בית הדין

טז אלול התשעח | 27.08.18

 הזמנו שחקן שישחק בסרט, מספר שבועות לפני יום הצילומים החלטנו לבטל את השתתפותו של השחקן בגלל המחיר הגבוה ליום צילום, (עלות פרויקט צילום הסרט גבוה מאוד יותר ממה שחשבנו בהתחלה, כך שכעת אין לנו אפשרות כלכלית להעסיק שחקן ברמת שכר גבוהה כמותו), האם אנו חייבים לשלם לו פיצוי? נציין שלא חתמנו אתו חוזה, סיכמנו את העסקה בשיחה טלפונית.

הרב ישועה רטבי

 תשובה:

• א. אדם שהעסיק עובד לעבודה מסוימת בע"פ (ללא חוזה וללא קניין), ולפני שהעובד התחיל את עבודתו - המעסיק פיטרו - יש לבחון האם בגלל עיתוי הודעת הפיטורין נגרם היזק לעובד, כגון שהעובד לא יכול למצוא עבודה חלופית בגלל ההתחייבות למעסיק - המעסיק חייב לשלם לעובד כפועל בטל, ואם העובד יכול למצוא עבודה עם שכר מועט - המעסיק חייב להשלים לו את מה שהפסידו.
• ב. אך אם המעסיק חזר בו לפני תחילת העבודה, ולא נגרם היזק לעובד, כגון שהעובד בכל מקרה לא יכל למצוא עבודה חלופית, או שהעובד כבר מצא עבודה חלופית - העובד לא יכול לתבוע פיצוי מהמעסיק שפיטרו.
• ג. גם במקרה בו אין לעובד תביעה ממונית כלפי המעסיק (כגון המפטר לפני תחילת העבודה ולא נגרם היזק לעובד) - בכ"ז אסור לכתחילה למעסיק לפטר, ואם מפטר נחשב למחוסר אמנה.
• ד. אך אם יש סיבה טובה לפיטורין - מותר לכתחילה לפטר (לפני תחילת עבודה כל עוד ולא נגרם היזק לעובד), והמעסיק לא נחשב למחוסר אמנה.
• ה. כמו כן אם השתנו הנסיבות בעסק או שהמעסיק גילה שהעובד לא עובד בצורה מקצועית - יכול לפטרו ולא נחשב למחוסר אמנה.
• ו. יש מחלוקת בין הפוסקים, בדין מעסיק שמפטר עובד בגלל שמצא עובד זול יותר, האם יש בכך מחוסר אמנה או שמותר לכתחילה: לדעת הרז"ה והטור - מותר לכתחילה לפטר, אך לדעת הרשב"א והרמ"א, גם בזה יש איסור מחוסר אמנה.

נימוקים:

פיטורין לפני תחילת העבודה

במסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב מובא: "השוכר את האומנין והטעו זה את זה - אין להם זה על זה אלא תרעומת". כלומר מעסיק שפיטר את העובד לפני שהוא התחיל לעבוד - אין לעובד תביעה ממונית כלפי המעסיק אלא רק תרעומת, לעובד נותר רק להתרעם על כך שיצטרך לחפש עבודה אחרת.

הגמ' סייגה: מדובר במעסיק שפיטר את העובד לפני תחילת עבודה, שאז אין לעובד הפסד ממוני כי יכול למצוא עבודה חלופית, אבל אם העובד הלך והתחיל במלאכתו - המעסיק צריך לשלם לו כפועל בטל, שכן המעסיק גרם לו נזק בכך שפיטר אותו.

נחלקו הראשונים, האם החיוב של המעסיק לשלם חל רק אם העובד הלך לעבודה, או גם אם לא הלך, אך הפועל לא מוצא עבודה חלופית - יש חיוב על המעסיק לשלם לפועל.

התוס' (ד"ה אין) כתבו: לאו דווקא אם הפועל הלך למלאכתו - המעסיק צריך לשלם לו, אלא גם אם הפועל עוד לא הלך - אנו פוסקים כר"מ הדן דיני דגרמי, ולכן המעסיק חייב לשלם, שהרי הוא עיכב אותו, כך שעבר הזמן, והפועל כבר לא יכול למצוא עבודה חלופית. לחלופין, אם הפועל הלך, אבל חזר מהר, ויכל למצוא עבודה חלופית - המעסיק לא צריך לשלם לו, ואין לו אלא רק תרעומת.

אבל הרמב"ן (דף עו: ד"ה מודה) סבור שיש משמעות להליכה, הברייתא דווקא כתבה הליכה, שכן הליכת הפועל לעבודה נחשבת כקניין המחייב את שני הצדדים לעבודה. לכן אם הפועלים לא הלכו, וכן גם אינם עוד יכולים למצוא עבודה: לפי התוס' המעסיק צריך לשלם, אבל לפי הרמב"ן, מכיוון שהפועלים לא הלכו - המעסיק לא חייב להם כלום.

הרמב"ן (מס' ב"מ דף עו: ד"ה והא) והרשב"א (שם ד"ה כללא) כתבו: פועלים שלא הלכו לעבודתם, והמעסיק חזר בו - לא נותר להם אלא תרעומת, מדובר רק אם לא הפסידו מקום עבודה אחר בגלל התחייבות שלהם למעסיק זה, כגון שהמעסיק פנה אליהם בערב בהצעת תעסוקה שיעבדו עמו למחרת, ובערב לא הייתה להם שום אפשרות לקבל עבודה אחרת, אבל אם יכלו לקבל עבודה אחרת בערב אלמלא התחייבותם למעסיק, הרי שאם המעסיק יחזור בו, גם אם הם טרם הלכו לעבודה - בכ"ז המעסיק ישלם להם כפועל בטל. ואם הם יכולים למצוא עבודה עם שכר מועט - על המעסיק להשלים להם את מה שהפסידו^[1].

הרמב"ן ביאר: "ואני מודה לו בדין זה, שאם היו יכולים להשכיר עצמן בתחלת היום או מאמש, ועיכבן עד שעה שאינן מוצאין להשכיר - ודאי נותן להם שכרן, דהוה ליה לדידהו כדבר האבד". וכך גם ביאר הרשב"א: "דדבר האבד הוא להם שכירות יום זה, ובכל דבר האבד אפילו לא התחילו כמי שהתחילו^[2]". וכ"פ השולחן ערוך בסעיף ב. (מובא בנימוקי יוסף דף מו: דיבור ראשון).

נמצא אפוא, בכל פיטורין לפני תחילת העבודה - יש לבחון האם בגלל עיתוי הודעת הפיטורין - העובד לא יוכל למצוא עבודה חלופית, אם העובד לא יוכל למצוא עבודה חלופית - על המעסיק לשלם לעובד את שכרו כפועל בטל. מספר טעמים נאמרו על כך:

• א. התוס' (מסכת ב"מ דף עו: ד"ה אין) והרא"ש (סימן ב) הסבירו: טעם החיוב הוא מדינא דגרמי. העיר שושן (מובא בסמ"ע בס"ק ו) כתב: רק אם הפועל יכל לקבל עבודה חלופית, אך הוא הפסיד את העבודה בגלל המעסיק הנוכחי שפיטרו, כך שיש נזק וודאי, וגם אם לא נעשה קניין, יש לחייב בגלל ההיזק הנעשה בגרמי.

אבל לדעת הסמ"ע, יש חיוב ברגע שהם הלכו, כי נחשב לתחילת עבודה, גם אם לא הייתה להם עבודה אחרת אילו מעסיק זה לא היה שוכרם. וכן משמע מדברי הרא"ש (סימן ב): הליכת הפועלים חשובה כתחילת עבודתם, ולכן יש חיוב למעסיק לשלם מדין קניין שכירות, למרות שלא נגרם לפועלים הפסד ממשי. (ואם הפועלים הפסידו עבודה - החיוב הוא גם מדינא דגרמי).

• ב. הרמב"ן (מס' ב"מ דף עו: ד"ה והא) והרשב"א (שם ד"ה כללא) הסבירו: החיוב על המעסיק לשלם גם אם הפועלים עוד לא הלכו הוא בגלל דין דבר האבד, לכן אם הפועלים יכלו למצוא עבודה אחרת אך בגלל המעסיק הם הפסידו את עבודתם - חייב המעסיק לשלם להם כפועל בטל. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף ב.
• ג. הנתיבות בס"ק ג כתב: טעם החיוב אינו מדינא דגרמי אלא מדרבנן, שהחכמים תיקנו תקנה מיוחדת עבור הפועלים.
• ד. המרדכי (מס' ב"ק סימן קיד) כתב בשם רבנו יקיר: כאשר המעסיק שוכר פועל, הוא מקבל על עצמו התחייבות לשלם כל היזק שיגרם על ידו, שכן הפועל סומך על דברי המעסיק שיעסיקו, וסמיכות דעת זו חשובה כאילו המעסיק קיבל על עצמו לשלם כל הנזקים שיגרום.
• ה. הריטב"א (דף עג: מובא בנתיבות סימן שו ס"ק ו) כתב: החיוב של המעסיק לשלם לפועלים כשחוזר בו, הוא מדין ערב, שהרי הפועלים סמכו על דבריו של המעסיק.
• ו. צריך לציין, לדעת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תתכ"א), אם הפועלים לא הלכו - אין שום חיוב, כי בשלב זה נחשב למניעת רווח, לכן המעסיק פטור מלשלם, רק אם הפועלים הלכו - יש לחייב מדינא דגרמי. הקצות בס"ק ג העיר: לדעת מהר"ם לא ניתן לחייב מדין האבד, כי חיוב זה חל רק כאשר הפועלים התחילו את מלאכתם.

הקצות בס"ק ב כתב: לשיטת מהר"ם, שלא מחייבים מדינא דגרמי, כאשר מדובר במניעת רווח - לא ניתן לחייב את בעל הבית על הפסד השכר של הפועלים מדינא דגרמי כדברי התוס', שכן בעל הבית יכול לטעון 'קים לי' כדעת מהר"ם שאין דין גרמי בחיוב 'שבת'. הקצות סיים בצ"ע.

הפתחי חושן (שכירות פרק י הערה י) כתב: "ובתהלה לדוד כתב, שדעת מהר"ם היא דעת יחיד, ואפילו קים לי אינו יכול לטעון. וגם במלא הרועים (ערך שכירות פועלים) דחה דעת המהר"ם".

הנתיבות בס"ק ז חילק בין קבלן לפועל יומי: רק בפועל העובד על בסיס שכר יומי, אנו אומרים שבמידה והמעסיק פיטרו והפועל הצליח למצוא עבודה חלופית - המעסיק פטור מלשלם לו, שהרי הפועל מקבל שכר על עבודת יום, וכאשר הוא מוצא עבודה חלופית, נמצא שאין היזק בכך שהמעסיק פיטרו, שהרי לאותו יום הוא מצא עבודה. אבל קבלן שיכל לעבוד במספר עבודות בו זמנית, ולחלק את זמנו בין העבודות - המעסיק חייב לשלם לו את שאר השכר על החלק שלא עבד כמו פועל בטל, שכן פיטורי המעסיק גרמו לו להפסד, למרות שהוא מצא עבודה חלופית, אילולא הפיטורין, הוא יכל לעבוד בשתי העבודות.

אבל המנחת פתים (סימן שלג) חלק על הנתיבות, לדעתו אם ניתן למצוא עבודה חלופית - דין קבלן כדין פועל, כך שהמעסיק יכול לפטרו בלי לשלם לו שכר על מה שלא עבד.

הפתחי חושן (שכירות פרק י הערה ד) כתב: "ובכל מקום שהוזכר כאן אם היה מוצא להשתכר או שמוצא עתה להשתכר - הדבר קשה לברור, ומסברא נראה שעל הפועל להוכיח, כדין המוציא מחבירו". כלומר על העובד להוכיח שהפסיד עבודה בגלל שהתחייב לעבודת המעסיק כך שנגרם לו הפסד.

מחוסר אמנה בפיטורין לפני תחילת עבודה

במסכת בבא מציעא דף מח עמוד א מובא: "והנושא ונותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמר רבא: אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו". כלומר מוכר ולקוח שנשאו ונתנו בניהם, והקונה לא שילם, ואחד מהם חזר בו - הוא לא צריך לקבל על עצמו מי שפרע, אך אין רוח חכמים נוחה ממנו. רש"י (דף מט. ד"ה משום) הוסיף: המחוסר אמנה - עובר על הפסוק (צפניה פרק ג פסוק יג): "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רד סעיף ז^[3].

נמצא אפוא, אם היה סיכום בע"פ^[4] בין מוכר ללקוח - החוזר בו נחשב למחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה ממנו, ואם הלקוח כבר שילם מקדמה - החוזר בו צריך לקבל על עצמו מי שפרע.

הסמ"ע בסימן שלג ס"ק א כתב: מעסיק שחזר בו מהעסקה לפני תחילת העבודה - העובד לא יכול לתבוע את המעסיק על הפיטורין (כמבואר לעיל). השאלה היא האם המעסיק נחשב למחוסר אמנה?

הסמ"ע השווה זאת למחלוקת המובאת בסימן רד סעיף יא, בדין מחוסר אמנה למי שחוזר בו בגלל שהמחירים הוזלו, גם כאן המעסיק פיטר את הפועלים לפני שהתחילו לעבוד בגלל שהנסיבות השתנו, כגון שמצא פועלים יותר זולים, או שלא היה זקוק עוד לעבודתם:

לדעת הרז"ה (המאור מס' ב"מ דף כט:), ניתן לחזור מהקנייה בגלל שינוי השער. וכ"פ הרא"ש (מסכת ב"מ פרק ד סימן יד) והריטב"א (מס' קידושין דף ח: ד"ה פריטי), שאין דין מחוסר אמנה בתרי תרעי^[5], אבל לדעת הרשב"א (דף מט. ד"ה וכתב), יש דין מחוסר אמנה גם כאשר המחיר השתנה. הנימוקי יוסף (דף כט. ד"ה איתמר) כתב: הראב"ד סבור כדעת הרשב"א, וכן נראה שסבורים התוספות (דף מט. ד"ה מודה).

הרמ"א (שם) הביא את שתי השיטות ופסק כדעת הרשב"א. הש"ך בס"ק ח כתב: הב"ח (בס"ק יא) הסתפק בדין זה, מכיוון שבירושלמי מובא במפורש כדעת הרז"ה והרא"ש. אומנם החתם סופר (חו"מ סימן קב, יו"ד סימן רמו) פסק כדעת בעל המאור והרא"ש, שניתן לבטל מכירה בתרי תרעי. וכך נראה שפסק הגר"א בס"ק יח, שהביא הוכחה מהירושלמי לשיטה הראשונה. וכ"פ שבט הלוי (חלק ד סימן רו).

ערוך השולחן בסעיף ח פסק: מעיקר הדין ניתן לבטל את המכירה כאשר יש שינוי במחירים, אך בכ"ז ממידת חסידות לעמוד בדיבורו ולא לבטל את המכירה.

נמצא אפוא, לדעת הרז"ה והחתם סופר - המעסיק יכול לחזור בו לפני תחילת עבודה ולא נחשב למחוסר אמנה, אך לדעת הרשב"א והרמ"א, המעסיק יכול לחזור בו, אך נחשב למחוסר אמנה.

הסמ"ע העיר: הטור כתב בדין פיטורין לפני תחילת העבודה: "הרשות בידו", משמע שהטור סבור כדעת הרז"ה שאם המעסיק פיטר בגלל שמצא פועל זול יותר - הרשות בידו ולא נחשב למחוסר אמנה, רק מי שחוזר בו ללא סיבה נחשב למחוסר אמנה, אך אם חוזר בו בגלל הפערים בשכר (לפני שהתחיל בעבודה) - לא נחשב למחוסר אמנה.

דין מחוסר אמנה נחשב לחוזר בו ללא סיבה, אך אם השתנו הנסיבות ויש סיבה מוצדקת לחזרה - אין בכך משום איסור מחוסר אמנה. (כך נלמד מדברי הט"ז ביורה דעה סימן רסד בס"ק ה). צריך לסייג ולומר שבכל מקרה יש לדון לגופו בזהירות רבה, יש לוודא שלא נגרם נזק לעובד, ולבחון היטב את ההצדקה לביטול ההסכם. החתם סופר (סימן רמו) גער באחד הרבנים שהסתמך על דברי הט"ז לבטל הסכם עם תקיעת כף, ובכך גרם להוצאות ולבושה לצד השני: "על כן אומר: זה הנבהל להורות להקל - הציץ מן החרכים בט"ז, כמצפצף עגור, וגס לבו בהוראה, והרי זה מאתי יצאו הדברים כנים ואמתיים לאמתה של תורה".

ערוך השולחן (סימן שלג סעיף א) כתב: "מיהו אם הבעה"ב לא הוצרך להמלאכה לפי מה שנתחדש אח"כ בעסקיו, או שנתוודע לו שאין פועלים אלו עוסקין בהמלאכה כראוי - נראה דאין להפועל עליו תרעומות ואינו נקרא מחוסר אמנה".

כלומר אם השתנו הנסיבות כגון שהתחדש דבר בעסק שלא מצריך את העסקת העובד - ניתן לפטרו (אם לא התחיל בעבודה), ולא נקרא מחוסר אמנה, וכך גם הדין אם יתברר לו שהעובד לא עובד כראוי^[6] - ניתן לפטרו ולא נקרא מחוסר אמנה.

הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף עט עמוד ב) כתב: "דאע"ג דבפועל איכא תרעומת כשחוזר בו בעה"ב, ואף על גב דליכא פסידא וכדאיתא לעיל - הני מילי כי הדר ביה בלא טענה, אבל הכא בטענה רבה - חוזר בו. וכך כתב הקצות בסימן שלג ס"ק א: אם יש סיבה טובה לפיטורין - אין תרעומת ולא נחשב למחוסר אמנה.

[1] אם הפועלים הפסידו עבודה - המעסיק משלם להם כפועל בטל (גם אם לא הלכו), או שהפועלים יעבדו בעבודה עם שכר מופחת והמעסיק שפיטר ישלם להם את הפער.

נחלקו הפוסקים, האם אפשרות הבחירה, (לשלם כפועל בטל או לומר להם לעבוד ולשלם את הפער), נמצאת אצל המעסיק או אצל הפועל. הב"ח בס"ק א כתב: הבחירה נתונה לפועלים, הם יחליטו האם הם מעדיפים לקבל מן המעסיק שכר כפועל בטל, או שהם מעדיפים לעבוד במקום חלופי ולקבל את הפער. אך הפרישה בס"ק א כתב: הברירה ביד המעסיק. וכ"פ הש"ך בס"ק ט: "דהפועל מחויב לעשות המלאכה, ואינו יכול לומר: 'אשב בטל, ותשלים לי כפועל בטל', אלא הברירה ביד הבעל הבית".

[2] הרשב"א הוסיף: כך גם הדין בחיוב פועלים בדבר האבד, שהפועלים חייבים בדבר האבד רק במציאות בה המעסיק יכל למצוא פועלים אחרים, וכעת בגלל ששכר את הפועלים הללו נגרם לו הפסד בדבר האבד.

הקצות בס"ק ג הביא את קושיית מהר"ם שיף (דף עו: תוס' ד"ה אין להם): הרשב"א השווה בין מעסיק לבין פועל, כשם שהמעסיק חייב רק אם הפועלים יכלו למצוא עבודה חלופית, כך גם הפועלים חייבים רק אם המעסיק יכל למצוא פועלים חלופיים. אך באמת להלכה אין השוואה בחיוב בין פועל ובין מעסיק, כי פועל שמתפטר בדבר האבד - לא חייב לשלם למעסיק על כל ההפסדים, אלא המעסיק יכול רק להטעות או להעסיק פועל אחר, ואם המעסיק לא הביא פועלים אחרים ולא הטעה - הפועלים לא צריכים לשלם לו על ההפסד שנגרם לו, אך כאן במעסיק שפיטר אנו אומרים שאם הפועל יכל למצוא עבודה חלופית - יש חיוב על המעסיק לשלם על ההפסד שנגרם לפועל?

הקצות הסביר: החיוב בדבר האבד הוא לא לשלם על ההפסד שנגרם, אלא החיוב הוא לבצע את ההתחייבות שכל צד התחייב עליו. ההתחייבות של המעסיק הוא לשלם לפועלים את שכרם, לכן אם חוזר בו עליו למלא התחייבות זו ולשלם את שכרם שהפסידו, אך ההתחייבות של הפועלים היא לסיים את העבודה, לפיכך יכול המעסיק בדבר האבד לקחת פועלים אחרים שיסיימו את המלאכה או להטעותם, ואם המעסיק לא הביא פועלים אחרים ולא הטעה - הפועלים לא צריכים לשלם לו על ההפסד שנגרם לו, כי הם לא התחייבו לשלם לו על ההפסדים, אלא רק התחייבו שהעבודה תתבצע.

הנתיבות בס"ק ג הסביר: החיוב לשלם בדבר האבד לפועל ולמעסיק זהו תקנת חז"ל, וחכמים תקנו ע"פ אומדנא שעל דבר זה התחייבו, לכן כלל אין מה להקשות על ההשוואה בניהם, ("ועל תקנת חכמים ואומדנא שלהן - אין להקשות כלל"). חכמים תקנו בפיטורי פועל שהמעסיק ישלם את השכר שהפסידו, אך בפועלים שהתפטרו - חכמים תקנו שיהיה ניתן להטעותם או לשכור פועלים אחרים תמורתם ולא שישלמו עבור ההפסדים שנגרמו למעסיק.

[3] מהר"ם מרוטנבורג (סימן תתקמ"ט) כתב: מותר לקרוא לו רשע. מהר"ם מינץ (סימן קא) התיר לפרסם זאת ברבים: "וציוה הרב לש"ץ לעמוד על המגדל ולהכריז: 'שמעוני רבותי, פלוני לא רוצה לקיים דיבורו כך וכך, לכן אין רוח חכמי' נוחה הימנו, ואינו בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, כי זה האיש כזבן ושויה נפשיה הדרנא (אדם שרגיל לחזור בו)'. וכן אני ח"מ פסקתי מעשה כה"ג בא לפני". אומנם הב"ד לא יכול לכפות עליו לקים את דיבורו.

[4] כך כתב הבית יוסף בסימן קפט סעיף א: "בגמ'... איפליגו רב ורבי יוחנן, דברים - אם יש בהם משום מחוסרי אמנה. כלומר דברים שהסכימו זה ליקח בכך וכך, וזה למכור באותו סך, ומכל מקום אליבא דכולי עלמא - אין המקח נגמר בכך". מכאן שמחוסר אמנה שייך רק לאחר שהצדדים סכמו בניהם על העסקה ולא לפני כן.

[5] הפרישה בס"ק יא הסביר: מחוסר אמנה נאמר כאשר יש אחד בפה ואחד בלב, כגון לקוח שהבטיח לרכוש אך בליבו לא רצה לקנות, בזה אנו אומרים: הין צדק - שיהא הן שלך צדק, אבל כאשר המחיר משתנה - אין כאן בעיה של אחד בפה ואחד בלב, שהרי השתנו הנסיבות ולכן הוא מבטל את המכירה.

[6] הפתחי חושן (שכירות פרק י הערה ה) הביא דוגמא: פועל שאיחר לעבודתו - ניתן לפטרו ולא נחשב למחוסר אמנה. (מדובר בעובד שלא התחיל את עבודתו שניתן לפטרו ואם יש סיבה לפיטורין - גם לא נחשב למחוסר אמנה).

הפתחי חושן הוסיף: "והדבר מצוי כשמזמינים מונית, ונשתרש שאומרים למזמין שהוא בא מיד, אף על פי שיודע שזה יקח זמן די רב, וגם אם אומרים שיקח כמה דקות מצוי שמאחרים יותר, ויש לדון אם ועד מתי חייב להמתין מליקח מונית אחרת (אגב, פשוט שכשרואה מונית שהוזמנה ע"י אחר - אסור לו לשכרה), ונראה שאם אין הזמן דוחק - יש להמתין זמן סביר, וקשה להגדירו, ואם הזמן דחוק - אין עליו להמתין יותר ממה שאמר, ורצוי שיודיע מיד בטלפון שהזמן דחוק לו. ונראה שכן יש לדון לאידך גיסא, שהמזמין מונית ואיחר מלבא, והנהג לא המתין לו, שאם איחר יותר מהרגיל ולא יצא להודיע על האיחור - חייב לשלם, ואם הזמין נסיעה הלוך ושוב עם המתנה, ובתום זמן ההמתנה איחר, והנהג נסע חזרה ריק - חייב לשלם לו כל השכר, דומיא דספינה שפרקה בחצי הדרך".