בית הדין

כג סיון התשעח | 06.06.18

הזמין עבודה גרפיקאית לפי שעות, אך בסופו של דבר מזמין העבודה לא אהב את העבודה, האם הוא צריך לשלם לה על עבודתה?

שאלה:

הנתבע הזמין עבודת אומנות מגרפיקאית. הסיכום ביניהם היה, לפי בקשת הגרפיקאית, שהנתבע ישלם לה 170 ₪ לכל שעת עבודה. [במקום 900 ₪ לעבודה בקבלנות]. הגרפיקאית החלה בעבודתה, ושלחה לנתבע 4-5 טיוטות שונות של העבודה, אך הנתבע הגיע למסקנה שעבודתה של גרפיקאית זו אינה לטעמו והוא החליט להפסיק לעבוד איתה ולפנות לגרפיקאית אחרת. כעת הגרפיקאית תובעת שישלם לה את שכרה, 1700 ₪ עבור 10 שעות עבודה. והנתבע מוכן רק 300 ₪.

אלו הן טענות הנתבע:

• הוא היה בטוח שמדובר בעבודה של שעתיים, ועל כן התחייב לשלם 170 ₪ לשעה.
• בסופו של דבר הוא לא נהנה בכלל מעבודתה של הגרפיקאית ועל כן הוא פטור מלשלם לה.

תשובה:

דבר פשוט הוא שבעה"ב המסכם עם פועל שיעשה עבורו עבודה והפועל החל לעבוד, חייב בעה"ב לשלם לפועל על מה שעבד אפילו אם העבודה לא נושאת חן בעיני בעה"ב. ואעפ"י שהפועל לא סיים את העבודה, חייב בעה"ב לשלם על החלק שהפועל כן עבד. כך הדין בעבודה בקבלנות או בשכיר יום כמבואר בסימן שלג סעיפים ד-ה. וכ"ש כשסיכמו לשלם לפי שעת עבודה. [וכל חילוקי הדינים המבוארים שם בסימן שלג, הם רק לעניין חלק העבודה שלא נעשתה עדיין, ידו של מי על העליונה ושל מי על התחתונה, אבל פשוט שהפועל צריך לקבל את שכרו על מה שהוא כן עבד, כפי תנאי התשלום שסיכמו. ובפרט במקרה שבעה"ב הוא זה שחזר בו ורוצה להפסיק את עבודת הפועל].

ולעניין מה שטוען הנתבע שהוא חשב שמדובר בעבודה של שעתיים בלבד, אין בזה סיבה לפטור אותו מהתשלום. שכן היה מוטל עליו להתנות מראש שהוא מסכים לשלם לפי שעה רק בתנאי שזה לא יצא יותר ממספר שעות מסוים, אך הוא לא התנה כלום וסמך בזה על הגרפיקאית. לכן עליו לשלם כפי מה שסיכמו מלכתחילה.

ובפרט במקרה שלפנינו, שהגרפיקאית היא זאת שרצתה שהתשלום יהיה לפי שעות ולא בקבלנות. וא"כ מלכתחילה היה ברור שיש סיכוי משמעותי שהיא תעבוד הרבה יותר משעתיים. שהרי בקבלנות היא היתה יכולה לקבל 900 ₪. והיא העדיפה שלא לעבוד בקבלנות אלא לקבל 170 ₪ לשעה. מה שאומר שההערכה שלה היתה שהיא תעבוד לכל הפחות 5-6 שעות. ועל דעת כן שניהם סיכמו את תנאי התשלום. ומשום כך קצת תמוהה טענה זו של התובע.

אמנם, אם הנתבע יוכיח שמבחינה אובייקטיבית, מספר השעות שהגרפיקאית עבדה, הוא חריג באופן קיצוני מאוד, היה מקום לדון בטענתו זו, אך אין זה המצב שלפנינו.

ולעניין הטענה השניה של הנתבע, שהוא לא נהנה כלל מהעבודה. אם הוא היה טוען שהגרפיקאית נהגה שלא כהוגן, כגון שהיא התרשלה במלאכתה, או שאיננה יודעת את העבודה, או שהיתה איזו רמאות מצידה, אז היה מקום לדון שאולי הוא פטור מלשלם לה כפי שסיכמו, שלא על דעת כן התחייב. אך הואיל ואין לנתבע טענות כאלו כלפי הגרפיקאית. וכל טענתו היא שסגנון העבודה שלה אינו לטעמו, ברור שאין מקום לפטור אותו מלשלם לה על השעות שעבדה. ועליו היה מוטל לברר מראש האם הוא אוהב את הסגנון שלה או לא. לכן נראה ברור שעל הנתבע לשלם את כל הסכום כפי מה שסיכמו ביניהם.

יש להעיר שהחובה לשלם איננה מדינא דגרמי, אלא מעיקר הדין הפשוט שאדם חייב לשלם לפועל על עבודתו. ואין זה דומה כלל לדין המבואר בסימן שלג סעיף ח "אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך ועשאו האומן ואח"כ אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד, חייב". וחיוב זה הוא מדינא דגרמי (כמבואר בתשובת הרא"ש שהיא מקור דין זה). ששם לא מדובר שבעה"ב אמר לאומן שיהיה פועל שלו והוא ישלם לו על עבודתו, אלא הוא רק הבטיח לאומן שאחרי שהוא יכין את המוצר, הוא יקנה אותו ממנו. וא"כ, בעה"ב לא חייב כלום לפועל על עבודתו, אלא רק הבטיח לקנות ממנו מוצר וכעת הוא חוזר בו ואינו רוצה לקנות את המוצר, בזה אנו אומרים שהחיוב לשלם הוא רק מדינא דגרמי, אבל בנידון דדן הנתבע התחייב לשלם על העבודה שעושה הגרפיקאית (ולא שהבטיח לה לקנות ממנה את המוצר שתכין), ופשוט שעליו לשלם על העבודה שעבדה.

וכך מבואר בדברי הנתיבות על דין זה: "הכא מיירי שלא אמר לו שיעשה בתורת שכירות, רק שאמר לו שאחר שיעשהו לעצמו יקנהו ממנו בתורת קניין לפי שוויו, דאז לא נעשה שלוחו להתחייב תיכף, רק בדבר האבוד חייב מטעם גרמי".