אבן העזר סימן סח

במסכת כתובות בסוף דף ח עמוד ב מובא: "א"ר אלעזר: האומר 'פתח פתוח מצאתי' - נאמן לאוסרה עליו". (חתן הטוען כלפי אשתו שזנתה תחתיו בתקופת האירוסין, וכהוכחה לכך טוען החתן שמצא פתח פתוח, וכלתו אינה בתולה - שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ודינה כדין אישה המזנה בבעלה שאסורה לבעל. רש"י כתב: ניתן לבדוק האם האישה בתולה בשתי דרכים: אפשרות ראשונה, ע"י בדיקת סדין או מפה שהם שמשו עליו, האם נמצא שם דם. אפשרות שנייה ע"י בדיקה של הבעל, האם הפתח דחוק או פתוח. כאן הבעל טוען שהפתח פתוח, אך הבעל אינו טוען שלא ראה דם, או שמדובר במשפחה שאין להם דם בתולים, או שמדובר שהבעל איבד את המפה עליו הם שמשו. משמע שאילו הייתה האישה מביאה את המפה עליה שימשו ומוכיחה שהיה דם - הבעל לא היה נאמן בטענתו שמצא פתח פתוח. לדעת רש"י, אם יש דם לאישה - בוודאי היא בתולה, ולכן מדובר רק בטוען פתח פתוח, וכלל אין התייחסות לדם).

"אמאי, (מדוע האישה נאסרת עליו), ספק ספיקא הוא^{^[1]}: ספק תחתיו ספק אין תחתיו, (ספק האם נבעלה כאשר הייתה מאורסת והיא אסורה עליו, וספק אולי נבעלה לפני האירוסין, כך שהיא מותרת לבעלה), ואם תמצא לומר תחתיו, ספק באונס ספק ברצון"? (גם אם נאמר שנבעלה באירוסין, עדיין יתכן והיא נבעלה מאונס ומותרת לבעלה).

"לא צריכא, באשת כהן, (אשת כהן אסורה לבעלה גם אם נאנסה, כך שיש רק ספק אחד, האם נבעלה באירוסין או לפני האירוסין). ואיבעית אימא: באשת ישראל, וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד". (וודאי שנבעלה תחתיו, ויש רק ספק אחד האם נבעלה מרצון או שנאנסה).

מדברי הגמ' מבואר, חתן הטוען כלפי כלתו שזינתה תחתיו, ומביא הוכחה לדבריו מכך שמצא פתח פתוח - האישה אסורה עליו. הגמ' שאלה מדוע הבעל נאמן לאוסרה עליו, הרי יש כאן ספק ספיקא: א)- ספק נבעלה תחתיו בתקופת האירוסין, ספק לא נבעלה תחתיו, אלא נבעלה לפני האירוסין והיא מותרת לבעלה. ב)- גם אם נאמר שנבעלה תחתיו, עדיין יתכן ונבעלה ע"י אונס והיא מותרת לבעלה, ספק נבעלה מרצון?

הגמ' העמידה את דברי ר"א שאמר שהבעל נאמן לאסור את האישה עליו - רק כאשר ישנו ספק אחד, דהיינו או באשת כהן, (אין את הספק השני), או בנשוי לקטנה מגיל פחות משלוש וכעת היא גדולה, (אין את הספק הראשון).

הגמ' בדף ט עמוד ב ניסתה להביא הוכחה לדברי רבי אלעזר, שנאמן הבעל לאסור את האישה בטענת פתח פתוח: "אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: בתולה נשאת ליום הרביעי; ליום רביעי אין, ליום חמישי לא, מאי טעמא? משום איקרורי דעתא". (חתן יכול לישא את כלתו הבתולה רק ביום רביעי ולא ביום חמישי, שאם יישאה ביום רביעי ולא ימצא לה בתולים, יוכל למחרת לבוא לב"ד ולטעון שהיא אינה בתולה, אבל אם יישאה ביום חמישי ולא ימצא לה בתולים - יוכל לתובעה בב"ד רק ביום שני, ויש חשש שדעתו תתקרר, ולא ירצה לתובעה).

"ולמאי, (לאיזה עניין חששו החכמים, שמא תתקרר דעתו ולא ירצה לתובעה), אי למיתב לה כתובה, ניתיב לה"? (אם התביעה היא גובה סכום הכתובה, שהבעל טוען שאשתו אינה בתולה וצריך לכתוב לה מאה זוזים ולא מאתיים, ועל עניין זה חששו החכמים שמא תתקרר דעתו ולא יתבע אותה, ולבסוף היא תקבל מאתיים ולא מאה. לא ניתן להסביר כך, שכן מותר לבעל לתת במתנה לאשתו סכום כסף נוסף, ולא על כך חששו חכמים שמא לא יתבע אותה).

"אלא לאוסרה עליו, (וודאי שהחשש הוא, שמא לא יתבע אותה על טענת זנות, שהיא זינתה תחתיו ואסורה לו), ודקא טעין טענה, (כאשר הבעל מתחתן ביום רביעי, הוא יכול לבוא לב"ד ביום חמישי ולטעון טענת בתולים, שטוען פתח פתוח ואוסר את אשתו עליו), מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח". (טענת הבעל היא, שמצא פתח פתוח, ואשתו אסורה עליו, נמצא שיש סיוע ממשנתנו לדברי רבי אלעזר, שנאמן החתן לאסור את כלתו עליו בטענת פתח פתוח).

"לא. דקטעין טענת דמים". (דוחה הגמ' את הסיוע וכותבת: יתכן ומשנתנו מדברת על חתן הטוען שלא מצא דם, במקרה זה סבור רש"י שהבעל נאמן לאוסרה, אך אין מכאן ראיה לדברי ר"א, שדיבר על טענת פתח פתוח ולא דיבר על טענת דמים).

מדברי הגמ' מבואר, טענת בתולים אפשרית בשני אופנים: א)- טענת פתח פתוח. דהיינו שהבעל טוען שאין דוחק תשמיש. ב)- טענת דמים. דהיינו שהבעל טוען כי בשעת התשמיש לא היו דמים. לקמן יובאו חמישה הבדלים, בין טענת פתח פתוח לטענת דמים.

הבדל ראשון - איזו טענה יש על בוגרת

האם לבוגרת יש טענת פתח פתוח או טענת דמים? - הגמ' במסכת כתובות בסוף דף לו עמוד א, הקשתה על הברייתא שכתבה שלבוגרת אין טענת בתולים, דהיינו הבעל אינו יכול לטעון על כלתו הבוגרת 'לא מצאתי בתולים', שכן יתכן והיא בתולה, אלא בגלל שהיא בוגרת "בתוליה כלין מאליהן".

וכך מובא בגמ': "(הברייתא כתבה:) והבוגרת אין לה טענת בתולים. והאמר רב: בוגרת נותנין לה לילה הראשון? (החתן יכול לבוא על כלתו כל הלילה הראשון, על אף שהיא רואה דם, שאין זה דם מהרחם שאוסרה כדם נידה, אלא זהו דם בתולין. משמע שיש לה דם בתולים).

הגמ' ענתה: "אי דקא טעין טענת דמים - הכי נמי, הכא במאי עסקינן - דקטעין טענת פתח פתוח". (גם לבוגרת יש דמים, והבעל יכול לטעון שלא מצא דם, אבל כאן מדובר שהבעל טוען שמצא פתח פתוח, הבעל כלל לא מתייחס לדם. במקרה זה כתבה הברייתא, שאין זו טענה, יתכן ובאמת הכלה היא בתולה, אלא בגלל שהיא בוגרת אין רחמה צר אלא רחמה פתוח, וישנה מציאות בבוגרת שהפתח פתוח והיא בתולה. רש"י ציין שרק טענת דמים ניתנת להוכחה ע"י הבאת הסדין עליה שימשו, אבל טענת פתח פתוח לא ניתנת להוכחה ע"י הבעל, ובכ"ז הבעל יכול לטעון טענה זו בכלה שאינה בוגרת, שכן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה).

דברי הגמ' לעיל הינם על פי גירסת רש"י, הרמב"ם (הלכות אישות פרק יא הלכה יג), הרא"ש (פרק א סימן כא) והר"ן (דף ד. ד"ה גרסי' בפרק), שלבוגרת יש רק טענת דמים, אך אין לה טענת פתח פתוח. אבל הרי"ף (דף ד.) גרס הפוך: "אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכא נמי, אבל הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים. דהיינו יש לבוגרת טענת פתח פתוח, אך אין לבוגרת טענת דמים. המחבר בסעיף ג, פסק כדברי רש"י והרמב"ם, שלבוגרת אין טענת פתח פתוח, אבל יש טענת דמים^{^[2]}.

הבדל שני - מצא פתח פתוח וגם מצא דם

חתן הטוען מצאתי פתח פתוח, אבל מצאתי גם דם, האם נאמן לאוסרה עליו ולבטל כתובתה?

א. שיטת רש"י (דף ט. ד"ה האומר) - טענת פתח פתוח שייכת, כאשר הבעל אומר שלא מצא דמים, רק אז נאמן לאסור את האישה עליו. אבל אם טוען שמצא פתח פתוח וגם יצא דם - אינה נאסרת עליו, ולא הפסידה כתובתה, שכן אם יש דם בהכרח שהכלה היא בתולה ושוב אין הבעל נאמן בטענתו שמצא פתח פתוח.
א. שיטת הר"ן (דף ג.) - הטוען פתח פתוח מצאתי, וגם יצא דם - נאסרת עליו. חוששים שמא הדם הוא דם ציפור, או דם צדדים, ולא דם בתולים. אבל האישה אינה מפסידה את כתובתה. שכן הבעל לא יכול להוכיח שבאמת זהו דם ציפור, לעומת זאת, האישה טוענת שזהו דם בתולים, נמצא שטענתה היא טענת ברי וטענת הבעל היא טענת שמא, וברי ושמא ברי עדיף.
ב. שיטת הרמב"ם (הלכות אישות פרק יא הלכה יב) - הטוען פתח פתוח מצאתי למרות שיוצא דם - נאסרת עליו, והפסידה כתובתה.

המחבר בסעיף ו כתב בשם י"א, שהבעל אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח כאשר יש דם. הב"ש בס"ק יא הביא את דברי הר"ן. (לדעת הב"ש, גם הרשב"א והרמב"ן פסקו כשיטת הר"ן. אך לדעת הבית יוסף, הרשב"א והרמב"ן פסקו כרמב"ם).

הבדל שלישי - האם בחור יכול לטעון טענת פתח פתוח?

האם בחור יכול לטעון טענת פתח פתוח? - הגמ' בדף י עמוד א כותבת: "ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: פתח פתוח מצאתי, (מעשה בחתן שאמר לרב נחמן: מצאתי פתח פתוח), אמר ליה רב נחמן: אסבוהו כופרי, (רב נחמן הלקה אותו מלקות בחריות של דקל שיש שם קוצים), מברכתא חביטא ליה, (הוא חייב מלקות מכיוון שבחור אינו אמור לדעת מהו פתח פתוח, אלא ודאי שזונות היו יושבות לפניו, ולכן הוא בקי ויודע מה הוא פתח פתוח). והא רב נחמן הוא דאמר: מהימן? (הרי רב נחמן אמר, שנאמן הבעל לטעון פתח פתוח מצאתי)? מהימן, ומסבינן ליה כופרי". (הבעל אכן נאמן, אך מעבר לכך הוא חייב מלקות, על כך שעבר עברות).

"רב אחאי משני: כאן בבחור, כאן בנשוי". (רב אחאי הסביר אחרת את כל המעשה, לדעתו בחור שנושא אישה לראשונה - כלל אינו נאמן לטעון טענת פתח פתוח, שאין הוא בקי בכך, ורב נחמן הלקה אותו, משום שהבחור העז לגנות את האישה ללא כל הוכחה. כך הסבירו התוס' {ד"ה מברכתא} בהסבר הראשון, שצריך לקרוא את דברי רב נחמן בתמיהה, וכי יש לבחור נשים זונות שידע מהו פתח פתוח?! אלא וודאי שהוא משקר ולוקה על כך שהוציא שם רע על בת ישראל, ואלו הם דברי רב אחאי, שבחור לוקה משום שהוא כלל אינו נאמן לטעון טענת פתח פתוח, וודאי שרצונו רק להוציא שם רע, אבל אם מדובר באדם שהיה נשוי, וכעת מתחתן בשנית עם בתולה - נאמן לטעון טענת פתח פתוח).

הרי"ף (דף ג:) והרא"ש (סימן כ) חילקו עפ"י דברי הגמ', בין בחור שאינו נאמן לטעון טענת פתח פתוח, לבין נשוי שנאמן לטעון טענת פתח פתוח. הבית יוסף כתב: הרמב"ם סתם דבריו (בהלכות אישות פרק יא), ולא חילק בין בחור לנשוי. זאת מכיוון שהרמב"ם סבור כפי התירוץ הראשון בגמ', שגם בחור נאמן ובכ"ז יש להלקותו, ואין לחלק בין בחור לנשוי. "אי נמי (הרמב"ם סבור) כשינוייא בתרא, אלא שהוא מפרש כפירוש שני, דבחור נמי מהימן אלא דמסבינן ליה כופרי".

המחבר בסעיף ו השמיט דין זה. הגר"א בס"ק י כתב: השו"ע השמיט דין זה, מכיוון דס"ל כרמב"ם. אומנם הרמ"א הביא את החילוק בין בחור לנשוי.

הבדל רביעי - האם יש הפסד כתובה בטענת בתולים?

כשטוען טענת בתולים - האם מפסידה את כתובתה? הגמ' בדף ט עמוד ב כותבת: "אמר ר"י אמר שמואל: האומר פתח פתוח מצאתי - נאמן להפסידה כתובתה". (האישה נחשבת לבעולה ולא לבתולה, לפיכך כתובתה מנה ולא מאתיים. רש"י {דף ט. ד"ה נאמן לאוסרה} כתב: לפי רבי אלעזר, הטוען פתח פתוח - רק נאמן לאוסרה עליו, שכן שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל אינו נאמן להפסיד את כתובתה. כעת בא שמואל ומחדש: לא רק שהבעל נאמן לאוסרה בטענת פתח פתוח, אלא גם נאמן להפסידה כתובתה, שכן וודאי לנו שהוא לא משקר שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה רק בשביל טענת שקר. אומנם יש ראשונים שהסבירו: רבי אלעזר אינו חולק על שמואל, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי).

בדף י עמוד א, מובא הטעם שהאמינו לבעל: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה על טענת שקר. (רק למ"ד כתובה דרבנן - יכול להפסידה. אבל למ"ד כתובה מדאורייתא - אין יכול להפסידה, כפי שהגמ' כתבה).

התוס' (ד"ה חזקה) כתבו: דברי שמואל שהבעל נאמן להפסיד את כתובת אשתו, נאמרו רק במקרה בו הבעל נאמן בטענתו, דהיינו רק בנשים שיש עליהן ספק אחד ולפיכך נאמן, כגון אשת כהן או אם נשאה פחות מ- ג' שנים נאמן. בנשים אלו יש את הסברא של הגמ', שאדם לא יטרח בסעודה בכדי להפסידה, רק בשתי נשים אלו הוא באמת מפסידה, שצריך לגרשה, אבל סתם ישראלית שלא צריך להוציאה - נראה שאינו נאמן להפסידה כתובתה, שכן הבעל אינו מפסיד כלום, אדרבה הוא מרוויח שלא צריך לשלם את הכתובה וגם אינו צריך לגרשה. אבל לדעת הרשב"א (דף י. ד"ה ומהא), הבעל נאמן להפסיד את אשתו בכל אישה, שכן בכל אישה הבעל לא יטרח בסעודה, בכדי לטעון עליה טענת שקר שמצא פתח פתוח.

הרשב"א (מובא בר"ן בדף ג:) הוסיף: מפשט דברי הגמ' משמע, כי רק אם הבעל טרח בסעודה - נאמן. זאת מכיוון שלבעל הטוען פתח פתוח אין הוכחה או חזקה לדבריו, שהרי כלל לא ניתן להוכיח טענת פתח פתוח, אך לאישה יש חזקת הגוף שהיא בתולה, אלא אנו מאמינים לבעל רק בגלל הסברא, שאדם לא יטרח בסעודת החתונה כדי להפסידה, לכן אם הבעל לא מימן את הוצאות הסעודה - לא יהיה נאמן להפסיד את כתובתה.

הב"ש בס"ק יח כתב: מדברי הרשב"א משמע, שבטענת דמים, (טענה זו ניתנת להוכחה ע"י הבאת המפה עליהם הם שמשו) - הבעל נאמן גם אם לא טרח בסעודה. אמנם מדברי הרמב"ם משמע, שאין חילוק בין טענת פתח פתוח לטענת דמים, תמיד הבעל אינו נאמן כאשר לא טרח, "ואפשר לפי מנהג שלנו, דאין משמשין (משמוש), ויש חשש שמא איבד הדם, משום הכי בעינן אפ' בטענות דמים - חזקה אין אדם טורח בסעודה".

הבדל חמישי - האם יש הפסד תוספת כתובה בטענת בתולים?

כשטוען טענת בתולים, האם מפסידה גם את התוספת כתובה? הרי"ף (דף ג:) כתב בשם גאון: רק את כתובתה שהיא תקנת חכמים - מפסידה, אבל את התוספת שנותן לה מדיליה - אין היא מפסידה.

הרא"ש (סימן יח) לא חולק על הגאון למעשה, אבל הרא"ש העיר: מתוך סברא ניתן לדון ולומר שהיא מפסידה גם את התוספת, שכן הבעל כתב לה את התוספת לשם חיבת ביאה, וא"כ גם בתוספת יש את הסברא: "חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה".

הבית יוסף הסביר את שיטת הרי"ף: רק בכתובה חז"ל תקנו לה כתובה, והם תקנו שיתבטל לה במקרה וטוען פתח פתוח, אך לא לגבי התוספת. הרשב"א ציין: רק בטענת פתח פתוח - האישה לא הפסידה את התוספת, שכן אין טענתו ברורה. אבל בטענת דמים - אין לה תוספת.

הרמב"ם (הלכות אישות פרק יא הלכה טז) פסק כגאון שהביא הרי"ף שכתובה אין לה, אבל תוספת כתובה יש לה. והוסיף: אם נודע בראיה גמורה שהייתה בעולה, או אם הודתה לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו - הפסידה את כתובתה. המחבר בסעיף ח, הביא את דברי הרמב"ם, שאם הודתה לו, או שיש ראיה - מפסידה גם את התוספת.

המחבר פסק כרמב"ם, שיש לה תוספת. הב"ש בס"ק יט כתב: הרשב"ם וריא"ז סבורים כטעם שהביא הרא"ש, ולכן הפסידה גם את התוספת. הב"ש עוד כתב: אם טוען טענת דמים - ניתן לצרף את שיטת הרשב"א ולהפסידה גם את התוספת.

המחבר כתב: במידה ונודע בראיה גמורה שהאישה הייתה בעולה, או שהודתה לו שהיא הייתה בעולה - הפסידה את כתובתה. הח"מ בס"ק יג הקשה: מדוע שונה דין זה מדין חייבי לאוין (לקמן סימן קטז), שאם לא הכיר בה - אין לה כתובה, אבל עדיין יש לה תוספת?

הח"מ תירץ: קיי"ל כראב"ע (מובא בדף נד עמוד ב), שרק אלמנה או גרושה מהנישואין זכאית לקבל את תוספת הכתובה, אבל גרושה או אלמנה מהאירוסין - אינה גובה את תוספת הכתובה אלא רק את עיקר הכתובה, שכן אנן סהדי, שלא כתב את התוספת אלא בשביל חיבת חופה, ומכיוון שלא כנסה לחופה - לא גובה תוספת, ואף כאן מכיוון שהאישה הודתה שהייתה כבר בעולה, או שיש ראיה ברורה שהיא נבעלה קודם לאירוסין, הרי שאין חיבת חופה, דחופה לא שייך בבעולה, ולפיכך היא מפסידה את התוספת.

האישה טוענת טענה אל מול טענת הבעל

המשנה במסכת כתובות דף יב עמוד ב כותבת: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, (האישה טוענת שבזמן האירוסין היא הייתה בתולה, ואין כאן מקח טעות, ורק לאחר האירוסין היא נאנסה. מקרה זה דומה לקונה שקנה שדה שהייתה טובה בשעת המכירה, ורק לאחר המכירה כאשר השדה הייתה ברשות הקונה - אירע שיטפון שהרס את השדה), והוא אומר לא כי, אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות". (הבעל טוען טענת שמא: יתכן ונבעלה לפני האירוסין, וזהו מקח טעות).

"רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, (הטעם יבואר בפסקה הבאה); רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס, והטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה". (לא מאמינים לאישה שהיא נאנסה לפני האירוסין, אלא יש לחשוש שמא נבעלה לפני האירוסין, וזהו מקח טעות. ובמקרה של ספק ממוני אנו אומרים המוציא מחברו עליו הראיה, לכן הכסף יישאר ברשות הבעל שמחזיק בו, והיא לא תקבל כתובה בסך מאתיים).

הרמב"ם (הלכות אישות פרק יא הלכה יא) פסק להלכה כדברי רבן גמליאל ורבי אליעזר, שהאישה נאמנת לומר שנאנסה לפני האירוסין, ולפיכך כתובתה מאתיים. הגמ' הביאה מספר טעמים, מדוע אנו מאמינים לאישה:

א. האישה טוענת טענת ברי, והבעל טוען טענת שמא, וברי ושמא - ברי עדיף^{^[3]}.
ב. לאישה חזקת הגוף, חזקת בתולים מיום לידתה, ואנחנו מעמידים אותה על חזקתה.
ג. לאישה יש נאמנות מדין טענת מיגו: האישה יכלה לטעון טענה יותר טובה מטענתה הנוכחית, היא יכלה לטעון: מוכת עץ אני, ובכך היא לא נפסלת לכהונה, אך היא אמרה טענה פחות טובה: משארסתני נאנסתי, וע"י טענה זו היא פסלה את עצמה לכהונה. מכח טענת מיגו זה אנו מאמינים לה.

הרא"ש (סימן יח) לאחר שהביא את הגמ' הנ"ל, כתב בשם רבינו יונה: מתי הטוען פתח פתוח, אוסר את האישה עליו, כפי שהגמ' העמידה בנשואה פחות מגיל שלוש? רק כאשר היא שותקת, והשתיקה נחשבת להודאה, או כאשר היא מכחישה וטוענת שהיא בתולה - אז נאמן לאוסרה עליו. אבל אם היא טוענת: 'נכון שפתח פתוח מצאת, אבל אני אנוסה תחתיך' - נאמנת ומותרת לו, (באשת ישראל). הטעם לכך הוא, שהיא טוענת טענת ברי, והוא טוען טענת שמא.

הר"ן (דף ג:) כתב כדברי הרא"ש ורבינו יונה והוסיף: גם האומרת מוכת עץ - נאמנת. הח"מ בס"ק י כתב: דין זה נכון גם באשת כהן, שאם טוענת שנבעלה קודם אירוסין - מותרת.

הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכות י-יא) חלק על הרא"ש וכתב: כל טענת נאנסתי, מועילה לאישה רק לכתובתה, אבל לעניין איסורא - מכיוון שיש רק ספק אחד (ספק אונס), אינה נאמנת. אלא כל בעל הטוען שמצא פתח פתוח באשתו הנשואה לו פחות מגיל ג' - נאמן לאוסרה עליו, ולא מועיל לה טענת נאנסתי.

המחבר בסעיף ז פסק כרמב"ם, שאין לחלק בין אישה השותקת ובין אישה שמתרצת את עצמה, ותמיד היא נאסרת על בעלה. הרמ"א הביא את שיטת הרא"ש בשם וי"א.

טענת בתולים בזמן הזה

הח"מ בס"ק ח כתב: בזמן הזה שמקדשין בשעת החופה - ודאי שלא זינתה לאחר בקידושין, אלא היא זינתה קודם הקידושין כאשר היא הייתה פנויה, ולא נאסרת לבעלה הכהן.

הפתחי תשובה בס"ק ג הקשה בשם הבית מאיר: גם אם נאמר שהיא זינתה לפני הנישואין, עדיין לא ניתן להתירה אלא רק במקום בו יש תרי רובי, כמבואר בסימן ו סעיף יד? אכן במקום בו יש שני רוב להתירה: א)- רוב העיר יהודים, ב)- רוב העוברים יהודים - ניתן להתירה. וגם במקום שיש רק רוב אחד - ניתן להתירה ע"י צירוף מספר ספיקות:

א. שיטת רבנו חננאל שאין טענת בתולים לבוגרת.
ב. הצמח צדק כתב, שחקר בעירו כמה בתולות צנועות בוגרות, שלא היה להן דם בתולים. כך שהיום הבתולים נחשבים כמיעוט המצוי.
ג. היביע אומר (חלק ז - אבן העזר סימן יב) כתב בשם הגאון מליסא בספר קהילות יעקב צירוף נוסף: גם ברוב גויים - לא נחשב כרוב פסולים, שכן רוב אלו שמתייחדים עם יהודיות הם יהודים.
ד. עוד מובא בשם העין יצחק (חאה"ע סימן סג) יתכן והיו בתולים, אך הוא לא ראם מכיוון שחיפהו שכבת זרע. (צירוף זה לבדו קלוש, שכן לא מסתבר שיהיה מעט דם שיחפהו שכבת זרע).
ה. באישה צנועה, יש לה גם חזקת כשרות לכהונה, ואנו מעמידים אותה על חזקתה.

האם כופים על הבעל להוציאה

בסימן קטו סעיף ו פסק המחבר: אישה שהודתה שזינתה, והבעל האמין לה - חייב להוציאה. אך לא כופים להוציאה, שכן אין דבר בערווה פחות משניים. ואצלנו בטוען פתח פתוח מצאתי - משמע מדברי הגמ' שפתח פתוח כשני עדים דמי, וא"כ כופים אותו להוציאה, כך כתוב בתשובת מהריב"ל. (ח"ב סי' ו, מובא בפת"ש בס"ק ד).

אבל בתשובת מהר"י הלוי אחי הט"ז (סימן לט) מובא: דברי הגמ' שפתח פתוח הוי כשני עדים, מדובר רק לעניין חומר האיסור, שחובה עליו לגרשה. אבל אין ב"ד כופים אותו. הפני יהושע (שם) כתב: פשוט שהיא מותרת לאחר, שרק לעצמו שוויא חתיכת איסורה. ובקונטרס אחרון (סימן כד) השאיר זאת בצ"ע.

האם מותרת להתייבם

הפתחי תשובה בס"ק ה כתב בשם שו"ת תשובה מאהבה (חלק א סימן קנו): יש ספק האם מותרת ליבם. זאת ע"פ דברי הגמ' במסכת סוטה דף ד עמוד ב, בסוטה שמת בעלה קודם שהשקוה - הסוטה אסורה ליבם.

דין זה נלמד מן הדרשה: "והלכה לאיש אחר" - ולא לייבם. עוד טעם נאמר: מצוות ייבום בא לבנות את בית האח המת, אך הסוטה החשודה בזנות - אינה בונה אלא סותרת. וא"כ גם אישה זו שחשודה בזנות תהיה אסורה.

או שנחלק ונאמר: סוטה אסורה ליבם מדאורייתא, אבל זו נאסרת על בעלה רק בגלל ששוויא חתיכת איסורה, ומכיוון שמותרת לכהן אחר, אפשר שתהיה מותרת לייבם. שיכול לומר מה לי ולטענתו שאסרה הוא על עצמו, אין אני קשור לכך.

הזמן בו הבעל יכול לטעון פתח פתוח מצאתי

לעיל הבאנו את דברי המשנה בדף יג עמוד א, שהטוען פתח פתוח מצאתי, והיא אומרת נאנסתי - נאמנת. וכך פסק הרמב"ם. כן הבאנו את דברי רבנו יונה הסבור, שגם בנשואה לו פחות מ- ג' נאמנת אם אומרת נאנסתי. וכן אשת כהן אם אומרת נאנסתי לפני החתונה - הח"מ כתב שנאמנת. (הרמב"ם חלק ואסר בקטנה פחות מ- ג', ובאשת כהן גם באומרת נאנסתי, ורק כתובה לא מפסידה. אך הרמ"א פסק כר"ש וכרי"ו).

הרא"ש (סימן יח) כתב: כל מי שטוען טענת פתח פתוח - נאמן להפסידה רק אם מערער מיד לאחר הביאה הראשונה, אבל אם שתק ואח"כ ערער לא נאמן. המקור הוא מדברי הירושלמי: "טענת בתולים עד שלושים יום, רבי יוסי אומר נסתרה - מיד, לא נסתרה - אפ' לאחר שלושים יום". הבית יוסף כתב: הלכה כרבי יוסי.

הגמ' במסכת יבמות דף קיא עמוד ב, הביאה גמ' זו על הטענה שעד שלושים יום מוקי איניש אנפשיה ולא בועל, כך סבורים ר"מ ות"ק. אבל לדעת רבי יוסי, לא מוקי איניש אנפשיה, ודאי בעל ומצא בתולים, וא"כ נהפך ליבו לשונאה, ולכן הבעל אמר שלא בעל עד עכשיו כדי שיאמינו לו. וכ"פ המחבר. הח"מ בס"ק י ציין: הטור חילק אם ב"ד מצוי, או לא מצוי. (עיין גם בשלט"ג דף ד. ס"ק א).

כהן שקידש אישה, והכניסה לחופה, ולאחר זמן תבעה לב"ד בטענה שהוא בא עליה רק לאחר כמה ימים מזמן החופה ולא מצאה בתולה, ותובע לגרשה. האישה משיבה שנבעלה לפני הקידושין - נראה לסכם לאור הנ"ל שהאישה מותרת לבעלה הכהן מכמה סיבות, (לעיל הובאו עוד צירופים):

א. אין כאן טענת בתולים, שכן היא נסתרה, והוא תבעה רק לאחר זמן.
ב. גם אם היה תבע מיד, הבת כהן הייתה מותרת במידה וטוענת שנאנסה לפני הקידושין. (ח"מ ס"ק י).
ג. בזמן הזה שהקידושין נעשים בשעת החופה, והחתן בועל מיד, והכלה אינה מתייחדת עם אף אדם, שכן תמיד יש שושבינים וכו' - אינו מצוי שתזנה תחתיו, וגם החתן יוכל להעיד על כך, ודאי שזינתה קודם לקידושין כאשר הייתה פנויה, ולכן לא נאסרת לבעלה הכהן. (ח"מ ס"ק ח).
ד. אם מדובר שאשת הכהן קטנה - נוכל להוסיף את דברי רש"י, שטענת פתח פתוח בנשואה פחות מ- ג', מדובר שכעת היא גדולה, שכן קטנה - אנוסה היא, שפיתוי קטנה אונס. וכ"כ הר"ן. אמנם הרמב"ם חלק ואסר גם בקטנה שהתפתתה, לדעתו, קטנה שזינתה - נאסרת על בעלה. הרמ"א בסעיף ז כתב כדברי רש"י, שגם אם היא קטנה - נאסרת. והמחבר בסימן קעח סעיף ג הביא את שיטת הרמב"ם בי"א קמא, ואת דעת רש"י בי"א בתרא.

סיכום: דברי המחבר והרמ"א

המחבר בסעיף ג כתב: "ב' סימנים יש לבתולה: האחד דמים שותתים ממנה בסוף ביאה ראשונה, והשני דוחק שנמצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש. טענת דמים, ישנה בין קטנה בין בגדולה, אבל טענת פתח פתוח, אינה טענה בבוגרת".

ובסעיף ד: "טען ואמר: לא מצאתיה בתולה, והיא אומרת: לא בא עלי ועדיין אני בתולה - בודקין אותה ע"פ חבית של יין. (טור), או מתייחד עמה בפני עדים, וחוזר ובועל".

ובסעיף ה: "טען טענת דמים, אם היתה ממשפחת דורקטי, פי' דור קטוע, כלומר משפחה של עקרים שעל ידה הדור קטוע מבנים - הרי זו בחזקתה, ואם לאו, בודקים אותה שמא חולי גדול יש בה שיבש לחלוחית האיברים, או שהיתה מתענית ברעב, ומכניסין אותה למרחץ ומרטיבין אותה ומאכילין ומשקין אותה עד שתבעל שנית ונראה אם תוציא דם. ואם אין שם חולי ולא רעב וכיוצא בו - הרי זו טענה".

ובסעיף ו: "טען טענת פתח פתוח - אומרים לו: (שמא) הטית או לא בעלת בנחת, ולפיכך לא הרגשת בדוחק. אם אמר: לא כי, אלא פתח פתוח מצאתי - הרי זו טענה אם לא בגרה עדיין. וי"א שאפילו לא בגרה, אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח אם מצא דם. הגה י"א דטענת פתח פתוח לא יוכל לטעון רק נשוי, אבל בחור - לא. ואדרבה, מלקין אותו כשטוען כך, דמאחר שלא היה נשוי מתחלה אינו בקי בכך". (טור).

ובסעיף ז: "כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אם הוא כהן - הרי היא אסורה עליו, ואם היא אשת ישראל - מותרת לו, אא"כ קבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים ויום אחד. הגה: וי"א הא דנאסרה באשת ישראל, דוקא כשאינה מתרצה עצמה, אבל אמרה: נאנסתי - נאמנת (טור). וי"א עוד דדוקא שהיא גדולה לפנינו, אבל אם היא עדיין קטנה - אינה נאסרת (ב"י בשם רש"י וכ"נ מדברי הר"ן). וע"ל סימן קע"ח סעיף ג".

ובסעיף ח: "אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אינה מפסדת אלא עיקר כתובה, אבל התוספת יש לה, אא"כ נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס, והטעתו. לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעים ונוטלים, ואח"כ תגבה התוספת. ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר".

ובסעיף ט: "כשטען שלא מצאה בתולה, אם אמרה: מוכת עץ אני - נאמנת, ותחזור כתובתה למנה. ויש לו להחרים סתם, שלא בא עליה איש. ואם אמרה: משארסתני נאנסתי - הרי זו נאמנת, וכתובתה ק"ק כמו שהיתה. ואם טען: שמא עד שלא אירסתיך נאנסת, או שמא אחר שארסתיך, נבעלת ברצונך, הרי זו מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבו ממון. כל מי שטוען טענת בתולים וטענתו טענה, אם רוצה לקיימה אח"כ כתב לה כתובה מנה". (טור).

ובסעיף י: "עד מתי יש לו לטעון טענת בתולים - אם נסתרה (עמו) - מיד. אם לא נסתרה - אפילו לאחר שלשים יום".

[1] נחלקו הראשונים, מדוע בספק ספיקא אנו מקלים גם באיסורי תורה: שיטת הרמב"ם (הלכות טומאת מת פרק ט הלכה יב) - ההלכה הקובעת ש'ספיקא דאורייתא לחומרא', זו הלכה דרבנן. דהיינו מדרבנן, כאשר יש לנו ספק בדין תורה - צריך להחמיר. אומנם כאשר יש לנו ספק (שני) האם יש ספק בדין תורה, הרי שזהו ספק על ספק דרבנן, ומכיוון שספק דרבנן לקולא - יש להקל בספק ספיקא.

שיטת הרשב"א - ההלכה הקובעת ש'ספיקא דאורייתא לחומרא', זו הלכה מדאורייתא, ומדוע אנו מקלים בספק ספיקא? הטעם לכך הוא שיש להקל מדין רוב. דהיינו, כאשר אנו בוחנים את כל צדדי הספק, ואת כל האפשרויות שניתנות להיאמר, הרי שיש יותר צדדים להקל, יש רוב לטענות המתירות אותה יותר מאשר לטענות האוסרות אותה. האפשרויות שניתנות לומר במקרה שלנו: א)- היא נבעלה לפני האירוסין בין באונס ובין ברצון. ע"פ אפשרות זאת, היא עדיין מותרת לבעלה. ב)- היא נבעלה לאחר האירוסין, אבל זה היה באונס. גם ע"פ אפשרות זאת היא מותרת לבעלה. ג)- היא נבעלה לאחר האירוסין ומרצון. רק ע"פ האפשרות הזו היא אסורה לבעלה. נמצא אפוא שישנם רוב צדדים להתיר אותה.

שיטת השערי יושר (א-יט) - דין ספק ספיקא אינו שייך לרוב, ואילו באמת היינו מקילים בספק ספיקא, בגלל רוב - היה צריך לומר שני ספקות, דהיינו יש שני ספקות להקל מול ספק אחד להחמיר, ומכך שנקרא ספק ספקא צריך לומר שזהו ספק של הספק. דהיינו התורה צוותה עלינו שנזהר מלעבור על איסורי התורה, ובכלל צווי זה ישנו גדר שלא יעברו גם על ספק איסור דאורייתא, גדר זה מהווה הרחקה לאיסור. אומנם במצב של ספק בגדר - צריך להקל, שכן האיסור הוא רק לבנות גדר ולא לבנות גדר לגדר.

[2] כך כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק יא הלכה יג): "יש גאונים שהורו, שהבוגרת אין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח. ואין דרך התלמוד מראה דבר זה, וטעות היתה בנוסחאות שלהם, וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים, ומצאתי שהדבר כמו שביארנו, שאין לבוגרת אלא טענת דמים בלבד".

[3] רש"י במשנה ציין, שטעם זה הוא רק בהו"א, אך ניתן לומר כי טעם זה נדחה רק אליבא דרב נחמן שלא אמר ברי ושמא, ובכדי שלא יהיה מחלוקת בינו לבין ר"ג, נתן את שני הטעמים הבאים, ודחה את הטעם של ברי ושמא. יוצא אפוא שטעם זה לא נדחה מעקרו.