בית הדין

ו תשרי התשעט | 15.09.18

הרב ישועה רטבי

 שאלה:

מנהל גמ"ח כלי עבודה השאיל מברגה לתושב, השואל איבד את המברגה והסכים לשלם על המברגה שאיבד.

בינתיים הגיע תושב אחר שביקש ממנהל הגמ"ח מברגה אך נאמר לו שהמברגה אבדה ואין עוד מברגה בגמ"ח, אותו תושב החליט לתרום 400 ש"ח לגמ"ח לצורך רכישת מברגה.

כעת בעל הגמ"ח שואל, האם לאור תרומתו של התושב השני - יכול הוא לגבות מהשואל הראשון את סכום המברגה, או שהתרומה מכסה את עלות המברגה ולא ניתן לגבות מהתושב שאיבד את המברגה?

תשובה:

השואל שאיבד את המברגה - חייב לשלם על המברגה, למרות שהתקבלה תרומה למברגה. תרומה זו לא קשורה לחוב המוטל על המאבד. אין הבדל בין אם למשל אביו של בעל הגמ"ח היה נותן לו סכום כסף לרכישת מברגה לבין תורם אחר שנתן לו סכום כסף לרכישת מברגה, אין כל קשר בין הסכומים הללו שהתקבלו לבין החוב של השואל.

צריך לציין, הפוסקים חייבו מזיק לשלם את חובו לניזר גם אם חברת ביטוח כיסתה ושילמה על החפץ המבוטח. הפוסקים התייחסו לביטוח כאל עסקה שהמבוטח עשה עם לחברת הביטוח, בעסק זה בד"כ יש רווחים לחברת הביטוח, ואם אירע נזק - הם מכסים את הנזק. העסקים שיש לניזק עם חברת ביטוח או עם גורמים אחרים אינם מעניינו של המזיק, כך שהחוב שמוטל על המזיק לא בטל גם אם חברת הביטוח תכסה את החוב. למעט ביטוח רכב שם הדין שונה, כפי שמבואר בהרחבה בנימוקים.

מכאן ניתן ללמוד בק"ו, שאם בעל הגמ"ח קיבל תרומה לגמ"ח שהיא לא מעניינו של המזיק, והחוב המוטל על מי שאיבד או הזיק לכלי העבודה עדיין עומד וקיים.

נימוקים:

המזיק את חברו, והניזק היה מבוטח בחברת ביטוח, כך שכל הנזק שולם ע"י חברת הביטוח, האם תשלום חברת הביטוח פוטר את המזיק מלשלם?

האור שמח (הלכות שכירות פרק ז הלכה א) כתב: השורף את בית חברו, והבית היה מבוטח, כך שהניזק קיבל את תשלום הנזק מחברת הביטוח - אין תשלום הביטוח פוטר את המזיק מתשלום עבור הזיקו.

האור שמח הביא לכך הוכחה מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קטז עמוד א: שני חמורים שהנהר שטפם, ובעל החמור הזול התנה עם בעל החמור היקר שיציל את חמורו היקר, ובתמורה הוא ישלם לו את סכום חמורו הזול. בעל החמור הזול אכן הציל את החמור היקר, אך גם החמור הזול עלה מהנהר מעצמו - בעל החמור היקר חייב לשלם לבעל החמור הזול את הסכום של חמור זול כפי שהתנו, כי החמור הזול שכעת ניצל - דינו כהפקר, ומהשמיים ריחמו על בעל החמור הזול שהציל את חמור חברו והוא הרוויח את שני החמורים[1].

מכאן כתב האור שמח, כי בכל מקום בו אדם מתחייב לחברו בתשלום ממוני, אין הוא נפטר מחיוב זה גם במקרה שלא נגרם שום היזק לניזק, שהרי לא נגרם כל היזק למציל, ובכ"ז הניצל לא ניפטר מחיוב התשלום למציל.

לדעת האור שמח, דין חברת ביטוח כדין עסקה שעשה המבוטח עם החברה, ואין כל קשר בין הרווחים שיכולים לבוא למבוטח ובין המזיק או המפקיד, כך שוודאי שהמבטח אינו צריך להתחלק ברווחיו עם אחרים.

וכן כתב מהרש"ם (חלק ד סימן ז): המזיק ממון חברו - חייב לשלם על ההיזק, למרות שיש לניזק ביטוח.

וכך פסק הציץ אליעזר (חלק יח סימן סז): "הנה יוצא לנו מדברי הגאונים האמורים (אור שמח ומהרש"ם), דפשיטא להו נמי כאשר העלנו בדברינו, כי כסף שמקבלים מחברת ביטוח עבור הפסד דבר - הוא ריוח מסחרי שמרויחים מחברה שהבטיחו את עצמם שם, והוא ריוח מן עלמא הבא מבחוץ. תמורת תשלומים ששילמו כל הזמן לה".

וכך כתב בפתחי חושן (הלכות פיקדון עמוד קפח): על המזיק מוטל חיוב מדאורייתא לשלם עבור הזיקו, ואין זה מעניינו של המזיק אם הניזק קיבל פיצויים ממקורות אחרים, וכשם שאין זה מעניינו של המזיק אילו משפחתו של הניזק הייתה משלמת לו עבור הנזק, כך גם בתשלומי ביטוח.

וכך גם פסק הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תתכ"ב): "ולע"ד נראה פשוט דחייב, דמה שהניזק מקבל מחברת ביטוח - זהו תמורת כספו הפרטי שהשקיע במשך הזמן, שהרי הניזק משלם כל חודש או שנה וזהו כמו השקעה בהגרלה, שאם יוזק יקבל מהם כסף וירויח מהביטוח, ואם לא יוזק - מפסיד את כספו, ואין השקעה זו ענין למזיק שייפטר לשלם משום שהניזק מקבל תמורת כספו וזה ברור".

אבל בשו"ת הרי בשמים (חלק ב, מהדורא תניינא, סימן רמה) מובא: אם הביטוח משלחם לניזק את דמי הנזק נמצא שלא נגרם כל נזק לניזק, לפיכך אין חיוב על המזיק לשלם את דמי הנזק. וכ"פ הקהילות יעקב (ב"ק סימן כב בס"ק ג), אך סיים בצ"ע.

החלקת יואב (חלק ב חו"מ סימן צ) פסק שתשלום הביטוח לא פוטר מהמזיק לשלם (כדעת האור שמח), כי על המזיק מוטל חוב לשלם לניזק, כפי שכתוב בתורה (ויקרא פרק כד פסוק יח): "וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה", החוב קיים גם אם לבעלים לא נגרם כל הפסד.

החלקת יואב הוכיח זאת מדברי הגמרא במסכת בבא קמא דף כו עמוד ב: "ואמר רבה: זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל - פטור. מאי טעמא? מנא תבירא תבר". כלומר ברגע שהראשון זרק את הכלי, הוא כבר גם לנזק, כך שהכלי כבר נחשב לשבור, לכן הראשון שזרק את הכלי - חייב לשלם. הגמ' ביארה: בנזיקין אנו הולכים בתר מעיקרא, כלומר אנו קובעים את הנזק לפי המעשה הראשוני שאירע לכלי. החלק יואב דייק: הפטור של השני הוא רק בגלל שיש ללכת אחר המעשה הראשוני, ולא בגלל שהכלי היה ממילא נשבר מספר שניות לאחר מכן, משמע שלולא הסברא שיש ללכת בתר מעיקרא - יש חיוב לשני למרות שהכלי בכל מקרה ייפול לרצפה ויישבר, אנו לא אומרים שבכל מקרה לא נגרם נזק לניזק, אלא היינו מחייבים אותו על כך ששבר עם מקל את הכלי. החלקת יואב הביא לכך עוד הוכחות ממספר מקומות בש"ס. החלקת יואב סיים: "ומחמת שזה דין חדש - אבקש מחכמי זמננו לעיין בדבר, ולברר בהשערי תורה, אם לא נמצא איזה סתירה לזה".

מזיק רכב עם ביטוח

המנחת יצחק (חלק ג סימן קכו) דן בשואל רכב שנגרם נזק לרכב השאול, האם יכול בעל הרכב הניזק לתבוע גם מהביטוח וגם מהמזיק. המנחת יצחק כתב בסוף התשובה: לפי חוקי הביטוח אין אפשרות לתשלום כפול גם מהמזיק וגם מהביטוח, ואם הביטוח יידע שהניזק קיבל את דמי ההיזק מהמזיק הוא לא ישלם על הנזק, כך שהשאלת הרכב הייתה על דעת הכללים הקבועים בחוק ולא ניתן לחייב פעמיים גם את הביטוח וגם את המזיק.

המנחת יצחק סייג: אם ייגרמו לבעל הרכב נזקים בעקבות תביעת הביטוח (עליית מחיר הביטוח וכד') - יכול בעל הרכב לתבוע את השואל שהזיק לרכב, כי יוכל בעל הרכב לומר למזיק אם לא תשלם את סכום הנזק בקטן יחסית שנגרם בגלל הפעלת הביטוח - אני לא אתבע את הביטוח ואתה תהיה חייב לשלם לי את כל הנזק שנגרם לרכב בצורה מלאה.

בספר תשובות והנהגות (כרך א סימן תתכ"ב) מובא: המזיק רכב עם ביטוח - אם הבעלים יפעילו את הביטוח - הביטוח יתבע בחזרה את המזיק, לכן לא ניתן לומר שהמזיק ישלם פעמיים גם לניזק וגם לביטוח, לפיכך המזיק "בודאי יכול לדרוש התחייבות גמורה מהניזק, שאם חברת ביטוח תדרוש ממנו לשלם - אזי (הניזק) יחזיר לו (למזיק) כספו שקיבל מהם, שהרי אינו מחוייב לשלם פעמיים, וע"כ נראה שהמזיק ישלם מיד כהלכתו, שאינו יכול לדחות התשלום לזמן ממושך, והניזק יביא התחייבות או ערבות שבמדה וידרשו מהמזיק עוד פעם כסף מוכן לשלם מיד הכל בחזרה".

[1] כך מובא בגמ': "בעא מיניה רב כהנא מרב: ירד להציל ועלה שלו מאליו, מהו? א"ל: משמיא רחימו עליה". (המציל קיבל חמור במתנה, ובעל החמור הזול צריך ג"כ לשלם לו כסכום החמור הזול).

"כי הא דרב ספרא, הוה קא אזיל בשיירתא, לוינהו ההוא ארי; כל לילא - קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו, וקא אכיל, כי מטא זמניה דרב ספרא, שדר ליה חמרא, ולא אכליה, קדים רב ספרא וזכה ביה. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא: למה ליה למיזכי ביה, נהי דכי אפקריה - אדעתא דאריה אפקריה, אדעתא דכ"ע - לא אפקריה? א"ל: רב ספרא לרווחא דמילתא הוא דעבד".