בית הדין

ב חשון התשעט | 11.10.18

 הרב ענניאל אהרן

בד"כ הפרשיות מונחות בתוך הקציצה, וכשהמגיה פותח את התפילין אין פגיעה בפרשיות, בתפילין שלי אחד הפרשיות היו למעלה יותר וכשהמגיה פתח את הבית הוא חתך את הפרשיות, האם עליו לשלם על הנזק שגרם לפרשיות התפילין?

תשובה בקצרה

אם המגיה עשה את עבודתו בשכר - חייב לשלם על הנזק שגרם לפרשיות התפילין, ואע"פ שהיה צד אונס שגרם לו לקלקל. אמנם אם עשה עבודתו בחינם, והוא מגיה מומחה (שלמד מקצוע זה ועשה כבר הגהה ג' פעמים) - פטור.

נימוקים

א. כל אומן שקלקל בשעת מלאכתו בפשיעה - חייב, בין אם עושה בחינם ובין אם עושה בשכר.

ב. כשיש צד אונס שגרם לו לקלקל: אם הוא אומן מומחה, יש חילוק בין אם עושה בחינם לעושה בשכר, אם עושה בחנם - פטור, ואם עושה בשכר - חייב, אבל אם הוא אומן שאינו מומחה, אפ' אם עושה בחינם - חייב.

ג. מגיה תפילין שעושה בחינם, אם הוא אומן מומחה - פטור, ואין לומר שמחמת המצוה חשוב כעושה בשכר.

ד. אם קלקל באונס גמור - בכל ענין פטור.

ה. אם הבעלים היה עם המגיה במלאכתו, תלוי הדבר במחלוקת הראשונים אם חיובו של אומן שקלקל מדין שומר או מדין מזיק, ולמעשה יכול האומן לומר קים לי ויהיה פטור מלשלם.

ו. באופנים שהאומן עושה בשכר ובכל זאת פטור מלשלם (כנ"ל אות ד ואות ה), נראה שמ"מ הפסיד שכרו.

תשובה בהרחבה

א. דין אומן שקלקל

בגמ' ב"ק (צט:) נחלקו האמוראים מה דינו של אומן שקלקל במלאכתו. ומבואר מהדוגמאות שמביאה הגמ' שלא מדובר באומן שקלקל בפשיעה, שבאופן זה פשוט שחייב, אפ' אם עושה בחינם, אלא מדובר באומן שקלקל שלא בפשיעה אפ' שיש צד אונס שגרם לו לקלקל.

ממסקנת דברי הגמ' עולה כי לשיטת שמואל כל אומן שקלקל חשוב כפשיעה, שכיון שהוא אומן היה לו להזהר במלאכתו יותר ולהעלות על דעתו שמא יבוא קלקול, ועל כן חייב אפ' כשעושה בחינם.

אמנם לשיטת ר' יוחנן אם הוא עושה בחינם, כל שהוא אומן מומחה אינו חשוב כפשיעה ופטור, שכיון שהוא מומחה ואינו רגיל לבוא מכשול זה לידו, אמרינן שמזלו של הבעלים גרם לו שבא מכשול זה לידו, ורק אם הוא בשכר אפ' הוא מומחה חייב, שכיון שהוא עושה בשכר היה לו להיזהר במלאכתו יותר.

להלכה פסקו הרי"ף והרא"ש כר' יוחנן שאומן שקלקל אם הוא עושה בחינם והוא מומחה, פטור, ואם הוא עושה בשכר חייב, וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' שו סע' ד).

ובגר"א (סי' סק"ט) כתב כי אף שמואל לא אמר שחייב אלא לפי שיטת ר"מ הסובר נתקל פושע, ולא קיי"ל כוותיה.

לאור כל זה, בנידון השאלה שלנו, אע"פ שיש קצת אונס במה שקלקל, שכן בדרך כלל הפרשיות מונחות בתוך הקציצה, וכשהמגיה פותח את התפילין אין פגיעה בפרשיות, מ"מ כיון שאפשר שאחת הפרשיות לא הוכנסה עד הסוף, היה למגיה להזהר במלאכתו יותר, ולכן אם הוא עושה בשכר, חייב המגיה לשלם על הנזק שגרם לפרשיות התפילין. אמנם אם עשה עבודתו בחינם, והוא מגיה מומחה פטור.

ב. מהו גדר אומן מומחה

המאירי (ב"ק צט: ד"ה טבח מומחה) בביאור מהו טבח מומחה, כתב שאין צריך להיות מומחה בהלכות שחיטה, אלא צריך שיהיה מומחה במעשה השחיטה, ודי בזה לפוטרו אם עשה בחינם.

וביש"ש (ב"ק פ"ט כג) כתב כי טבח מומחה נקרא מי ששחט לפנינו שלש פעמים כראוי.

ובש"ך (סק"ז) הביא תמצית דבריו של היש"ש.

למעשה בנידון שלנו נראה שודאי המגיה צריך להיות מומחה בהלכות צורת האותיות וכתיבה של פרשיות, שזה כל אומנתו של מגיה, ואינו דומה לטבח שעיקר אומנתו זה מעשה השחיטה בלבד, ובנוסף צריך שעשה מגיה זה שלש פעמים הגהה כראוי.

ובשו"ע (שם סע' ז) פסק ע"פ המעשה המובא בגמ', שכל אומן שעושה בחנם ובא להפטר מחמת שהוא מומחה, עליו להביא ראיה שהוא מומחה, ואם לא הביא ראיה חייב לשלם.

ג. מחמת המצוה אינו חשוב כעושה בשכר

השל"ג (ב"ק לה: אות א) דן לגבי ברכת המצוות שהשוחט מברך על השחיטה, האם זה נחשב לשכר. והביא כי ראה בהגהת מרדכי שנסתפק בזה, אמנם מוכיח מסוגייתנו שכתבה לפטור טבח אומן כשעושה בחינם, אע"פ שבודאי ידוע לתלמודא שיש לברכה ערך ודמים, כדאיתא בב"ק (צא:) ובחולין (פז.), מבואר שאין הברכה נחשבת לשכר לענין זה, אלא שנשאר בצ"ע מדוע הברכה לא תחשב לשכר.

ובקצות (סי' שו סק"ז) כתב הטעם משום שא"א להיות שומר שכר ע"י הנאה ממצוה, כיון שמצוות לאו להנות ניתנו. וביאר שכן מוכח מדין שומר אבידה, לדעת רב יוסף חשוב כש"ש משום שמרויח ממה שפטור ליתן פרוטה לעני, ומדוע לא אמר שמרויח מפני ההנאה מקיום המצוה, והרי המצוה לבד בלא הברכה חשובה כעשר זהובים כמבואר בגמ' חולין (שם), אלא ודאי כיון שמצוות לאו להנות ניתנו א"א להיחשב שומר שכר על ידם.

וכן מצאנו בשו"ת חקרי לב (מהדו"ב חו"מ סימן לא), שם דן באומן שנתנו לו לעשות מרקחת עבור חברת בקור חולים, וקלקל, והוא טוען שנתכוין לעשות בחנם, ודן אם עצם המצוה הוי כשכר, וכתב שמצות לאו ליהנות ניתנו.

ד. אומן שקלקל באונס גמור

בגמ' (שם) מבואר שאומן שהוא מומחה גדול בראיית מטבעות, פטור.

ונחלקו הראשונים האם מחמת שהוא מומחה גדול, יהיה פטור אף כשעושה בשכר.

ברמב"ם (שכירות פ"י ה"ה) מבואר שאפ' מומחה גדול, כיון שעושה בשכר, חייב, וכ"כ הרא"ש (שם סי' טז) והטור.

אמנם הרשב"א כתב כי מסתבר לו שמומחה גדול בראיית מטבעות אפילו עושה בשכר פטור. וביאר הטעם לחלק בין אומן של שחיטה לאומן של ראיית מטבעות, לפי שמלאכת השחיטה דבר תלוי באימון ידים ואפילו אומן בקי יקלקל לעתים אם לא יכוון מלאכתו היטב, ולפיכך אינו כאנוס וכיון שיש לו שכר חייב. אבל ראיית המטבע שהוא תלוי במראית העינים והבקיאות בצורות, כל שהוא אומן בקי הרבה אינו מצוי שיטעה, וכשהוא טועה הרי זה אונס גמור ושומר שכר פטור מן האונסים. וכן פסק היש"ש (ב"ק פ"ט סי' כד).

מבואר מדברי הרשב"א שאומן שקלקל באונס גמור פטור, ואע"פ שהשו"ע (סי' שו סע' ו) למעשה פסק כרמב"ם ורא"ש, אין זה אלא לענין שאין לומר שאומן מומחה גדול במטבעות חשוב אונס גמור, אבל באופן שברור שהקלקול היה אונס גמור, אין סיבה לומר שהרמב"ם והרא"ש לא יודו שהאומן פטור.

וכן מוכח מדברי התוס' (ב"ק כז:, ב"מ פב:, הבאנו דבריהם בהרחבה לקמן בחלק ה) שלמדו שאומן שקלקל חייב מדין מזיק, וביארו שבעושה בשכר הוי אונס כעין אבידה וחייב, אבל בעושה בחינם הוי אונס כעין גניבה ופטור. מבואר שאם הוא אונס גמור אף עושה בשכר פטור.

וכן מצאנו בשל"ג (שם לו.) שמסתפק בשוחט שקלקל ולא בסבתו, כגון שאנסה הבהמה עצמה אנה ואנה או העוף, האם השוחט חייב.

ובכנה"ג (הגה"ט סי' שו אות כו) כתב כי נראה לו פשוט שהשוחט פטור באופן זה, והביא שכן מפורש בתשב"ץ (ח"א סימן קיג) שאם תפס בסימנים כהוגן, אלא שהתרנגול בלע הסימנים, ה"ז אונס גמור ופטור אפילו כשעושה בשכר.

וכן בכסף הקודשים כתב שאם נתנבלה מחמת נדנוד הבהמה, פטור משום דהוי אונס גמור.

אמנם עיין בפנ"י (ד"ה בגמרא) כתב שר' יוחנן מחייב אומן העושה בשכר אפ' על אונס גמור, שה"ז כאילו התנה בפירוש שבשביל זה קיבל שכרו כדי שיוציא דבר מתוקן מתחת ידו, וקיי"ל (ב"מ צד.) מתנה ש"ש להיות כשואל.

מ"מ למעשה נראה עיקר כרוב השיטות שהבאנו לעיל שאם אומן קלקל מחמת אונס גמור, אפ' עושה בשכר פטור.

אלא שבנידון השאלה שלנו לא נראה שהמגיה קלקל מחמת אונס גמור, שאם היה נזהר יותר, היה פותח את התפילין בלי לקרוע את הפרשיות.

ה. אם היו הבעלים עמו במלאכתו

צ"ע מאיזה טעם אומן שקלקל חייב? האם מדין חיוב אדם המזיק או מדין שמירה?

הנה בפשטות מדברי הגמ' בביאור דברי שמואל, מבואר כי חיוב האומן מדין אדם המזיק, והחילוק בין אומן העושה בשכר לאומן העושה בחינם תלוי כיצד נגדיר אומן שקלקל, האם כאנוס או כפושע. ולכן לא הסתפק שמואל לומר רק "פושע הוא", אלא הוסיף ואמר "מזיק הוא פושע הוא".

אלא שקשה לומר שחיובו מדין אדם המזיק מכמה קושיות:

א. אף אם נגדיר את האומן שקלקל כאנוס, מאי שנא לענין מזיק בין אם עושה בשכר לעושה בחינם, הלא קיי"ל (ב"ק כו:) אדם המזיק אפ' באונס חייב?

ב. מדוע הברייתא בסוף הסוגייא תלתה הטעם לחייב אומן בשכר מפני שהוא נושא שכר?

ג. מדוע צריך האומן להוכיח שהוא מומחה כדי להיפטר, כמבואר במעשה שבא לפני ר' יוחנן, והלא הממע"ה?

ומצאנו בזה שתי שיטות בראשונים:

לשיטת התוס' (ב"ק כז:, ב"מ פב:) אומן העושה בשכר חיובו מדין אדם המזיק באונס כעין אבידה.

וזה מהלך דברי התוס'. תחילה הוכיחו מכמה ראיות כי אדם המזיק באונס גמור פטור. לאח"מ למדו מסוגיית נתקל פושע כי לשיטת ר' יהודה הסובר שנתקל אינו אנוס, לא מחייב אדם המזיק אלא באונס שהוא כעין אבידה דהוי קרוב לפשיעה, אבל לא באונס שהוא כעין גניבה דהוי קרוב לאונס, ולכן אע"פ שחייב ר' יהודה נתקל בשומר שכר, פטרו בשומר חינם ולא חייבו מדין אדם המזיק, דנתקל הוי אונס כעין גניבה.

לאור זאת למדו כן גם בסוגייתנו, בדין אומן שקלקל. פשוט היה להם בסוגייא שחיובו מדין אדם המזיק, ולפ"ז ביארו כי אם נגדירו כאנוס, מובן החילוק בין אם עושה בשכר לעושה בחינם. בעושה בשכר הוי אונס כעין אבידה וחייב, אבל בעושה בחינם הוי אונס כעין גניבה ופטור. ומעתה מבואר מדוע תלתה הברייתא שבסוף הסוגייא חיובו של האומן מפני שהוא נושא שכר.[1]

אמנם הריב"א (בשיטמ"ק ב"ק כז.) והרמב"ן (ב"מ פב:) חלקו על התוס' וכתבו כי לעולם אדם המזיק חייב בכל אונס אפ' באונס כעין גניבה[2]. ובביאור דין אומן שקלקל שפטור כשעושה בחינם, ביארו הטעם שכיון שעוסק לטובת בעה"ב לא שייך לומר שחיובו מדין אדם המזיק, אלא דין שומר יש לו, ולכן אם נגדיר שאינו פושע, יש חילוק בין אם עושה בחינם לעושה בשכר.^[3]

והנה נפ"מ בין שיטת התוס' לשיטת הריב"א והרמב"ן, באומן שקלקל בבעלים, אם חיובו מדין שומר הלא קיי"ל ששומר בבעלים פטור אפ' בפשיעה, אמנם אם חיובו מדין מזיק אין שייך לפטור בו משום שהוא בבעלים.

ועיין בחלקת יעקב (חו"מ סי' כז) שהביא מח' השיטות האם חיוב אומן מדין מזיק או שומר, והביא נפ"מ באומן שקלקל בבעלים.

למעשה כיון שהריב"א והרמב"ן סוברים שאומן חייב מדין שומר, וכן נראה שסוברים הנתיבות (סי' שו סק"ח) והחזו"א (ב"ק סימן ז ס"ק יח), ודאי יכול האומן לומר קים לי כשיטתם ולהפטר מלשלם על הנזק כשהבעלים היו עמו במלאכתו. וכן מבואר בקצוה"ח (סי' שה סק"ב) שסובר שאומן חשוב כשומר ופטור בבעלים.

ועיין בשו"ע (סי' שמו סע' א) שאפ' עם עשה לו מלאכה קלה, כגון להשקותו מים, חשוב שמירה בבעלים.

כמו כן מבואר בסמ"ע (שם סק"ו) שאם סייע לו הבעלים במלאכתו, אם עיקר מטרתו היתה לתועלת השומר, הרי זה חשוב עמו במלאכה. ועיי"ש עוד פרטים בזה, ואכמ"ל.

ו. באופנים אלו שהאומן פטור האם מ"מ הפסיד שכרו

עוד רגע אדבר בקצרה, באופנים הנ"ל (חלק ד וחלק ה) שהאומן פטור, צ"ע האם עכ"פ הפסיד שכרו.

בקצה"ח (סימן שה סק"ב) דן באומן שפשע אלא שפטור מצד דין שמירה בבעלים, אם מקבל שכרו, ומצדד לומר שמה שאמרו בדין שומר בעבדים ושטרות שאע"פ שהוא פטור מלשלם, מפסיד שכרו, היינו דוקא בשכר שמירה, שעיקר שכרו עבור השמירה והרי לא שמר, אבל אומן המקבל שכר עבור המלאכה, אלא שממילא נעשה שומר שכר, כיון שמצד דיני שומרים פטור, הו"ל כאילו נאנס שאינו מפסיד שכר מלאכתו, אלא ששוב מסתפק בזה, שאפשר שכיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והיינו לאחר חזרה ליד בעלים, כמ"ש התוס' (ב"ק דף צט), בשלמא כשנאנס הוי כחזרה ליד בעלים ונגמרה השכירות, אבל פשיעה או גניבה ואבידה אינו נקרא חזרה, וכיון שלא גמר השכירות הפסיד שכרו, אף על פי שהוא פטור משום שמירה בבעלים או בדברים שאין בהם חיובי שמירה.

אמנם הנתיבות (שם סק"א) פשיטא ליה שמפסיד גם שכרו, וביאר שכן מוכח מבני העיר ששלחו שקליהן, שמפסיד שכרו אף על פי שהוא שכר שליחות ולא רק שכר שמירה.

וכ"כ עוד הנתיבות בסימן שסג (סק"ז) באומן שנתנו לו שעורין לעשות מהם שכר ועבר עליו הפסח בפשיעתו, שאע"פ שפטור מלשלם מפני שהוא היזק שאינו ניכר, שכרו מיהא מפסיד, ולא מיבעיא למ"ד אומן קונה בשבח כלי, פשיטא ששלו הפסיד, אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה, אע"פ שאינו משלם, אבל כל שלא החזירה בשלימות אינו מקבל שכר, עיין שם.

ובערוה"ש (סוף סימן שט) פסק כנתיבות, וכתב שאם היה ריוח מועט, אלא שע"י פשיעת האומן הפסיד ריוח יותר גדול, אפשר שנותן לו שכר לפי הערך היחסי של הריוח, עיין שם.

[1] בקו"ש (סי' קיט) הקשה לשיטתם כיון שחיובו מדין אדם המזיק, מדוע צריך האומן להוכיח שהוא מומחה כדי להיפטר, והלא הממע"ה. וב' אפשרויות כתב ליישב: א. צ"ל שגם לתוס' מלבד חיוב מצד מזיק יש חיוב גם מצד שומר, ומחיובו כשומר אינו נפטר אלא כשמביא עדים. ב. כיון שיש ודאי חיוב של מזיק וספק פטור, עליו להביא ראיה לפטור.

[2] אע"פ שהריב"א והרמב"ן הושוו לחלוק על התוס' בדין אונס כעין גניבה, מ"מ נחלקו ביניהם בדין אונס גמור. הריב"א הסכים עם התוס' לפטור, לעומת זאת הרמב"ן חלק גם בזה על התוס', וכתב כי אדם המזיק חייב בכל אונס, אפ' באונס גמור.

[3] וכן נראה בפרש"י (ב"ק צט: ד"ה כנושא שכר) שביאר כי סברת המקשן מהברייתא שבסוף הסוגייא לחייב האומן אפילו בחנם, אינה משום אדם המזיק, אלא משום שטבח אומן שקלקל פושע הוא, ולפ"ז יבוארו דבריו שבתחילת הסוגייא (ד"ה דקעביד בשכר). וכ"כ במחנ"א (נזק"מ סי' ה) לבאר בשיטת רש"י, עיי"ש. אמנם צ"ע שהרי בפרש"י (ב"מ קיח: ד"ה חייב) מבואר להדיא שחיוב אומן שהזיק את האבן מדין אדם המזיק.

וכתב בקו"ש (שם) כי לשיטתם כיון שבאומן לא שייך כלל לחייבו מדין מזיק, ע"כ הא דקרי ליה שמואל מזיק הכוונה שדינו להתחייב באונס כמו מזיק, ויובן מעתה מדוע אם נגדיר את האומן כאנוס יש חילוק בין אם עושה בחינם לעושה בשכר, שבעושה בחנם אינו חייב אלא בפשיעה. עוד כתב שיובן מדוע האומן צריך להוכיח שהוא מומחה כדי להיפטר, שכיון שחיובו מדין שומר וטוען שלא פשע, צריך לברר ע"י שבועה או ע"י עדים במקום שיש רואה.

אלא שהקשו האחרונים (חי' הרי"ם צט: ד"ה א"ש, חלקת יעקב חו"מ סי' כז) לשיטה זו, הלא גם במראה דינר לשולחני יש חילוק בין בחנם לשכר, ושם ודאי לא הוי חיובו מדין שומר רק משום דינא דגרמי כמבואר בגמ', וצ"ע.