שאלות:

א. האם מותר לי להטעין את הפלאפון במקומות ציבוריים, למשל תחנה מרכזית, בית כנסת, קופת חולים, ספרייה וכדו'? (מבלי לבקש רשות מהמנהלים/גבאים).
ב. האם מותר לקחת נייר טישו מחבילת טישו שנמצאת בבית כנסת?
ג. האם מותר לקחת נייר אחד מתוך חבילת דפים ללא בקשת אישור מבעל הדפים. חבילה

תשובה:

א. אין איסור גזל בדבר שאנשים לא מקפידים עליו, למשל לקחת קיסם מחפיסה של קיסמי שיניים, או לקחת נייר טישו מחבילה, או לקחת גפרור מאריזה, או לקחת נייר אחד מתוך חבילת דפים. אומנם מדברי הירושלמי (מסכת דמאי פרק ג הלכה ב) משמע, שממידת חסידות יש לאסור גם לקיחה זו, כי אם כל אחד ייטול קיסם אחד - החבילה תיגמר, לכן לכתחילה יש להדר ולא לקחת אם אין צורך גדול.
ב. אם חבילת הטישו/נייר/גפרורים - מונחת בארון או במגירה - קיים איסור לקחת מרשות פרטית של הבעלים, כל ההיתר שייך רק בדבר שלא מקפידים עליו שנמצא במקום שלא מקפידים, כגון חבילת טישו שמונחת בשולחן בבית כנסת. וגם במקרה זה ישנה חומרה והידור לא לקחת בכדי לא לכלות את החבילה ולגרום לנזק.
ג. אם קיים חשש להפסד, למשל אם אין הרבה דפים בחבילת הטישו, או שלא נותרו הרבה דפים באריזה - אסור לקחת.
ד. אם הבעלים מקפידים שלא יגעו ולא ישתמשו בחפצים הפרטיים שלהם - קיים איסור לקחת לא רשות מפורשת.
ה. מותר להטעין מכשיר סלולרי בשקע במקום ציבורי, כי עלות החשמל מאוד קטנה ולא מורגשת, כך שבני אדם לא מקפידים על שימוש זה. בהטענה נראה שאין להחמיר גם ממידת חסידות, כי כל הטעם בירושלמי שייך רק בדבר שיכול להתכלות, למשל קיסם או נייר טישו, שאם כל אחד ייקח רק אחד - החבילה תיגמר, אך בשימוש בחשמל לא שייך טעם זה ולכן מותר.

נימוקים:

לקחת דבר שלא מקפידים עליו

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ב) כתב: "ואסור לגזול כל שהוא דין תורה". כלומר איסור גזל שייך גם בדבר שהערך הכספי שלו נמוך. הסמ"ע בסימן שנט ס"ק ב העיר: כשם שחצי שיעור אסור מהתורה, כך גם לקיחה דבר עם ערך כספי נמוך - אסור מהתורה.

החינוך (פרשת ויקרא מצוה קל) הוסיף: "לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב - נדיבים בני נדיבים הם, וידוע הדבר שכל שהוא פחות משוה פרוטה - אפילו עני שבישראל מכיון שנגזל ממנו - מוחל אותו ואין חפצו אחריו כלל". כלומר קיים איסור לגנוב גם דבר שאינו שווה פרוטה, אך אין צורך להחזיר את מה שגנב, כי הבעלים מחלו על גניבה השווה פחות מפרוטה.

המגיד משנה (שם) סייג: אין איסור גזל בדבר שאנשים לא מקפידים עליו, למשל לקחת קיסם מחבילה. אומנם מדברי הירושלמי (מסכת דמאי פרק ג הלכה ב) משמע, שממידת חסידות יש לאסור גם לקיחה זו, כי אם כל אחד ייטול קיסם אחד - החבילה תיגמר.

כך מובא בירושלמי: "ר"ש בר כהנה הוה מסמיך לר' לעזר, (רבי שמעון נשען על רבי לעזר), עברון על חד כרם, (הם עברו לפני כרם אחד). א"ל: אייתי לי חד קיסם מחצד שיניי, (תביא לי קיסם מהגדר של הכרם). חזר ואמר ליה: לא תיתי לי כלום, אמר: דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן - הא אזיל סייגא דגוברא". (אם כל אחד ייקח מהגדר - ייגרם הפסד לבעל הגדר).

השלכה מעשית, מותר לקחת נייר טישו אחד מחבילת טישו, כי בד"כ בני אדם לא מקפידים על כך. אומנם ממידת חסידות להחמיר ולא לקחת כי אם כל אחד ייקח טישו אחד - תיגמר לו החבילה, לכן לכתחילה יש להדר ולא לקחת אם אין צורך גדול.

כמו כן מותר להטעין מכשיר סלולרי בשקע במקום ציבורי, כי עלות החשמל מאוד קטנה ולא מורגשת כך שבני אדם לא מקפידים על שימוש זה. בהטענה נראה שאין להחמיר גם ממידת חסידות, כי כל הטעם בירושלמי שייך רק בדבר שיכול להתכלות, למשל קיסם או נייר טישו, שאם כל אחד ייקח רק אחד - החבילה תיגמר, אך בשימוש בחשמל לא שייך טעם זה ולכן מותר.

צריך לציין, אם חבילת הטישו מונחת בארון או במגירה, וודאי שקיים איסור לקחת מרשות פרטית של הבעלים, כל ההיתר שייך רק בדבר שלא מקפידים עליו שנמצא במקום שלא מקפידים, כגון חבילת טישו שמונחת בשולחן בבית כנסת. וגם במקרה זה ישנה חומרה והידור לא לקחת בכדי לא לכלות את החבילה ולגרום לנזק. (אך שימוש בשקע חשמלי להטענת מכשיר סלולרי לא גורם לנזק ובני אדם לא מקפידים, לכן מותר לכתחילה ואין צורך להחמיר בכך).

החזון איש (דמאי סימן ז בס"ק ה) הסביר: "אלא דמ"מ ראוי לפרוש, משום שהדבר מרגיל לזלזל בגזל, ויש לחוש לאינם מהוגנים שיקחו אף בזמן שיש הפסד". כלומר יש להדר ולהחמיר בגלל שלקיחה ללא רשות גורמת לזלזול באיסור גזל. וכן יש חשש לניצול גם במקרים בהם יש הפסד (כגון שלא נשארו הרבה דפים בחבילת הטישו).

ערוך השולחן (סימן שנט סעיף א) כתב: היום נהגו שאורח שנמצא בבית חבירו - האורח לוקח טבק ללא בקשת רשות מהמארח, וכן האורח יכול להדליק גפרור ללא בקשת רשות מהמארח. כמו כן האורח יכול למזוג לעצמו כוס תה, כי המארח לא מקפיד על הדברים הללו.

ערוך השולחן סייג: "אמנם ממדת חסידות ודאי דראוי ליזהר. וכל שכן כשיודע שהבעלים הוא גברא קפדנא, ואסור מדינא. וכן יש ליזהר כשבא אורח לבית ראובן, ומכבדו ובתוך כך בא שמעון שאינו אורח, ומפני הדרך ארץ מבקש ראובן את שמעון לשתות ולאכול, אם אינו יודע בבירור שרצונו באמת - ירחיק את עצמו מזה. וכן כל כיוצא בזה". כלומר כאשר אנו יודעים שהבעלים מקפידים שלא יגעו ולא ישתמשו בחפצים הפרטיים שלהם - קיים איסור לקחת.

הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - אבן העזר סימן עז) הדגיש: גם במקרים אלו, אין למי שלוקח בעלות על אותם חפצים, אלא הוא רק לא עובר על איסור גזל, אך החפץ לא נחשב כשייך לו, והנפקות תהיה בכך שלא יהיה ניתן לקדש אישה בחפץ זה, כי הוא לא זכה בו. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כח סעיף יז): "ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז - הרי זו מקודשת מספק". (מובא בפתחי תשובה בסימן שנט ס"ק ב).

דין זה נכון גם בארבעת המינים, אם למשל אדם לקח ערבה ממקום שלא מקפידים לקחת, למרות שהוא לא חייב להשיב את הערבה, הוא לא יכול לצאת בה במצוות ארבעת המינים, כי יש חיוב שארבעת המינים יהיו שלו בבעלותו. (כך מבואר בתוס' רי"ד מסכת סוכה דף מא ב).