בית הדין

יב תמוז התשעח | 25.06.18

הרב ישועה רטבי

שאלה:

לפני מספר חודשים הגעתי למרפאת שיניים פרטית, שם נעשתה לי בדיקה מקיפה והוגשה לי הצעת מחיר לסדרה של טיפולים, הרופא המליץ לי על עקירות סתימות וטיפול שורש אחד. בסופו של דבר הרופאים עשו שני טיפולי שורש ולא רק אחד, ובסוף הטיפול נאמר לי שיתכן והסתימה האחרונה תהיה טיפול שורש שלישי.

משמעות טיפול שורש: השורש מומת, והשן מתפקדת כמו שן מושתלת, כמו"כ יש צורך ב"מבנה" ו"כתר", וכן גם פתרון זה לא בהכרח לאורך ימים.

בגלל שלא נאמר לי מראש על הטיפול שורש השני, ובכלל בצילומים בהתחלה ראו רק טיפול שורש אחד, לכן אמרתי להם שאני רוצה לקבל חוות דעת מעוד רופא, הם אישרו זאת והסכימו שאקבל טיפול מרופא אחר. ואכן עברתי למרפאה אחרת, שם עשו לי את הסתימה האחרונה ללא צורך בטיפול שורש שלישי. השאלה שלי היא, האם היה מותר לי לעבור מרפאה.

 תשובה:

• א. החוזר בו מסיכום בעל פה בין שני צדדים - נחשב למחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה ממנו.
• ב. איסור מחוסר אמנה שייך רק כאשר אדם חוזר בו ללא סיבה מוצדקת, אבל אם יש סיבה מוצדקת לחזרה - אין בכך משום איסור מחוסר אמנה.
• ג. צריך לסייג ולומר שבכל מקרה יש לדון לגופו בזהירות רבה, יש לוודא שלא נגרם נזק למרפאה הראשונית (למשל שלא הזמינו במיוחד למטופל חומרי גלם עבור הטיפול שורש), ולבחון היטב את ההצדקה לביטול ההסכם.
• ד. במקרה כאן יש סיבה מוצדקת לחזרה, כמו כן המרפאה אישרה את המעבר לרופא אחר, כך שאין איסור של מחוסר אמנה.

 נימוקים:

חזרה מסיכום בעל פה

במסכת בבא מציעא דף מח עמוד א מובא: "והנושא ונותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמר רבא: אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו". כלומר מוכר ולקוח שנשאו ונתנו בניהם, והקונה לא שילם, ואחד מהם חזר בו - הוא לא צריך לקבל על עצמו מי שפרע, אך אין רוח חכמים נוחה ממנו. רש"י (דף מט. ד"ה משום) הוסיף: המחוסר אמנה - עובר על הפסוק (צפניה פרק ג פסוק יג): "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רד סעיף ז.

מהר"ם מרוטנבורג (סימן תתקמ"ט) כתב: מותר לקרוא לו רשע. מהר"ם מינץ (סימן קא) התיר לפרסם זאת ברבים: "וציוה הרב לש"ץ לעמוד על המגדל ולהכריז: 'שמעוני רבותי, פלוני לא רוצה לקיים דיבורו כך וכך, לכן אין רוח חכמי' נוחה הימנו, ואינו בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, כי זה האיש כזבן ושויה נפשיה הדרנא (אדם שרגיל לחזור בו)'. וכן אני ח"מ פסקתי מעשה כה"ג בא לפני". אומנם הב"ד לא יכול לכפות עליו לקים את דיבורו.

נמצא אפוא, אם היה סיכום בע"פ^[1] בין מוכר ללקוח - החוזר בו נחשב למחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה ממנו, ואם הלקוח כבר שילם מקדמה - החוזר בו צריך לקבל על עצמו מי שפרע.

חזרה מסיכום כאשר יש סיבה מוצדקת

הרמ"א (יורה דעה סימן רסד סעיף א) כתב: אדם שאמר למוהל שימול את בנו - אסור לו לחזור בו. אומנם אם חזר בו - החזרה חלה.

הט"ז בס"ק ה כתב: "ונראה לי דאם הוא בענין שנזדמן לו אחר כך מוהל שהוא אוהב יחיד או צדיק, ואנן סהדי דאלו היה שם בשעה שנתן להראשון למול, היה נותן לזה - אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו ומכל מקום אם נשבע להראשון - לא סמכינן על סברא זאת, אם לא שיתירו לו השבועה. ומיהו היתר ודאי מהני. כן נראה לי".

כלומר, אבי הבן שסגר עם מוהל שימול את בנו - יכול להתחרט ולקחת מוהל שהוא אוהב יותר או צדיק יותר, אא"כ הוא נשבע לקחת את המוהל הראשון.

מכאן אנו למדים שכל איסור מחוסר אמנה שייך רק כאשר אדם חוזר בו ללא סיבה מוצדקת, אבל אם יש סיבה מוצדקת לחזרה - אין בכך משום איסור מחוסר אמנה.

במקרה כאן, קיים חשש לחוסר מקצועיות של רופא השיניים בכך שלפי הצילום הוא העריך שיש רק טיפול שורש אחד אך בפועל הוא עשה שני טיפולי שורש ורצה גם לעשות את הטיפול השלישי. וכאשר יש חשש מוצדק - אין איסור של מחוסר אמנה.

האיסור במחוסר אמנה הוא לבטל את האמון שניתן לשני, אך אם האמון כבר הופר ע"י הצד השני, אין בביטול התור משום מחוסר אמנה.

כמו כן במקרה כאן, המטופל שיתף את המרפאה הראשונית בלבטיו, והם אישרו לו לעבור את הטיפול האחרון אצל רופא אחר, כך שוודאי שלא קיים איסור של מחוסר אמנה.

צריך לסייג ולומר שבכל מקרה יש לדון לגופו בזהירות רבה, יש לוודא שלא נגרם נזק למרפאה הראשונית (למשל שלא הזמינו במיוחד למטופל חומרי גלם עבור הטיפול שורש), ולבחון היטב את ההצדקה לביטול ההסכם. החתם סופר (סימן רמו) גער באחד הרבנים שהסתמך על דברי הט"ז לבטל הסכם עם תקיעת כף, ובכך גרם להוצאות ולבושה לצד השני: "על כן אומר: זה הנבהל להורות להקל - הציץ מן החרכים בט"ז, כמצפצף עגור, וגס לבו בהוראה, והרי זה מאתי יצאו הדברים כנים ואמתיים לאמתה של תורה".

 [1] כך כתב הבית יוסף בסימן קפט סעיף א: "בגמ'... איפליגו רב ורבי יוחנן, דברים - אם יש בהם משום מחוסרי אמנה. כלומר דברים שהסכימו זה ליקח בכך וכך, וזה למכור באותו סך, ומכל מקום אליבא דכולי עלמא - אין המקח נגמר בכך". מכאן שמחוסר אמנה שייך רק לאחר שהצדדים סכמו בניהם על העסקה ולא לפני כן.