בית הדין

יד תמוז התשעח | 27.06.18

הרב ישועה רטבי

פועל לפני פיטורין שיש לו וויכוח עם המעסיק על גובה שכרו, מי נאמן. המעסיק גם טוען, שהפועל קיבל תוספת זו דרך המדינה בכך שהמדינה העלתה את שכר המינימום, כך שהוא קיבל תוספת גבוהה יותר משלושה שקלים לשעה.

תשובה:

• א. פועל שיש לו וויכוח עם המעסיק האם הוא קיבל את שכרו - הפועל נשבע וגובה את שכרו מהמעסיק.
• ב. שבועת הפועל שייכת רק בהתקיים שלושה תנאים: א)- יש עדים שהמעסיק העסיק את הפועל. ב)- הפועל תבע בתוך זמנו. ג)- הוויכוח אינו על גובה השכר, אלא הוויכוח הוא האם המעסיק שילם את השכר.
• ג. מעסיק שטוען שעשה תנאי עם הפועל, והפועל לא עמד בתנאים, אך הפועל מכחיש זאת - המעסיק שמחזיק בכסף נאמן, אך המעסיק צריך להישבע שבועת היסת ואז הוא פטור מלשלם. יש בתי דין שמפשרים על שליש מהסכום במקום חיוב שבועה.
• ד. מעסיק שקבע שכר יותר ממחיר השוק, ולאחר זמן שכר השוק עלה - המעסיק לא צריך לשלם אלא רק כפי הסכום שסוכם ללא עוד תוספת.

שבועת פועל

במסכת שבועות דף מד עמוד ב מובא: פועל שיש לו וויכוח עם המעסיק האם הוא קיבל את שכרו - הפועל נשבע וגובה את שכרו מהמעסיק. הגמ' בהתחלה הסבירה זאת משום כדי חייו, שהמעסיק לא ימנע מהפועל את המשכורת שמקיימת אותו. הגמ' לאחר מכן הוסיפה: הפועל נאמן בשבועה בגלל שהמעסיק טרוד בפועלים ולפעמים טועה ובטוח ששילם את שכר הפועל.

הגמ' הביאה שלוש הסתייגויות: א)- יש עדים שהפועל עבד אצל המעסיק^[1], אך ללא עדים המעסיק נאמן, בגלל שיש לו טענת מיגו שיכל לטעון: הוא כלל אינו עובד שלי, לכך נאמן בטענתו ששילם לפועל את שכרו. ב)- הפועל נאמן להישבע וליטול רק בתוך זמנו, אך אינו נאמן לאחר זמנו. (פועל יום זמנו לקבל שכרו בלילה שלאחר מכן. ופועל לילה זמנו לקבל שכרו בכל היום שלאחר מכן). ג)- הפועל נאמן רק לטעון שכלל לא קיבל את שכרו, אך אינו נאמן בוויכוח על גובה השכר.

כאמור, הפועל נאמן רק לטעון שכלל לא קיבל את שכרו, אך אינו נאמן בוויכוח על גובה השכר. הטעם לכך הוא שהמעסיק טרוד בפועלים ויתכן וטעה וחשב שכבר שילם את המשכורת של הפועל, לכן הפועל נאמן בשבועה לומר שלא קיבל את משכורתו, אומנם כאשר הוויכוח הוא על גובה השכר ושאר תנאי ההעסקה של העובד - המעסיק נאמן, שכן המעסיק יודע בדיוק באיזו רמת שכר הוא העסיק את העובד, והמוציא מחברו עליו הראייה. אומנם חכמים תקנו שהמעסיק ישבע ואז ייפטר מלשלם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן פט סעיף ד.

ערוך השולחן (סימן פט סעיף ה) כתב: "ואם ההכחשה בין הבעה"ב והשכיר הוא בעצם המלאכה, כגון שבעה"ב אומר: לא עשית המלאכה כמה שהוצרכת, או: קילקלת אותה, או: התניתי עמך לעשות כך ולא קיימת תנאך, והשכיר מכחישו - אין זה בתקנתא דשכיר שתקנו רבנן, והם ככל הטענות ותביעות שבין אדם לחבירו והמוחזק נשבע היסת ונפטר".

מדברי ערוך השולחן אנו למדים לשאלה כאן: המעסיק (=בעל הבית) טוען שעשה תנאי עם הפועל, והפועל לא עמד בתנאים, אך הפועל (=שכיר) מכחיש זאת. הדין: המוציא מחברו עליו הראיה, כלומר המעסיק שמחזיק בכסף הוא נאמן. אך המעסיק צריך להישבע שבועת היסת ואז הוא פטור מלשלם.

בגלל חומרת השבועה[2] - היום בתי הדין לא משביעים[3], אלא הדיינים עורכים פשרה ומחייבים בשליש מסכום התביעה במקום חיוב השבועה[4].

תוספת שכר לאחר ששכר המינימום עלה

הפועל טוען שמעסיק בתחילת העסקתו הסכים לשלם לו שלושה שקלים נוספים מעבר לשכר שנקבע, אך המעסיק טוען שתוספת זו כרוכה בתנאי. כאמור לעיל ערוך השולחן פסק שהמעסיק נאמן כי הוא המוחזק. צריך לציין, גם אילו לא היה וויכוח בין הצדדים, והמעסיק היה מודה שהסכים במשך הזמן לשלם תוספת של שלושה שקלים יותר מהשכר הבסיס שקבעו בניהם, מכיוון ששכר המינימום עלה לסכום הגבוה יותר מהתוספת - לא ברור שהמעסיק צריך לשלם יותר ממה שסוכם מראש. (השכר בתחילת העסקה נקבע על בסיס של 25 ש"ח לשעה. בהמשך העובד טוען שהובטח לו תוספת של שלושה שקלים, כך שמגיע לו 28 ש"ח. בפועל שכר המינימום עלה ל-29 ש"ח).

במסכת בבא מציעא דף עז עמוד א מובא: "דזל עבידתא מעיקרא, ואגרינהו בטפי זוזא, ולסוף אייקר עבידתא, וקם בטפי זוזא. מהו דתימא; אמרי ליה: 'טפי זוזא אמרת לן - טפי זוזא הב לן'! קא משמע לן, דאמר להו: 'כי אמרי לכו טפי זוזא - דלא הוה קים לכו, השתא קים לכו".

כלומר, מעסיק שהסכים לשלם לפועל קצת יותר משכר המינימום הנמוך, לאחר זמן השכר בשוק עלה, כך שהשכר נמצא באותה רמת שכר שהמעסיק הסכים לשלם להם- הפועל טוען: כשם שבתחילה קיבלתי שכר הגבוה ממחיר השוק, גם כעת תעלה את שכרי, בכדי שהשכר שלנו יהיה גבוה ממחיר השוק. הדין: המעסיק לא מחויב להוסיף לשכרם. המעסיק יכול לומר לפועל: בתחילת העסקתך הצעתי לך תוספת מסוימת בגלל שמחיר השוק היה נמוך, וראיתי שאתה לא רוצים לעבוד בסכום נמוך, לכן הצעתי את התוספת, ועל סכום זה הסכמת לעבוד, כעת שמחיר השוק לה לסכום שהסכמת לעבוד - עליך להמשיך לעבוד באותו סכום, כי אני לא רציתי סתם להוסיף כסף יותר מכולם, אלא רציתי לתת לכם את הסכום הריאלי שהיית אמור לקבל אלמלא מחיר השוק היה נמוך, וכעת מחירי השוק חזרו להיות ריאליים, ובמחיר כזה היית מסכים לעבוד וזהו שכרך.

מכאן אנו למדים, שמעסיק שקבע שכר יותר ממחיר השוק, ולאחר זמן שכר השוק עלה - המעסיק לא צריך לשלם אלא רק כפי הסכום שסוכם ללא עוד תוספת.

[1] רש"י (ד"ה ששכרו) ביאר: יש עדים שהמעסיק הציע לו לעבוד אצלו. אבל הרב המגיד (הלכות שכירות פרק יא הלכה ו) ביאר: יש עדים שהפועל עבד בפועל אצל המעסיק, אך אם יש עדים רק על הצעת העבודה - הפועל לא נשבע ונוטל, שמא בפועל הוא לא עבד אצל המעסיק. וכ"פ השולחן ערוך בסימן פט סעיף ג.

[2] השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנו סעיף א) הזהיר: "ויזהר מלישבע, אפי' באמת, שאלף עיירות היו לינאי המלך, וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם".

[3] כך כתב רש"י (מסכת שבועות דף לח: ד"ה בספר תורה): "ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא, לפי שענשה גדול, ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, והא אמרן ארור בו שבועה".

[4] וכך מבואר בדברי התוספות (מסכת סנהדרין דף ו: ד"ה נגמר): "ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה - שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש שבועה". כלומר, אם אחד מהצדדים חייב שבועה - ניתן לפשר במקום חיוב השבועה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן יב סעיף ב: "ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם - רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה".

בשו"ת אבן יקרה (ח"א חו"מ סי' ו) מובא: נהוג לעשות פשרה ובמקום לחייב שבועה יש להפחית שליש מהסכום, לכן אם הוא מאלו שנשבעים ונוטלים - במקום שבועה הוא יפסיד שליש ויגבה רק שני שליש מהסכום, ואם הוא מאלו שנשבעים ונפטרים - ישלם שליש במקום השבועה.