסיעות לעובד - תקפה מדין מנהג מדינה, כך שיש לבחון את הוראות החוק בכל הנוגע להחזר כספי.
• ב. באופן כללי, ישנם שני סוגים של החזרי נסיעות: א- סכום קבוע וקצוב שנכנס בתוך התלוש שכר כפי שנקבע בחוק, העובד לא צריך להגיש קבלות על הנסיעות, כך שסכום זה נחשב כחלק משכרו של העובד. ב)- החזר הוצאות בכפוף להבאת קבלות והוכחה על נסיעה בפועל.
• ג. החזר נסיעות מהסוג הראשון - שייך לעובד, וגם אם יום אחד הוא נסע עם חבר ולא ברכבו - הוא זכאי לקבל סכום זה, כי הסכום נכלל בשכר העבודה ולא תלוי בהבאת קבלות.
• ד. החזר נסיעות מהסוג השני - ניתן לעובד רק בתנאי שיבצע את הנסיעה בפועל ויביא קבלות. אם העובד לא ייסע בפועל - הוא לא יהיה זכאי לקבל החזר.
• ה. גם בהחזר מהסוג השני, אם העובד עשה מאמץ בכדי לחסוך בהוצאות - החיסכון שנוצר שייך לעובד ולא למעסיק, אך אם העובד הצליח לחסוך בנסיעה בלי מאמץ מיוחד - החיסכון שייך למעסיק.
• ו. במקרה כאן, המעסיק שילם לעובד כפי הקבוע בחוק, החוק מחייב את המעסיק לשלם שווי של כרטיס חופשי חודשי, והעובד קיבל כרטיס חופשי חודשי. כל סכום נוסף מעבר לשווי כרטיס חופשי חודשי - צריך להיות רק בהסכמת המעסיק. לכן כדי לקבל סכום נוסף - יש לברר זאת מול המעסיק. (יתכן והעובד זכאי לקבל החזר נסיעות נוסף, בפגישות עבודה מחוץ לעבודה, כתגמול על המאמץ בעבודה מחוץ למקום העסק, כלומר יתכן והמעסיק משלם החזר כספי בשווי כרטיס חופשי חודשי - עבור הגעתו וחזרתו מהעבודה, ומעבר לכך העובד זכאי גם לקבל החזר נוסף על נסיעות שהוא עורך מחוץ למסגרת העבודה. אך תוספת כספית לנסיעות מעבר לאמור בחוק - דורשת את אישורו של המעסיק).
• ז. אם לאחר בירור עם המעסיק הוא יסכים לשלם שכר נסיעה כפול לעובד שנפגש מחוץ לחברה - הרי שאין הבדל בין שתי השאלות, ובשני המקרים המובאים בשאלות - העובד יהיה זכאי לקבל החזר כספי כפול. אך אם המעסיק משלם על ההוצאות שמחוץ למסגרת העבודה רק בכפוף להבאת קבלות, הרי שהוא לא יוכל להביא קבלה על הנסיעה הזו, כי הוא משלם בכרטיס חופשי חודשי, כך שהוא לא יהיה זכאי לקבל תשלום נוסף על החזר הנסיעות.

נימוקים

מקור החיוב להחזר נסיעות

במסכת בבא מציעא דף פג עמוד א מובא: "השוכר את הפועלים... מקום שנהגו לזון - יזון, (המעסיק חייב לספק מזון לפועלים). לספק במתיקה - יספק. הכל כמנהג המדינה".

מדברי המשנה מבואר יסוד חשוב בדיני פועלים: המעסיק מחויב לתת לפועל כפי התנאים הנהוגים במדינה, גם לגבי שעות העבודה, ("מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן"), וגם לגבי שאר תנאי העבודה ("מקום שנהגו לזון... לספק במתיקה").

הטעם לכך הוא, שבד"כ המעסיק דיבר רק בצורה כללית עם הפועל ולא סיכם עמו את כל הפרטים ואת כל האפשרויות שיכולות לצוף במהלך העסקתו, לכך אנו אומדים את דעתם, שוודאי המעסיק שכר את הפועלים על פי המנהג המקובל במדינה, כך שיש גמירות דעת משני הצדדים להתחייב על אותם דברים שיש בהם מנהג ידוע ומקובל במדינה[1], ולכך אין המעסיק יכול להרע את תנאי העובד, אא"כ התנה על כך בחוזה העסקה, שאז התנאי חל ככל תנאי שבממון.

כך כתב החזון איש (ב"ק סימן כג בס"ק ב): "וכל זה (מעסיק שפיטר) בליכא מנהג, אבל אם איכא מנהג - הולכין אתר המנהג, דסתמא הוי הפסיקא כמנהג המדינה[2]".

וכך גם כתב האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עה, וכן בחלק ג סימן כו): "והנה כ"ז הוא אף בלא ידוע מנהג המקום שאין מסלקין בלא טענה אלא לעצם הדין, אבל בידוע מנהג המקום, או אף רק מנהג בית החרשת, או אף רק מנהג האיש הזה שכששוכרין פועלים - אין מסלקין אותם בלא טענה... ואין חלוק בין אם נעשה המנהג ע"פ חכמי העיר או נהגו מעצמן... מנהגים כאלו שאם היו מתנים היה מהני מעצם הדין - גם המנהג הוא עצם הדין ממש דהוי כהתנו".

לסיכום, החובה לשלם החזר נסיעות לעובד - תקפה מדין מנהג מדינה, כך שיש לבחון את הוראות החוק בכל הנוגע להחזר כספי.

הוראות החוק לגבי החזר נסיעות

ההנחיות בצו הרחבה (בדבר השתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה 2016 סעיף 4) קובעות, ששיעור החזר הוצאות הנסיעה יהיה עד 22.60 ש"ח ליום עבודה או עד עלות כרטיס חופשי חודשי (הזול מבניהם). בסעיף 3 נאמר שעובד יהיה זכאי להחזר נסיעה רק אם הוא זקוק לכלי תחבורה בכדי להגיע למקום עבודתו[3]. (אם מקום העבודה מארגן הסעה - העובד לא יהיה זכאי לקבל סכום זה כאמור בסעיף 6).

בסעיף 5 נקבע, שאם העובד נזקק לנסיעה ביותר מאוטובוס אחד - המעסיק צריך להשתתף גם בהוצאות הנסיעה הנוספת.

בסעיף 7 נקבע שעובד שנעדר ממקום עבודתו מסיבה כלשהי - לא יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה. (כלומר חולה לא זכאי לקבל החזר נסיעה בעד ימי המחלה).

המנהג היום במקומות בהם החזר הנסיעות משולב וקצוב בתוך התלוש שכר, שלא מפחיתים את הסכום בימי מחלה קצרים, אלא רק מפחיתים בימי חופשה או בימי מחלה ארוכים.

במקרה כאן, המעסיק שילם לעובד כפי הקבוע בחוק, (החזר בשווי עלות כרטיס חופשי חודשי), ובכדי לקבל סכום נוסף - יש לברר מול המעסיק, האם העובד זכאי לקבל החזר נסיעות נוסף, בפגישות עבודה מחוץ לעבודה, כתגמול על המאמץ בעבודה מחוץ למקום העסק, או שהוא לא זכאי לתשלום כפול. כלומר יתכן והמעסיק משלם החזר כספי בשווי כרטיס חופשי חודשי - עבור הגעתו וחזרתו מהעבודה, ומעבר לכך העובד זכאי גם לקבל החזר נוסף על נסיעות שהוא עורך מחוץ למסגרת העבודה. אם אכן המעסיק משלם שכר נסיעה כפול לעובד שנפגש מחוץ לחברה - הרי שאין הבדל בין שתי השאלות, ובשני המקרים המובאים בשאלות - הוא יהיה זכאי לקבל החזר כספי כפול. אך אם המעסיק משלם על ההוצאות שמחוץ למסגרת העבודה רק בכפוף להבאת קבלות, הרי שהוא לא יוכל להביא קבלה על הנסיעה הזו, כי הוא משלם בכרטיס חופשי חודשי, כך שהוא לא יהיה זכאי לקבל תשלום נוסף על החזר הנסיעות.

לסיכום, מעסיק שכבר משלם לעובד את סכום החזר הנסיעות והעובד מקבל שכר נסיעות נוסף - עליו לוודאי מול המעסיק שתוספת זו אכן מגיע לו, ולא ניתנה בטעות.

מעסיק שמשלם לעובד החזרי הוצאות גבוהים מהדרוש בחוק

באופן כללי, קיימת חלוקה בין שני סוגים של החזרי נסיעות: א- סכום קבוע וקצוב שנכנס בתוך התלוש שכר כפי שנקבע בחוק, העובד לא צריך להגיש קבלות על הנסיעות, כך שסכום זה נחשב כחלק משכרו של העובד. ב)- החזר הוצאות בכפוף להבאת קבלות והוכחה על נסיעה בפועל, (החזר כספי שנקבע בין העובד למעסיק מעבר לדרישת החוק).

החזר נסיעות מהסוג הראשון - שייך לעובד, וגם אם יום אחד הוא נסע עם חבר ולא ברכבו - הוא זכאי לקבל סכום זה, כי הסכום נכלל בשכר העבודה ולא תלוי בהבאת קבלות.

החזר נסיעות מהסוג השני - ניתן לעובד רק בתנאי שיבצע את הנסיעה בפועל ויביא קבלות. אם העובד לא ייסע בפועל - הוא לא יהיה זכאי לקבל החזר.

גם בהחזר מהסוג השני, אם העובד עשה מאמץ בכדי לחסוך בהוצאות - החיסכון שנוצר שייך לעובד ולא למעסיק, אך אם העובד הצליח לחסוך בנסיעה בלי מאמץ מיוחד - החיסכון שייך למעסיק.

עובד שעשה מאמצים בכדי לחסוך

במסכת נזיר דף כד עמוד ב מובא: "אם שלה הייתה בהמתה... - היא מנא ליה, האמרת מה שקנתה אישה קנה בעלה? (כיצד יתכן שיש לאישה נכסים משלה, הרי מה שקנתה אישה קנה בעלה)? אמר רב פפא: שקימצתה בעיסתה".

התוס' (ד"ה שקימצה) שאלו: "וא"ת והא אמר דמותר מזונות לבעל?... ועוד תירץ הר"ם, דהא דאמרינן מותר מזונות לבעל - כגון שקצבו לה כך וכך דינרין לשבת והוזלו המזונות... אבל הכא מיירי שקימצה מעיסתה, שלא הוזלו המזונות, אלא קימצה ופיחתה מפיה, שלא אכלה כדי שובע, דההוא מותר - הוי ודאי דידה".

הדגול מרבבה (שם) כתב: "נלע"ד שצמצמה היינו שקנתה בזול, (אז המותר לבעל). אבל אם קימצה מעיסתה, ואכלה פחות משבעה - הוא שלה".

הפתחי תשובה בסימן ע ס"ק א כתב בשם שו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן עח): מתי אנו אומרים מותר מזונות לבעל? רק כאשר נותר מאליו, כגון שטיבעה לאכול קצת, שכן אין ציווי לבעל לתת לה מזונות יותר ממה שהיא צריכה. אבל אם צמצמה וסבלה מדוחק ורעב - יכולה לומר שעשתה זאת לעצמה ולא לבעלה. וכן מפורש בתוס' במסכת נזיר.

מכאן ניתן ללמוד, שאם העובד התאמץ בכדי להגיע למקום עבודתו, כגון שהלך ברגל או שטרח למצוא טרמפ - מגיע לו החזר הנסיעות, כי הוא טרח בשביל לחסוך לעצמו ולא בשביל לחסוך לעסק, אבל אם העובד הצליח לחסוך בנסיעה בלי מאמץ מיוחד - החיסכון שייך למעסיק. לדוגמא: עובד שמתאמץ ברגל - זכאי לקבל החזר, אך אם העובד נסע בטרמפ וחסך את הנסיעה ללא מאמץ מיוחד - הוא לא יהיה זכאי לקבל את החזר הנסיעות מהסוג השני.

הגר"ע הדאיה בספרו ישכיל עבדי (חלק ה חו"מ סימן כט) כתב: ת"ח שמעביר שיעורים ומקבל החזר הוצאות נסיעה - זכאי לקבל את החזר הנסיעות גם אם באחד המקרים נסע בטרמפ. מזמין השיעור מחויב לממן הסעה לת"ח כי לא מכבודו לומר לרב להגיע ברגל, לכן אם "הוא רוצה לחסוך שכר הנסיעה ולנסוע ברגל - זה ענינו, ופשוט שלא יכולים להגיד לו מכיוון שלא שילמת שכר נסיעה - אין אנו צריכים לשלם לך בעד הנסיעה".

"אותו דבר בנוסע בטרמפ, זה לא עניינם דתיפו"ל, דהוי ליה כנוסע ברגל, שהוא קונה נסיעתו ברגל בשכר הנסיעה שנותנים לו, פשוט שהם לא יכולים להגיד לי שיסע בטרמפ שמלבד שאינה נוחה - גם לא נעימה, בפרט לאדם נכבד שיגיד להנהג לעצור מכוניתו ויסיע אותו בטרמפ, שהוא בבחינת בקשת צדקה, ולא כל אדם נכבד עושה זאת, וא"כ זה שמזלזל בעצמו ומוותר על כבודו לנסוע בטרמפ - הרי זה כאילו קונה זלזול זה בשכר הנסיעה שמקבל, והרי הוא בבחינת ניסע ברגל, שחייבים לשלם לו שכר נסיעתו כאמור, ואין זו צריכה לפנים, ואינה צריכה לראיות".

עצה מהחפץ חיים

החפץ חיים בספרו אהבת חסד (חלק א פרק י הערה בסעיף יג) כתב עצה לסגור מראש את כל הנושאים הכספיים: "ואגב אעתיק בכאן מקונטרס שפת תמים שלי דבר עצה אחת הנוגע לענין איסור גזל ועושק שכר שכיר. והוא, שכל אדם שמבקש לאדם אחר שיעשה לו איזה פעולה בשכר - יקצוב עמו המקח בתחלה, דאל"ה עלול מאוד להיות גזלן ועושק שכר שכיר, אם לא ירצה להיות ותרן גדול בממונו כדי לצאת מן הספק, דהלא ע"פ רוב יצטרך האדם למאות פעולות בכל שנה, ומצוי מאוד שאחר הפעולה יש ויכוח בין האומן והבעה"ב בענין שילום השכר, ולכשיפרדו כל אחד חושב בנפשו שהוא נגזל מן השני, אך שאינו רוצה לריב עמו, אבל אינו מוחל לו בלב שלם, ולפעמים יש ג"כ מריבה ביניהם".

"ומדינא הוא כמנהג המדינה לפי המקום והזמן, ואם יפחות לו אפילו פרוטה אחת מזה - יקרא עבור זה מן התורה בשם גזלן ועושק שכר שכיר, ומי יוכל לידע את מנהג המדינה בכל פעולה ופעולה לפי ענינה, ובע"כ אם ירצה לצאת ידי חובה בלי פקפוק - יהיה מוכרח תמיד ליתן להבעל מלאכה כפי מה שהוא רוצה, וזה ג"כ קשה מאוד. ע"כ הרוצה לצאת ידי שמים - יקצוב עמו בתחלה ויצא מידי כל ספק. וגם הבעל מלאכה יוזיל לו עי"ז כי אז הברירה בידו ליתן לאחר, ובפרט מי שהוא ת"ח בודאי יעשה כן, דאל"ה מלבד חשש גזל ועושק שכר שכיר - מצוי מאוד חילול השם עי"ז שאינו נותן לאומן כפי רצונו שהאומן יאמר שהת"ח גזל אותו".

לסיכום, מומלץ לסגור מראש את הסכומים המגיעים לעובד בצורה ברורה ומדויקת, לא כדאי להסתמך על טוב ליבו של אחד מהצדדים. קביעת סכומי ההחזר מראש - חוסכת מריבות ומונעת עוגמת נפש לכל הצדדים.

[1] בספר פתחי חושן (שכירות פרק ז הערה יז) מובא: "ובזמננו נהגו הבתי דינים לדון בקצת דיני ממונות עפ"י חוקי המדינה, ולכאורה יש לדון כן מצד דינא דמלכותא, ואף במקום דלא שייך דינא דמלכותא, כגון בא"י שי"א דלא אמרינן כן, וכן לדעת כמה אחרונים שבדיני ממונות שבין ישראל לחבירו לא אמרינן דינא דמלכותא (עי' קצה"ח סימן קד סק"ו ובנה"מ שם), יש מקום לדון עפ"י החוק משום מנהג, וכן נהגו בתי דינים בא"י לדון בהרבה דיני שכירות עפ"י המנהג המבוסס על החוק, כגון דמי מפתח ופיצויי פיטורין וכדומה, ולכן נראה שבדברים שאינם שכיחים - יש לדון עפ"י ד"ת ולא עפ"י החוק".

[2] החזון איש הוסיף: "אבל דינא דמלכותא דינא - לא שייך בישראל, במקום שאין הדבר נוגע למלכותא ולא אכפת להו אם מתדייני בדייני ישראל כפי דין התורה הקדושה".

[3] בתי המשפט יפסקו החזר נסיעות רק כאשר על-פי אמות מידה אובייקטיביות העובד זקוק לתחבורה בכדי להגיע למקום עבודתו. עובד הגר פחות מ-500 מטרים ממקום עבודתו - לא יהיה זכאי להחזר הוצאות, אא"כ הוא מוגבל בהליכתו.