תורנות הסעה בין משפחות

בית הדין

כט אלול התשעח | 09.09.18

 

שני הורים ערכו בניהם תורנות להחזרת הילדים ברכב מבית הספר לביתם. להורה אחד יש שתי בנות שצריך להחזיר עם הרכב, ולהורה השני יש בת אחת. ההורה שיש לו רק בת אחת טוען כלפי ההורה שיש לו שתי בנות שעליו להחזיר את הבנות פעמיים.

הרב יעקב סבתו שליט"א

 

 

 

התעוררה שאלה לגבי חלוקת הסעות בין הורים כאשר הורים רגילים להסיע את ילדיהם למוסד חינוכי ורצו לחלק ביניהם את ההסעה כך שלא יצטרכו להסיע בכל יום. והנה כאשר כל הורה צריך להסיע ילד אחד החלוקה היא פשוטה שכל יום יסיע הורה אחר אבל השאלה התעוררה כאשר יש להורה אחד שני ילדים להסיע ואילו להורה האחר יש רק ילד אחד להסיע. ההורה של הילד האחד טען שההורה השני צריך להסיע שני ימים כנגד יום אחד שלו שהרי ההורה ההוא נהנה פי שתיים (ואילו היה צריך להסיעם בתחבורה ציבורית היה משלם על שני ילדים). ואילו ההורה האחר טוען שהיות ואין כאן תוספת הוצאה וטרחה בהסעת ילד נוסף הרי שעדיין החלוקה היא יום יום.

הנה רצו כמה חכמים לדמות דין זה להולכים בשיירא –(בבא קמא דף קטז:) ת"ר: שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה - מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. והסבירו התוספות (ב"ב ז: ד"ה לפי שבח) שהטעם שהולכין לפי ממון הוא כי הגייס בא בשביל הממון. ומזה יש ללמוד שכל חלוקה של הוצאה יש לחשב לפי התועלת שיש לכל אחד ולא לפי מספר האנשים.

יש להביא מקור נוסף לכך שלא מחלקים לפי מספר האנשים אלא לפי מידת התועלת, מהגמרא בב"ב ז: לגבי שמירת העיר ז"ל הגמרא שם: "בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי נפשות גובין, או דילמא לפי שבח ממון גובין? אמר ליה: לפי ממון גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות. איכא דאמרי, בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי קירוב בתים הן גובין, או דילמא לפי ממון גובין? אמר ליה: לפי קירוב בתים הן גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות." והנה לפי שתי הלשנות בגמרא יוצא שאין החלוקה לפי אנשים אלא לפי מידת התועלת היוצאת מן השמירה. אלא שיש חילוק האם התועלת נמדדת לפי הקירוב לחומה או לפי כמות הממון שיש להגן עליו. להלכה נחלקו שם הראשונים – רי"ף ורמב"ם מול ר"י מיגאש תוספות ורא"ש ועוד - האם לפי הלישנא של קירוב בתים הכוונה בנוסף לממון או רק לפי קירוב הבתים והם שתי דעות בשו"ע קסג,ג, ומ"מ הצד השווה הוא שאין ללכת לפי מספר האנשים.

ולכן בנידון דידן לכאורה יש לחלק לפי מידת ההנאה והתועלת שיש לכל הורה.

 

והנה דמיונם היה עולה יפה אילו היו צריכים לשכור הסעה שתסיע את הילדים שאז אכן היו מתחלקים שני שליש ושליש (כפי שאכן נהוג כאשר שוכרים מונית שמשלמים לפי כמות הנוסעים). אבל בנידון דידן מדובר שההורים עצמם בגופם יסיעו את הילדים. יסוד החילוק הוא שכאשר המשימה המשותפת נעשית ע"י תשלום לשכיר, עיקר הדבר שיש לחלקו הוא מידת ההנאה ואילו כאשר יש משימה משותפת הנעשית ע"י האנשים עצמם כאן עיקר החלוקה היא על מידת הטרחה.

ראייה לחילוק זה בין כאשר נעשית המשימה המשותפת ע"י תשלום לבין כאשר נעשית בגופם, נמצאת בתשובת המהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' קד (הובאה במרדכי ב"ב רמז תעה, וכן הוזכרה בקיצור ברמ"א סי' קסג סעיף ג). שם דן המהר"ם בתשלומים עבור שמירת העיר וז"ל שם:

"בשלמא כשהיו שומרי' בעצמם אין לתמוה כלל דהשתא השמירה לפי הגופים שהם בני שמירה נינהו וכך גוף העני יכול לשמור כמו גוף העשיר ואדרבא יותר בטוב ותדע שאין לתלות שמירה [כאן] לפי ממון להיכא דהשמירה לפי הגופי' דהא אמר בפ"ק דב"ב (ח' ע"א) הכל [לכריא] פתיא ואפי' לרבנן ואי נפקי בכלוזא רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו ולא מצו רבנן למימר כיון דאי נפקי בכלוזא היינו פטורי' גם עתה לא ניתן או אם התחילו למיפק בכלוזא ושוב נמלכו ושכרו שכירי לכריא פתיא לא מצו רבנן למימר סוף דינא כתחלת דינא אחרי שמתחלה כי נפקי בכלוזא היינו פטורי' גם עתה בסוף דינא כשהשכירו שכירי לא נסייע להם. ונראה בעיני דבר פשוט כמ"ש ומנהג דינא הוא בכל הקהילות שפעמים כי נפקי בכלוזא לשמור על השערים אז יחד עני ואביון ואיש תככים שוים בה ולא ניכר שוע לפני [דל] ופעמים אח"כ מתפשרי' בממון אז מטילי' היהודי' הדבר ביניהם לפי שבח ממון."

 

מבואר בדבריו שיש חילוק באופן החלוקה בין אם הדבר נעשה בעצמם לבין אם שוכרים אחרים תחתיהם. שכל שנעשה בגופו עצמו שוים יחד עשיר ואביון ואילו כאשר משיגים את המשימה על ידי ממון בזה מחלקים לפי ממון.

ויסוד הסברא בזה הוא כנאמר לעיל שכאשר נעשה בגופם עיקר החלוקה היא על מידת הטרחה ולכן במשימת השמירה אין לומר שהיות ולעשיר יש יותר ממון לשומרו ממילא יצטרך לשמור יותר ימים מאשר העני, אלא בזה מחלקים את הטרחה בשווה. אבל אם ישכרו שומרים בזה אכן מחלקים לפי ממון.

וברמ"א קסג,ג כתב כן בקיצור "שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילות, ונתפשרו עם המושל לתת קצבה לשנה, גובין לפי ממון, אף על פי שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה" והיינו כאמור שבתחילה היו צריכים לשמור בשווה מחמת שהיו שומרים בעצמן.

 

יש להעיר שנראה שאכן כך הוא המנהג גם היום לגבי שמירה בישובים בהם שומרים התושבים עצמם, שאופן החלוקה הוא שווה כל אחד ביומו בלי להבחין בעושרו. (אמנם יתכן וגם כאשר נותנים תשלום עבור השמירה מחלקים בשווה ואם כן אין ראיה מן המנהג היום).

היוצא מהאמור הוא שכל עוד ההורים מסיעים בעצמם את הילדים יש לקבוע את החלוקה יום יום בדומה לשמירה בגופם ולא לפי מספר הילדים של כל הורה. ורק אם ההורים ישכרו הסעה בזה תהיה החלוקה לפי מספר הילדים.

אמנם יש להעיר שמאחר וכל היסוד לחלוקה מבוסס על השיווי בטרחה, על כן אם קרה שההורה של הילד האחד אין באפשרותו להסיע את שני הילדים של ההורה השני כגון שבאותו פעם מכוניתו עמוסה ויש לו מקום רק לילד שלו ולילד אחד של ההורה השני בזה מסתבר שאין הוא מחויב לעשות מאמץ מיוחד כדי לאפשר לילד נוסף לנסוע איתו כי כאן נדרש ממנו טרחה מיוחדת עבור ילד נוסף. (ואם טורח עבורו הוא לפנים משורת הדין). ובמצב זה יצטרך ההורה של שני הילדים לדאוג בעצמו להסעת ילדו השני.

 

תשובה נוספת בנושא זה - לחץ כאן.