בית הדין

כ חשון התשעט | 29.10.18

הרב ישועה רטבי

 שאלה:

אנו מספר אחים שיש לנו בית בשותפות. יום לפני המכירה התחרטנו לגבי המכירה בשל אי הסכמה של האחים. לא נחתם חוזה ולא נחתם זיכרון דברים. לא קיבלנו פרוטה עבור הדירה. הקונה טוען שמכר את דירתו ושנגרם לו נזק.

חשוב לציין שרק אח אחד ניהל את העסקה. לא ראינו מעולם את הקונה. לא דיברנו איתו רק היו חילופי דברים מול עורך הדין שלו לגבי פרטי החוזה. אך לא הייתה כל חתימה בין הצדדים. החלטנו להשאיר את הדירה ולא למכור אותה בשל אי הסכמה בין האחים.

מה דין תורה בכך?

תשובה:

• א. החוזר בו מסיכום בעל פה בין שני צדדים - נחשב למחוסר אמנה, ואין רוח חכמים נוחה ממנו.
• ב. איסור מחוסר אמנה שייך רק כאשר אדם חוזר בו ללא סיבה מוצדקת, אבל אם יש סיבה מוצדקת לחזרה - אין בכך משום איסור מחוסר אמנה. צריך לסייג ולומר שבכל מקרה יש לדון לגופו בזהירות רבה, ולבחון היטב את ההצדקה לביטול ההסכם.
• ג. כאמור, מדובר בבעיה בתחום המוסרי בלבד (אין רוח חכמים נוח ממנו וכו'), אך מכיוון ולא נעשה שום קניין - אין לקונה שום זכות ממונית, והוא לא יכול לתבוע אתכם בבית דין על ביטול המכירה.

חזרה ללא סיבה מוצדקת

במסכת בבא מציעא דף מח עמוד א מובא: "והנושא ונותן בדברים - לא קנה, והחוזר בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו". הגמ' בדף מט עמוד א הביאה את דברי רבי יוחנן, שגם מי שחוזר בו מדיבור בעלמא - נחשב כמחוסר אמנה, אך רב חלק עליו. וכך מובא בגמ': "איתמר; דברים - רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה. וכן פסקו הרא"ש (סימן יד) והרמב"ם (הלכות מכירה פרק ז הלכה ח). וכ"פ השולחן ערוך בסימן רד סעיף ז.

כלומר, מוכר ולקוח שנשאו ונתנו בניהם, והקונה לא שילם, ואחד מהם חזר בו - הקניין לא חל והוא לא צריך לקבל על עצמו מי שפרע. אומנם אין רוח חכמים נוחה ממנו. רש"י (דף מט. ד"ה משום) הוסיף: המחוסר אמנה - עובר על הפסוק (צפניה פרק ג פסוק יג): "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית".

מהר"ם מרוטנבורג (סימן תתקמ"ט) כתב: מותר לקרוא לו רשע. מהר"ם מינץ (סימן קא) התיר לפרסם זאת ברבים: "וציוה הרב לש"ץ לעמוד על המגדל ולהכריז: 'שמעוני רבותי, פלוני לא רוצה לקיים דיבורו כך וכך, לכן אין רוח חכמי' נוחה הימנו, ואינו בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, כי זה האיש כזבן ושויה נפשיה הדרנא (אדם שרגיל לחזור בו)'. וכן אני ח"מ פסקתי מעשה כה"ג בא לפני". אומנם הב"ד לא יכול לכפות עליו לקים את דיבורו.

מהר"ם מינץ סיים: "ומי שלא שת לבו לזאת - עתיד ליתן את הדין, ומותר לקרותו עבריינא... לכן החי יתן אל לבו לשיזובא נפשיה מכיסופא בהאי עלמא ודאתי, למען יברכיהו ה' יתברך. לטוב לנו כל הימים, להמלט נפשנו מכל הקמים, על מאודינו ועל גופינו ביד[]מים והממהרים לשפוך דמים, ויזכינו לבא לבית רמים, להעלות עליו עולות ושלמים".

נמצא אפוא, אם היה סיכום בע"פ^[1] בין מוכר ללקוח - החוזר בו נחשב למחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה ממנו, ואם הלקוח כבר שילם מקדמה - החוזר בו צריך לקבל על עצמו מי שפרע.

הגמ' הביאה הוכחה לרבי יוחנן (וקושיא לרב) מדברי הברייתא: "שיהא הן שלך - צדק, ולאו שלך - צדק".

הבית יוסף (סימן קפג סעיף ד) כתב בשם העיטור (שלישות ממון מד.): מי שחוזר בו מסיכום - עובר על מצוות עשה, כפי שכתוב בין צדק שהיא הן שלך צדק. מדבריו משמע שהחוזר בו מסיכום ביטל מצוות עשה מהתורה. (מובא גם במרדכי מסכת בבא מציעא סימן תנא).

אבל המנחת פתים (חו"מ סימן רד סעיף יא) כתב: הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ד סימן יב) כתב: הפסוק מדבר על אדם שמדבר אחד בפה ואחד בלב, ולא בא ללמד על מחוסר אמנה, משמע שדין מחוסר אמנה הוא מדרבנן. וכן ניתן להוכיח מדברי הנימוקי יוסף (מסכת בבא מציעא דף כט עמוד ב ד"ה שלא).

וכך כתב גם שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס סעיף ב): "ומכל מקום בשעה שאומר לו ליתן לו - צריך לומר בדעת גמורה, ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב אסור מן התורה, שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה - מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה? אלא שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק". מכאן שהאיסור תורה הוא לומר אחד בפה ואחד בלב ואין איסור תורה על מחוסר אמנה כאשר באמת התכוון לעשות את העסקה אלא שלאחר מכן חזר בו.

חזרה מסיכום כאשר יש סיבה מוצדקת

הרמ"א (יורה דעה סימן רסד סעיף א) כתב: אדם שאמר למוהל שימול את בנו - אסור לו לחזור בו. אומנם אם חזר בו - החזרה חלה.

כמו כן לא מועיל קניין בהבטחה של אבי הבן למול, דהוי קניין דברים. הש"ך בס"ק ז כתב: הב"ד לא יכולים לכפות על אבי הבן לקיים את הבטחתו, שכן הבטחתו נחשבת לקניין דברים, אבל יש חיוב מצד שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב, לכן מותר לקרותו רשע.

וכן כתב הט"ז בס"ק ה: מותר לקרוא רשע לאדם שחזר בו. כך כתב הט"ז: "משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ומותר לקרותו רשע יחיד כ"כ בית יוסף בשם ריב"ם. אבל השיטה מקובצת (מס' ב"מ דף מט.) כתב שמחוסר אמנה אינו נקרא רשע.

הט"ז הוסיף: "ונראה לי דאם הוא בענין שנזדמן לו אחר כך מוהל שהוא אוהב יחיד או צדיק, ואנן סהדי דאלו היה שם בשעה שנתן להראשון למול, היה נותן לזה - אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו ומכל מקום אם נשבע להראשון - לא סמכינן על סברא זאת, אם לא שיתירו לו השבועה. ומיהו היתר ודאי מהני. כן נראה לי".

כלומר, אבי הבן שסגר עם מוהל שימול את בנו - יכול להתחרט ולקחת מוהל שהוא אוהב יותר או צדיק יותר, אא"כ הוא נשבע לקחת את המוהל הראשון.

מכאן אנו למדים שכל איסור מחוסר אמנה שייך רק כאשר אדם חוזר בו ללא סיבה מוצדקת, אבל אם יש סיבה מוצדקת לחזרה - אין בכך משום איסור מחוסר אמנה.

מהרי"ק (סימן עו) כתב: אדם שרגיל לתת למוהל אחד למול את בניו - אסור לו לתת את למוהל אחר למול את בניו, שכן יש סמיכות דעת של המוהל שיודע שהוא זה שמוזמן למול אצלו.

מהרי"ק הוכיח זאת מדברי המרדכי (מס' גיטין סימן שסג) בדין מכירי כהונה, שאם ישראל היה רגיל לתת את התרומות שלו לכהן מסוים - אסור לו להעביר את התרומות לכהן אחר, שכן סמכא דעתו במתנה מועטת, ומכאן שבכל דבר שאדם חייב לעשות (כגון אדם חייב לתת תרומות וחייב למול את בניו) - יש סמיכות דעת ואסור להעביר לאדם אחר.

[1] כך כתב הבית יוסף בסימן קפט סעיף א: "בגמ'... איפליגו רב ורבי יוחנן, דברים - אם יש בהם משום מחוסרי אמנה. כלומר דברים שהסכימו זה ליקח בכך וכך, וזה למכור באותו סך, ומכל מקום אליבא דכולי עלמא - אין המקח נגמר בכך". מכאן שמחוסר אמנה שייך רק לאחר שהצדדים סכמו בניהם על העסקה ולא לפני כן.