בית הדין

ד תשרי התשעט | 13.09.18

שאלה:

אדם שבר את הפנס האחורי של הרכב שלי, ויצר איתי קשר שאעדכן אותו כמה הוא צריך לשלם לי על הנזק, זה היה שבר קטן אך דורש החלפה. תכננתי ללכת למוסך בשבוע לאחר מכן.

יומיים לאחר שנשבר הפנס (עדיין לא הספקתי ללכת למוסך) - אני בעצמי שברתי את אותו פנס בדיוק באותו מקום, והגדלתי בצורה ניכרת מאוד את השבר. (אני מניח שהיה אותו נזק בתאונה זו גם אם הפנס היה שלם).

השאלה היא, האם האדם ששבר בתחילה את הפנס חייב בתשלום כלשהו?

חשוב לי לציין שלמעשה למקרה זה אמרתי לו (מסברא שלי, ללא בדיקה) שהוא לא צריך לשלם כלל, אך השאלה היא על מנת לדעת את דין התורה.

 הרב ישועה רטבי

תשובה:

• א. אדם שהזיק חפץ - מוטל עליו חוב תשלום לניזק. חוב זה לא נמחק גם אם לאחר מכן יתרחש נזק גדול יותר, אלא שיש לבחון את הנזק הראשוני שעשה במזיק, ורק עליו לחייב, ולא על הנזק שיארע לאחר מכן.
• ב. אם המזיק ראשון ששבר פנס רכב בצורה כזו שלא ניתן להשתמש בפנס השבור - המזיק הראשון חייב לשלם את שווי הפנס (שווי פנס יד שנייה כפי שהיה שווה בשעת הנזק). החיוב לא מתבטל גם אם לאחר מכן אדם שני הוסיף וישבור את הפנס, כי פעולת השני לא הוסיפה ולא הפחיתה. במקרה זה, לא משנה אם השני שהוסיף והזיק הוא אדם אחר או הבעלים - פעולת השני איננה רלוונטית ולא משפיעה בכלל על החיוב של הראשון.
• ג. מזיק ראשון שעשה נזק לפנס, אך ניתן להמשיך להשתמש בפנס הרכב, כך שיש לפנס השבור שווי כספי מסוים - אם יבוא אדם שני ויוסיף ויזיק לפנס - הראשון יצטרך לשלם על הפנס בניכוי שוויו הכספי כפי שהיה בשעת הנזק, והשני חייב לשלם את הפער.

לדוגמא, פנס ששווה לפני הנזק 500 ש"ח, לאחר ההיזק של המזיק הראשון הפנס שווה 100 ש"ח, לאחר מכן השני הוסיף ושבר לגמרי את הפנס וכעת הוא לא שווה כלום - הראשון ישלם 400 ש"ח והשני ישלם 100 ש"ח.

במקרה כאן המזיק השני הוא הבעלים, כך שהמזיק הראשון צריך לשלם את תשלום הפנס (כפי שהיה בשעת הנזק), בקיזוז שווי הפנס לאחר הנזק. (בדוגמא הנ"ל, המזיק ישלם 400 ש"ח).

נימוקים:

הרש"ש (מסכת בבא קמא דף יז עמוד ב) כתב: אדם הזיק חפץ של חברו, ולאחר מכן פרצה שריפה במקום בו היה החפץ שניזוק, וכל מה שהיה בבית נשרף. המזיק טוען שהוא לא חייב לשלם על החפץ, כי בכל מקרה החפץ היה נשרף. הרש"ש פסק שהמזיק חייב לשלם, והוכיח זאת מדברי התוס' (מס' ב"ק דף יז: ד"ה זרק) כמבואר בהערה[1].

המקור לנזק שנעשה ע"י שני אנשים בזמנים שונים הוא מדברי הגמרא במסכת בבא קמא דף כו עמוד ב: "ואמר רבה: זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל - פטור. מאי טעמא? מנא תבירא תבר". כלומר ברגע שהראשון זרק את הכלי, הוא כבר גם לנזק, כך שהכלי כבר נחשב לשבור, לכן השני פטור מלשלם למרות שהזיק בפועל, אך הראשון שזרק את הכלי - חייב לשלם.

וכ"פ השולחן ערוך בסימן שפו סעיף ד: "הזורק כלים מראש הגג, ואין תחתיהם כרים וכסתות, ובעודם באויר בא אחד ושברם במקל - הזורק חייב והמשבר פטור, דחשבינן ליה כשבור משעה שזרקו".

הרב יעקב סבתו שליט"א כתב לי: "היסוד הנלמד מהדין הזה הוא שהולכים אחרי המעשה הראשון, ואין מתייחסים למעשה השני. ועיקר החידוש הוא, שאע"פ שהמעשה השני לבדו יש בו כדי להזיק לכלי ולשוברו לגמרי - מ"מ אין לזה משמעות. ויסוד הסברא בזה הוא, שהשני מנא תבירא תבר, דהיינו שלא דנים מה היה קורה אילו השני היה מזיק מתחילה, אלא מתייחסים אל המציאות שנוצרה אחרי הנזק הראשון, ואם לפי מציאות זו הכלי כבר אינו שווה דבר - הרי שאין ערך וחשיבות למעשה השני. במקרה של הגמרא יש יותר חידוש, שאפילו שמציאות הנזק טרם קרתה בפועל, אלא רק עתידה לקרות באופן ודאי - הרי שמתייחסים לזה כאילו כבר קרתה, ולכן השני נחשב שלא שבר דבר".

ניתן להוסיף סברא נוספת: כאשר הראשון הזיק את פנס הרכב - מוטל עליו חוב תשלום לניזק. חוב זה לא נמחק גם אם לאחר מכן יתרחש נזק גדול יותר, בשעה שהראשון הזיק לא היה ניתן לדעת שיתרחש נזק שני נוסף לפנס, כך שהחוב של הראשון עומד וקיים ולא מתבטל, אלא שיש לבחון את הנזק הראשוני שעשה במזיק, ורק עליו לחייב, ולא על הנזק שיארע לאחר מכן.

דין זה מבואר במסכת בבא קמא דף יא עמוד א: "אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין". כלומר אדם שגנב כלי ונשבר, הגנב אינו יכול לומר אחזיר לבעלים את הכלי השבור, והוסיף את שווי הפחת, אלא הגנב לוקח את הכלי השבור לעצמו, ועליו לשלם לבעלים שווי הכלי בעת הגניבה. אומנם בנזיקין אנו שמין את שווי הכלי השבור, והמזיק ישלם את ההפרש, שכן בנזיקין אנו למדים זאת מפסוק, שכתוב 'והמת יהיה לו'[2].

מדברי הגמ' אנו למדים שיש קולא בדיני מזיק את ממון חברו - יותר מאשר בדיני גנב וגזלן: המזיק את ממון חברו לא צריך לשלם את שווי כל החפץ שהזיק, אלא עליו לשלם רק את הפער שיש בגלל הפחת שנוצר מהנזק, כגון חפץ שהיה שווה לפני ההיזק מאה שקלים וכעת לאחר שנעשה הנזק החפץ שווה שלושים שקלים - המזיק ישלם רק את הפחת דהיינו שבעים שקלים.

וכך פסק השולחן ערוך בסימן תג סעיף א: "שמין השברים בנזיקים, אם שבר כלי הוא או בהמתו אין אומרים: יתן לו כלי שלם ויקח השברים, אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה, ויקח הניזק השברים, והמזיק ישלים עליהם".

במקרה כאן יש לבחון האם לאחר הנזק של הראשון - יש ערך כספי לחפץ הניזוק, או שהחפץ ניזוק בצורה מלאה ואין כל ערך כספי לחפץ הניזוק:

• א. מזיק ראשון ששבר פנס רכב בצורה כזו שלא ניתן להשתמש בפנס השבור - המזיק הראשון חייב לשלם את שווי הפנס (שווי פנס יד שנייה כפי שהיה שווה בשעת הנזק). החיוב לא מתבטל גם אם לאחר מכן אדם שני הוסיף וישבור את הפנס, כי פעולת השני לא הוסיפה ולא הפחיתה. במקרה זה, לא משנה אם השני שהוסיף והזיק הוא אדם אחר או הבעלים - פעולת השני איננה רלוונטית ולא משפיעה בכלל על החיוב של הראשון.
• ב. מזיק ראשון שעשה נזק לפנס, אך ניתן להמשיך להשתמש בפנס הרכב, כך שיש לפנס השבור שווי כספי מסוים - אם יבוא אדם שני ויוסיף ויזיק לפנס - הראשון יצטרך לשלם על הפנס בניכוי שוויו הכספי כפי שהיה בשעת הנזק, והשני חייב לשלם את הפער.

לדוגמא, פנס ששווה לפני הנזק 500 ש"ח, לאחר ההיזק של המזיק הראשון הפנס שווה 100 ש"ח, לאחר מכן השני הוסיף ושבר לגמרי את הפנס וכעת הוא לא שווה כלום - הראשון ישלם 400 ש"ח והשני ישלם 100 ש"ח.

במקרה כאן המזיק השני הוא הבעלים, כך שהמזיק הראשון צריך לשלם את תשלום הפנס (כפי שהיה בשעת הנזק), בקיזוז שווי הפנס לאחר הנזק. (בדוגמא הנ"ל, המזיק ישלם 400 ש"ח).

ניתן להביא מקור נוסף לנזק שנגרם ע"י שני אנשים - מדברי הגמ' במסכת בבא קמא בדף נה עמוד ב: אדם ששבר כותל רעוע שעומד להריסה - לא חייב לשלם על הכותל ששבר, כי הקיר כבר היה שבור ועומד להריסה. (אך חייב בדיני שמים אם בעקבות שבירת הקיר - בהמה יכלה לברוח).

הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סימן לח) כתב: לא יעלה על דעת אדם בעולם שרק השובר כלי חזק חייב והשובר כלי רעוע פטור, אלא השובר כלי שלם משלם שווי של כלי שלם, והשובר כלי רעוע משלם את שוויו של כלי רעוע. אומנם אם הכותל רעוע ועומד לסתירה - השוברו פטור גם בדיני שמים.

[1] התוס' כתבו: הזורק אבן או חץ על כלי, וקדם חברו ושבר את הכלי - חייב השובר לשלם, ולא אומרים מנא תבירא תבר. רבה בגמ' דיבר על אדם שזרק כלי, שאז אם יבוא חברו ויקדים וישבור את הכלי - מנא תבירא תבר, והחבר פטור והזורק חייב, אנו הולכים אחר שעת תחילת ההיזק ומחייבים אותו שהרי הכלי כבר שבור, שכן הזורק כלי עשה היזק בכלי עצמו, הוא נתן בכלי את כח השבירה, רק אז אנו אומרים שיש ללכת אחר תחילת ההיזק, אבל במקרה שהביאו התוס': אדם שזרק אבן או חץ - לא הולכים אחר תחילת ההיזק אלא אחר ההיזק בפועל, שכן הראשון שירה בחץ לא הזיק עדיין את החפץ, שלא זרקו בידיו, כך שאין כח שבירה בכלי, לא נעשה שום דבר בכלי. במקרה זה לא הולכים אחר תחילת ההיזק, לכן אם יבוא אדם שני ויקדים וישבור את הכלי - השני חייב.

הרש"ש למד: "ומדברי התוס' שלפנינו - מוכח שחייב מק"ו, דהא נידון דהתוס' כבר ברי היזקא, שהרי האבן או החץ היה מוכנים לשברו - חייב המשבר - ק"ו בנפלה דליקה אח"כ, דבשעה ששברו לא היה עדיין מוכן המזיק - דחייב".

צריך לציין, הקצות בסימן שצ ס"ק א הוכיח מדברי הרא"ש (פרק ב סימן ב) שהוא חולק על התוספות, וגם בזרק אבן יש ללכת אחר מעיקרא כך שהזורק חייב לשלם והמזיק השני ששבר - פטור מלשלם. אך נראה שגם לדעת הקצות במקרה כאן יש לחייב את המזיק הראשון, כי יש לדמות זאת לזורק כלי שאז יש ללכת אחר שעת תחילת ההיזק, גם כאן המזיק הראשון עשה נזק בגוף הפנס, כך שיש לקבוע את הנזק לפי המעשה הראשוני שאירע לכלי (בתר מעיקרא אזלינא).

[2] וכך מבואר בדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף י עמוד ב: "(במשנה מובא): חבתי בתשלומי נזקו - (הגמ' מדייקת): חבתי בנזקו לא קתני, אלא בתשלומי נזקו". (המזיק לא צריך לשלם את כל הנזק. למשל, ההורג שור - עליו לשלם על הפחת, כך שהנבלה נשארת ביד הניזק, והמזיק ישלם רק את הפער, ולא אומרים שהמזיק ישלם את כל שווי השור וייקח את הנבלה).

"תנינא להא דתנו רבנן: תשלומי נזק - מלמד, שהבעלים מטפלין בנבילה. (הניזק בעל הבהמה נשאר עם הנבלה, והמזיק ישלם רק את הפער). מנא הני מילי? אמר ר' אמי, דאמר קרא: מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. (להשלים את הפער). רב כהנא אמר, מהכא: אִם טָרֹף יִטָּרֵף - יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה - לֹא יְשַׁלֵּם, (פשט הפסוק: שומר שכר ששמר על בהמה והיא נעשית טריפה באונס - יביא עד ופטור מלשלם. אך הגמ' דורשת): עָד טרפה ישלם, (משלם את הפער ללא סכום הנבלה), טרפה עצמה לא ישלם. חזקיה אמר, מהכא: והמת יהיה לו, לניזק".