בית הדין

כז אב התשעח | 08.08.18

הרב ישועה רטבי

שאלות:

• א. עובד שגר יותר מ-500 מטר ממקום עבודתו, האם זכאי לקבל החזר נסיעות, למרות שהוא גר קרוב למקום העבודה?
• ב. האם עובד זכאי לנסיעות בימי מחלה?
• ג. האם ניתן לגבות פיצויים והפרשי שכר בגלל הלנת השכר לאחר שעברו מספר שנים מאז ההלנה?
• ד. האם מעסיק מחויב לתת טופס את 161 טופס שמצהיר על פיטורי העובד?

תשובה:

• א. החזר נסיעות ניתן לאדם הגר בקרבת מקום רק כאשר על-פי אמות מידה אובייקטיביות העובד זקוק לתחבורה בכדי להגיע למקום עבודתו.
• ב. חולה לא זכאי לקבל החזר נסיעה בעד ימי המחלה.
• ג. לא ניתן להסתמך על החוק ולחייב ריבית בגלל דינא דמלכותא. בכל מקרה אם לא הוגשה תביעה בתוך שנה - הזכות לתביעת פיצויים מתיישנת, כך שהתביעה איננה רלוונטית.
• ד. מעסיק מחויב לתת לעובד אישור על תקופת העבודה. מעסיק שלא נתן לעובד אישור זה בתום ארבעה עשר ימים מהפיטורין - יכול להתחייב בקנס עד סך 14,400 ש"ח.

הוראות החוק לגבי החזר נסיעות

ההנחיות בצו הרחבה (בדבר השתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה 2016 סעיף 4) קובעות, ששיעור החזר הוצאות הנסיעה יהיה עד 22.60 ש"ח ליום עבודה או עד עלות כרטיס חופשי חודשי (הזול מבניהם). בסעיף 3 נאמר שעובד יהיה זכאי להחזר נסיעה רק אם הוא זקוק לכלי תחבורה בכדי להגיע למקום עבודתו. (אם מקום העבודה מארגן הסעה - העובד לא יהיה זכאי לקבל סכום זה כאמור בסעיף 6).

בתי המשפט יפסקו החזר נסיעות רק כאשר על-פי אמות מידה אובייקטיביות העובד זקוק לתחבורה בכדי להגיע למקום עבודתו. עובד הגר פחות מ-500 מטרים ממקום עבודתו - לא יהיה זכאי להחזר הוצאות, אא"כ הוא מוגבל בהליכתו.

בסעיף 7 נקבע שעובד שנעדר ממקום עבודתו מסיבה כלשהי - לא יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה. כלומר חולה לא זכאי לקבל החזר נסיעה בעד ימי המחלה.

המנהג היום במקומות בהם החזר הנסיעות משולב וקצוב בתוך התלוש שכר, שלא מפחיתים את הסכום בימי מחלה קצרים, אלא רק מפחיתים בימי חופשה או בימי מחלה ארוכים. במקרה כאן העובד נעדר זמן ממושך בגלל סיבות אישיות, לפיכך הוא לא זכאי לקבל החזר נסיעות על הימים בהם הוא לא הגיע לעבודה.

חיובי ריבית

בחוק הגנת השכר (סעיף 1) נאמר: שכר שלא משולם לעובד באיחור של תשעה ימים נחשב להלנת שכר. החוק מאפשר פיצויים והפרשי שכר בגלל הלנת השכר. השאלה לדיון האם יש לראות בכך משום איסור ריבית.

הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סימן ו) כתב: "ואם יטעון האיש הלזה (הלוה בריבית) כי מה שעשה עשה בדינא דמלכותא... דודאי לא נאמר שיהיה מותר להלוות לישראל משום דינא דמלכותא, דאם לא כן בטלתה כל התורה כולה בדינא דמלכותא". כלומר לא ניתן להסתמך על החוק ולחייב ריבית בגלל דינא דמלכותא.

ביורה דעה סימן קעז סעיף טז מבואר, שריבית הבאה בעבות פיגור בתשלום נחשבת לריבית: "אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו - הרי זה רבית גמור. הגה: אף על גב דכתב לו כך דרך קנסא: אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך, ואף על גב דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל, מ"מ הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע, הוי רבית גמור. (רוב הפוסקים). וכן עיקר, אף על גב דיש מקילין והתירו ללוות ברבית בדרך זה". (הגהות מרדכי פא"נ בשם ר"י דארליינש).

צריך לציין, בסעיף 17 א נאמר, שאם לא הוגשה תביעה בתוך שנה - הזכות לתביעת פיצויים מתיישנת. ובסעיף 18 נאמר: "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי".

ישנם בתי דין שמחייבים גם על הפרשי הצמדה, ויש שמפשרים ונותנים חלק מהפרשי ההצמדה כפיצוי על כך שנגרם הפסד לעובד.

 חיוב נתינת אישור על תקופת עבודה

לפי החוק (חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות סעיף 8), המעסיק מחויב לתת לעובד אישור על תקופת העבודה. מעסיק שלא נתן לעובד אישור זה בתום ארבעה עשר ימים מהפיטורין - יחויב בקנס כפי האמור בחוק העונשין (סעיף 61 א 1), כלומר קנס עד סך 14,400 ש"ח.

הרמב"ם (הלכות זכייה ומתנה פרק ו הלכה כד) כתב: "הורו רבותי, שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה - משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון, וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם...".

אומנם אם המעסיק טוען שמוכן לתת את הטופס רק שיסכים לברר בבית דין שאין מעבר לכך כל חיוב נוסף - יכול המעסיק לתפוס בכדי לא לגרום לעצמו נזקים בתנאי שפותח מיד תיק בבית הדין ומברר את החוב הכספי ללא כל דיחוי.

הרמ"א בסימן ד סעיף א פסק בשם מהרי"ק (שורש קס"א): "אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון - יכול לעשות בכל ענין, ויורד אח"כ עמו לדין".

הנתיבות בסימן ד ס"ק ג כתב: לתפוס לצורך משכון, ובמחשבה לתבוע אח"כ את החייב לו בדין תורה - לכו"ע מותר. כלומר רק תפיסה בכדי לברר בפני הבית דין אפשרית.