בית הדין

כט סיון התשעח | 12.06.18

זרק על חברו פקק של בקבוק מתוך משחק וללא כוונה להזיק, אך הוא שבר את המשקפיים - האם חייב לשלם.

הרב יעקב סבתו

טענת התובע –

בשבת אחה"צ בחדר האוכל זרקתי מתוך משחק וופל על הנתבע. הנתבע אף הוא מתוך משחק זרק חזרה פקק של בקבוק פלסטיק על התובע. הפקק סדק את אחת מעדשות המשקפיים של התובע. המרחק בין התובע לנתבע היה קצת יותר ממטר אחד.

התובע דורש את תיקון העדשה הסדוקה עלות של 120 שח.

מהתובע השתמע שאם יתברר שיש לו אחריות לתיקון העדשה לא יתבע את הנתבע.

טענת הנתבע –

מודה לעובדות שאמר התובע. שואל את בית הדין האם צריך לשלם לתובע.

פסק הדין – הנתבע פטור מלשלם לתובע.

נימוקי הדין – התובע נכנס במודע למשחק עם הנתבע על ידי זריקת חפצים זה על זה. במצב כזה התובע לוקח על עצמו את האחריות לתוצאות המצויות כתוצאה ממשחק שכזה. כאשר אחד מהמשתתפים במשחק של זריקות הדדיות לובש משקפים ניתן לומר שאחת התוצאה המצויות היא נזק למשקפים ולכן ניתן לומר שהתובע לקח על עצמו את האחריות גם לתוצאה כזו.

נמוקי הדין בהרחבה-

נושא א – הניזק הכניס עצמו במודע למצב זה

לכאורה היה מקום לחייב את המזיק אף שהזיק שלא בכוונה שהרי הלכה ידועה היא במשנה ב"ק כו. "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן" ושם בגמרא כו: "מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון." והיינו שאפילו על אונס חייב. (מלבד באונס גמור לפי הרבה ראשונים). אלא שכאן יש לדון לפטור המזיק על פי מה שכתב הרא"ש בתשובה לגבי שניים שנתאבקו יחד.

זה לשון הרא"ש בתשובה (כלל קא סימן ו) – "וכן בנדון זה נתאבקו זה עם זה מדעת שניהם והזיקו זה את זה שלא בכוונה כי הדבר ידוע כששניהם נתאבקו עיקר כונתם שיפיל האחד את חברו וכשהאחד נותן על חברו אי אפשר לו לצמצם ולכוין שיפילהו בנחת כדי שלא יזיקו כי בכל כחן מתאבקין וכל אחד מכוין להפיל חברו אם יזיקנו ואדעתא דהכי נתאבקו יחד"

הטור סי' תכא הביא תשובה זו והוסיף עליה "ומחלו זה על זה ואדעתא דהכי התאבקו יחד":

על פי זה יוצא שכאשר שניים נכנסים במודע למציאות שבה הם יכולים להזיק זה לזה אנו אומרים שהם מחלו על הנזקים שעלולים לקרות.

הב"י בבדק הבית הקשה על סברת המחילה שהרי האומר לחבירו סמא את עיני קטע את ידי על מנת לפטור חייב, ותירץ הב"י- "ושמא יש לחלק בין כשהאחד מוחל לחבירו לכששניהם מוחלים זה לזה"

למעשה פסק השו"ע דין זה (בסי' תכא סעיף ה) "שנים שנתאבקו יחד, ואחד הפיל חבירו לארץ, ונפל וסימא את עינו, פטור." (אלא שעדיין יש לומר שזהו רק כאשר שניהם מוחלים זה לזה ולא אחד בלבד).

הסמ"ע באר אחרת את יסוד המחילה בדין זה וכתב "ה"ל כאילו נתיאשו ומחלו אהדדי שאף אם יארע לאחד היזק יהיה מה שיהיה כיון שלא נתכוין חבירו להזיקו אלא שקרה לו דרך נפילתו שיהיה פטור". בדבריו נתיישבה תמיהת בדק הבית - עיקר המחילה כאן היא על נזק שנעשה בלא בכוונה.

עוד כתב כן בפרישה ביחס לתשובת הרא"ש ששם בתשובה הביא ראיה לדבריו מדין שניים שרצו והזיקו זה את זה שלא בכוונה שהם פטורים ובאר הפרישה ראיה זו- "דאמרינן דנתייאש להיזק זה מתחלת ריצתו ברשות הרבים ומחלו למי שיפגע בו ברשות הרבים דרך ריצתו גם כן ויזיק בו אם לא שיכוון אותו הפוגעו להזיק בו"

היוצא מזה הוא שיש מצבים שכאשר אדם נכנס אליהם בצורה מודעת הוא צריך לקחת בחשבון שעלול להגרם לו נזק שלא בכוונה ע"י גורמים נוספים השותפים למצב זה. ובעצם בחירתו להכנס למצב שכזה הוא מוחל מראש על נזקים שיגרמו לו שלא בכוונה.

עוד מצאנו באגודה (סוכה פ"ד): (והובא במ"א סי' תרצה ובבאר הגולה חו"מ סי' שעח)

"וכן פסקתי לפעמים בשבתות בחצר בית הכנסת כשמשחקים הבחורים ומכין זה את זה ובלבד שלא יתכוונו."

ולכאורה יש גם מקום לדמות למה שנפסק ברמ"א סימן תרצה סעיף ב "ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם" (ומקור הדין הוא בתרומת הדשן סי' קי אלא ששם מדובר גניבה וגזלה ואילו הרמ"א דיבר על נזק)

וכן ברמ"א סימן שעח סעיף ט "בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק, וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן, פטורין" ומקור דין בתוספות סוכה (מה.) ורא"ש ומרדכי שם.

אמנם בספר ח"ע פורים עמ' רח כתב לחייב בנזק של שיכור בפורים על פי דברי הבית יוסף בסימן תרצה שכתב על דברי התרומת הדשן "ונ"ל דהיינו לדידהו שהיו נוהגים הבחורים כך אבל אנו שלא נהגו כן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה לענין זה" . אלא שי"ל שכל זה שייך לדיון האם נוהגים שמי שנכנס לשמחה מוחל מראש על הנזקים שעתידים להיות או שאין נוהגים כך, אבל מ"מ נראה שיודה הב"י שכאשר נכנס למצב שבו הנזק הוא מצוי יותר כגון התאבקות או זריקת חפצים זה על זה שבהם הסיכוי לנזק גדול יותר לעולם פטור. (ויש עוד להעיר על הח"ע שהב"י כתב כן לגבי פטור מגזלה וגניבה הנעשים בכוונה ובזה בודאי הוא תלוי במנהג אבל לעניין נזק י"ל שיודה הב"י שפטור.)

ועוד יש לחלק והוא העיקר שבנידון השמחה עיקר הדיון הוא האם האיש ששמח שהוא המזיק יש לו פטור מחמת השמחה, ואילו כאן הדיון הוא האם הניזק שהכניס עצמו למצב של משחק יכול לתבוע את נזקו או שנאמר שמחל על נזקו.

היוצא מכל הנ"ל הוא שנזק הנעשה שלא בכוונה מתוך משחק כאשר אופי פעילות המשחק יש בה סיכוי גבוה לנזק י"ל שהניזק מחל מראש על נזקו, ואמנם לא בכל משחק נפטור את המזיק אלא רק במשחק כזה שהסיכוי לנזק הוא קשור לאופי המשחק אבל אם אין קשר ישיר בין הנזק לבין אופי המשחק שם יש מקום לומר שהניזק לא חשב על נזק שכזה ולכן לא מחל על כך.

יש להביא סיוע לפסיקה הנ"ל, ממה שפסק בספר משפטי התורה ח"א סי' יח אות ד "נערים שהסכימו לשחק בכדור וכתוצאה מהקפיצה לתפוס את הכדור פגע אחד מהקופצים במשקפי חבירו והם נפלו לקרקע ונשברו או שבעט אחד מהם בטעות ברגל חבירו במקום בכדור – פטור המזיק מלשלם" ושם דן בתשובת הרא"ש הנ"ל.

גם בספר הליכות בן אדם לחבירו (להרב יצחק פוקס שליט"א) פ"יז סע' ז כתב מעין הנ"ל לגבי משחק בכדור וציין לתשובת הרא"ש. ושם בהערה יד כתב "ואמנם כן שמעתי מגרי"ש אלישיב (שליט"א) שכאשר שנים משחקים בכדור ושבר האחד את משקפי חברו אדם מועד לעולם וחייב לשלם לו עבור הנזק, מאידך, אם עצם המשחק הוא לזרוק את הכדור זה על זה ולפגוע בו – פטור, שעל דעת כן משחקים"

נראה שנידון דידן דומה לדין השני שעצם המשחק הוא לזרוק זה על זה ולכן התובע היה צריך לחשוב על ההשלכות של משחק זה ועל דעת כך נכנס למשחק זה.

נושא ב - האם היה מקום לצרף שיטת הרמב"ם בנזק שלא בכוונה ברשות של שניהם.

כאמור לעיל יש חיוב נזיקין גם על נזק הנעשה שלא בכוונה, אבל לעומת כן מצאנו במשנה (ב"ק לב. )

"שנים שהיו מהלכין ברה"ר, אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה - שניהם פטורין" ממשנה זו משמע שכל ששניהם נהגו באופן שווה (ואחד רץ ואחד מהלך היינו בע"ש) אע"פ שהזיקו פטורין. עוד אמרו בגמרא (מח:) "שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה - חייבין, הוזקו זה בזה - פטורין;" ושם משמע שיש חילוק בין הזיקו לבין הוזקו וצריך לבאר מה הפירוש של הוזקו ומה הטעם בזה.

בישוב מקורות אלו נחלקו הראשונים-

דעת רש"י (ב"ק מח.) שהזיקו הוא נזק הנעשה בידים ומהמשך דבריו שם יוצא שהוזקו היינו היזק דממילא

וביאר מושגים אלו הסמ"ע שעח,ו "כל מקום שנזכר לשון הזיק, ר"ל שהמזיק הזיק לניזק במעשה אפילו לא נתכוין, וכל מקום שכתוב שהוזק, ר"ל שהניזק הוזק מעצמו בהמזיק, והיינו שמזיק עומד במקומו והניזק הלך בצידו וניזק ממנו. רש"י"

ויוצא לפי רש"י שיש הבדל בין נזק הנעשה ע"י פעולה אקטיבית של המזיק שבזה חייב אפילו בלא כוונה לבין נזק הנעשה כאשר המזיק עומד במקומו שבזה פטור אם קרה שלא בכוונה והייתה לו רשות להיות שם.

עוד פירש רש"י שהמשנה של שניהם רצין עוסקת בהוזקו זה בזה ולא בהזיקו זה את זה ואע"פ שבמשנה הלשון הוא הזיקו כתב רש"י שצ"ל שלשון המשנה אינו מדוקדק.

כשיטת רש"י כן היא גם שיטת הרשב"א ב"ק לב.

הרמ"ה סובר באופן עקרוני כשיטת רש"י אלא שחולק לגבי שניים שרצו וסובר שאפילו בהזיקו זה את זה פטורים כפשט לשון המשנה והטעם שפטורים הוא כי שניהם הזיקו זה לזה.

אבל דעת הרמב"ם שונה משאר הראשונים. הרמב"ם כתב תחילה את הדין החיוב באונס בהלכה א (הלכות חובל ומזיק פרק ו ה"א) "המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד," אבל אח"כ בהלכה ג סייג הרמב"ם חיוב זה רק לרשות הניזק אבל במקום שיש למזיק רשות להיות אינו חייב על נזק שלא בכוונה – ז"ל הרמב"ם: "במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור, וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור."

המגיד משנה פירש את דעת הרמב"ם "והזיקו זה את זה פי' הרב בכוונה ואז הן חייבין והוזקו זה בזה שלא בכוונה ואז פטורין" היינו שלפי הרמב"ם החילוק בין הזיקו להוזקו הוא שהזיקו הוא בכוונה והוזקו הוא שלא בכוונה. ולפי פירוש הרמב"ם טעם המשנה של היו שניהם רצין שפטורין הוא לפי ששם הנזק היה שלא בכוונה.

היוצא משיטת הרמב"ם הוא שכל שהיה רשות למזיק להיות ברשות הזאת אין לחייבו על נזק שאינו בכוונה.

להלכה בשו"ע נפסק שלא כרמב"ם (שו"ע סי' שעח סעיף ז)

"היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, פטורים. אבל אם ראו זה את זה, אף על פי שלא כיונו, חייבים."

מפורש בשלחן ערוך שאפילו כאשר יש רשות לשניהם חייב על נזק אף שלא במתכוון כל שידע שהניזק שם.

נראה שבנידון כאן אף שהנזק אירע במקום שהוא רשות לשניהם, והנזק אירע שלא בכוונה, מ"מ אילולי הסברא המובאת לעיל לא היה אפשר לפטור את המזיק אף לשיטת הרמב"ם. אילו המזיק היה זורק תחילה את החפץ ודאי אף לפי הרמב"ם היה חייב, אף כאשר אינו מכוון לשם נזק. והטעם כי הרי אע"פ שיש לו רשות להשתמש במקום זה מ"מ אין לו רשות לזרוק חפצים על חבירו. יש לדמות זאת לדין אחד רץ ואחד מהלך שהרץ חייב מפני שהוא משנה (שם ה"ט).

אמנם נראה שאם היה מתחרש נזק כזה מתוך משחק שבו המשתתפים צריכים לרוץ ותוך כדי הריצה הזיק אחד מהם לממון חבירו בזה היה אפשר לצרף אל הפטור את שיטת הרמב"ם כי כולם היו עושים ברשות. אבל בנידון כאן גם לרמב"ם היה חייב כאמור אלולי הסברא לעיל.

המסקנה כאמור הנתבע פטור מהתביעה, מחמת הטעם המבואר לעיל.