בית הדין

כב חשון התשעט | 31.10.18

הרב ישועה רטבי

שאלה:

העירייה בירושלים משפצת מקלט ציבורי. בעבר נתנו מפתח לתושבים הסמוכים, והמפתח נלקח מהם בגלל שהתושבים מילאו את המחסן בגרוטאות. בין הדברים שאוחסנו נמצאו ארבעה תיקים של ס"ת. וועד הבית לא מוצא את הבעלים. על התיקים שכבת אבק מכובדת המעידה ששכבו זמן רב ללא טיפול.

ערכם של בתים חדשים אמנם עולה לכמה אלפים, אבל מסתבר שהיום ערכם נמוך ביותר, מאחר ואף אחד לא ישים ספר תורה חדש שעלה בסביבות מאה אלף - בתוך תיק ישן עם מנגנון גלילה פרימיטיבי.

השאלה, האם יהא מונח עד שיבוא אליהו או שהדבר נחשב כהפקר. האפשרות לשום אותם איננה מעשית, מאחר ואין מי שמוכן להתעסק במכירה ולהרוויח ממנה, כך שאין גם מי שמוכן לקחת אחריות ולשלם עליהם במידה ויימצא המניח.

יש לציין, שמדובר בתיקים סטנדרטיים שכמוהם יש לאלפים בשוק. עוד יש לציין, שהאחסנה של תיקים גם היא עולה כסף וכנראה שיותר מערכם.

ישנה גם אפשרות שמדובר בתיקים של ספרים גנובים, כך שהם לא נשכחו אלא הונחו ונמכרו ללא התיק כדי להעלים ראיות.

אולי גם אפשר לומר שיש כוח ביד העירייה להפקיע רכוש ששמו במקלט ללא רשות.

תשובה:

בדין זה יש מספר שיטות בין הפוסקים, וכן קיים חילוק בין עיקר הדין ובין מידת חסידות: לדעת השולחן ערוך מעיקר הדין ניתן לסלק את החפצים ללא כל הודעה, ולדעת הרמ"א צריך ליידע.

למעשה, (בכדי שיהיה בהיתר גם לדעת הרמ"א) - לפני סילוק החפצים צריך לתלות מודעה בבניין בו נמצא המקלט, שתוך שלושים יום המקלט יפונה, וכל החפצים יסולקו. כדאי לציין תאריך מדויק בו יסולקו החפצים.

לדעת השולחן ערוך, כל האמור למעלה הוא רק מעיקר הדין, אבל ממידת חסידות יש למנות שלושה אנשים שיהיו בית דין לצורך מכירת חלק מהחפצים, כך שיהיה ניתן לממן את השמירה על שאר החפצים במקום חלופי משתמר, ובכך לקיים מצוות השבת אבידה.

הדרך הפרקטית לקיים את מידת החסידות שציין השולחן ערוך - היא ע"י שלושה מחברי וועד הבית, שהם יהיו אחראים על מכירת החפצים ושמירה על הנותרים. דרך זו מתאפשרת בחפצים שיש להם ערך ושווי כספי בשוק יד שנייה, אומנם בחפצים ישנים שנמצאים במקלט שאין להם ערך כספי, ולא ניתן לבצע בהם את מידת החסידות - ניתן לחזור לעיקר הדין, ולסלק את החפצים מחוץ למקלט (לאחר הודעת מוקדמת כדברי הרמ"א).

לגבי נרתיקי ס"ת - מומלץ לעשות מאמץ נוסף בכדי לשומרם, למשל לבדוק אם יש בית כנסת שיסכים לשמור על הנרתיקים.

צריך לציין, לפי החוק (חוק ההתגוננות האזרחית סעיף 14א), דיירי הבניין מחויבים לפנות את המקלט, "ולהחזיקו במצב המאפשר את השימוש בו בכל עת, כמחסה מפני התקפה".

בהנחיות פיקוד העורף (נוהל השכרת מקלטים לשימוש דו תכליתי, סעיף 3א) נאמר: "לא ימצא במקלט ציוד או ריהוט קבוע או כבד התופס יותר מ- 20% משטח המקלט, העלול למנוע שימוש במקלט למחסה בשעת ההתקפה, או שמגוריו יידרש זמן של יותר מארבע שעות מהכרזת מצב הכן להתגוננות אזרחית, או מועד מתן התראה מפיקוד העורף".

כלומר ניתן להחזיק ציוד במקלט, רק בתנאי שהציוד לא תופס יותר מ-20% משטח המקלט, ושניתן לפנותו בתוך ארבע שעות, כך שהכנסת ציוד שלא עומד בדרישות אלו - איננה חוקית, ומי שמכניס ציוד למקלט - דינו כמכניס ללא רשות, וניתן לפנות את החפצים לאחר יידוע מראש, ולדעת הט"ז וערוך השולחן, ניתן לפנות את המקלט גם ללא יידוע מראש, כי המקלט נחשב למקום שנצרך עבור דיירי הבניין.

הכניס חפציו לרשות חברו ללא אישור

נחלקו הראשונים, באדם שהכניס את חפציו לבית חברו ללא רשותו, האם יכול בעל הבית לפנות את חפציו:

• א. שיטת הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ז הלכה ז) - אדם שהכניס חפצים לבית חברו ללא רשות, או שהטעה את חברו ובגלל ההטעיה קיבל רשות להכניס חפצים לרשות חברו - יכול בעל הבית לסלק את חפציו, ואף לשכור על חשבונו פועלים "שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק".

הרמב"ם השווה בין אדם שהכניס חפצים ללא רשות ובין אדם שהטעה את בעל הבית, בשני המקרים מעיקר הדין ניתן לסלק את החפצים ללא הודעה מוקדמת.

הרמב"ם הוסיף: ממידת חסידות ליידע את בית הדין, בכדי שישכרו מקום חלופי בחלק מהמעות, ובכך יקיימו מצוות השבת אבידה. וכ"פ השולחן ערוך.

הט"ז (על סעיף א) כתב: המקור לשיטת הרמב"ם, הוא מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף כח עמוד א: "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן - בעל החצר משבר ויוצא, משבר ונכנס", ומבואר שם בגמ' שהיסוד לכך הוא מכיוון שעביד אינש דינא לנפשיה, לכן ניתן להוציא מעיקר הדין גם ללא הודעה^[1].

• ב. שיטת הרא"ש (סימן כו) - לפני הפינוי - בעל הבית צריך ליידע את בעל החפצים שהוא עומד לפנות את חפציו, ולאחר שמסר הודעה ופינה - הוא יהיה פטור מלשלם על כל הנזקים שיקרו לחפצים. לדעת הרא"ש, מעיקר הדין יש חיוב ליידע את בעל החפצים, (ולא רק ממידת חסידות כדברי הרמב"ם), כל עוד שהוא לא יידע את בעל החפץ - חלה עליו אחריות לשמירה על החפצים, ואם ייגרם להם נזק - הוא יהיה חייב לשלם^[2]. וכ"פ הרמ"א.

הסמ"ע בס"ק א כתב בדעת הרא"ש: יש לחלק בין מטעה לבין מכניס ללא רשות. אדם שהכניס את חפציו לבית חברו ללא רשות - ניתן להוציא את החפצים (לאחר מסירת הודעה לפי הרא"ש), אך לא ניתן לעשות זאת על חשבון בעל החפצים, וכן לא ניתן להוציאם למקום הפקר או למקום בו החפצים יינזקו. אומנם כאשר יש מציאות של הטעייה, כגון המקרה המובא בגמ' - ניתן לסלק את החפצים על חשבון המטעה, וכן לסלקם למקום בו החפצים יינזקו.

הט"ז (על סעיף א) כתב: המקור לשיטת הרא"ש הוא מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף מח עמוד א: "נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא". כלומר יש רשות לבעל החצר רק להוציא מהחצר את הנכנס ללא רשות, אך אין רשות לגרום נזק.

• ג. שיטה המובאת בדברי רבינו ירוחם (נתיב ל חלק א) - קיימת דעה הסבורה שיש לחלק בין בית העומד להשכרה ובין בית שלא עומד להשכרה. בית שלא עומד להשכרה - ניתן לפנות את הדברים החוצה, כי זהו רשותו של הבעלים ולא נועד לאחרים, ומכיוון ועביד אינש דינא לנפשיה, לכן יכול לפנות את החפצים מרשותו, אבל אם הבית עומד להשכרה - לא ניתן לפנות את החפצים החוצה, כי יכול בעל החפצים לומר שהוא התכוון לשכור את המקום. (שיטה זו מובאת בבית יוסף, בסמ"ע בס"ק א ובקצות בס"ק ב). וכ"פ שולחן ערוך הרב (הלכות שאלה ושכירות וחסימה סעיף ט).
• ד. שיטת הסמ"ע (ס"ק ב) - אין מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש (כפי שכתב הבית יוסף), אלא בעל הבית תמיד יכול לסרב לאשר לשוכר להיכנס לביתו להוציא את חפציו, וכל ההודעה שחייב הרא"ש להודיע - זו הודעה לשוכר שייקח את חפציו מהרחוב. כלומר הסמ"ע הבין בדעת הרא"ש, שההודעה היא לאחר שהוא כבר פינה את חפציו לרחוב שיבוא ויקחם, הודעה זו אכן מחויב בעל הבית ליידע את השוכר לפני הפינוי, ואם לא יידע את בעל החפצים לאחר הפינוי - גם לדעת הרמב"ם הוא יהיה חייב לשלם על הנזקים שיגרמו לחפצים, אומנם הרמב"ם הוסיף שממידת החסידות להודיע לבית דין לפני שהוא מוציא את החפצים, בכדי שהם ישכרו פועלים ויוציאו את החפצים למקום משומר. נמצא אפוא, שאין מחלוקת, אלא הרמב"ם התייחס להודעה לבית הדין לפני הוצאת החפצים, והרא"ש התייחס להודעה לבעל החפצים לאחר שהחפצים הוצאו.

צריך לציין, גם הטור הבין שאין מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, כי הטור הביא את דבריהם באותו סעיף בלי לציין שהם חולקים. אבל הבית יוסף הבין שיש מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, לפיכך הוא תמה על הטור: "ויש לתמוה על רבינו, שלא כתב והרמב"ם כתב, דלישתמע דאתי לאיפלוגי, אלא וכתב הרמב"ם, דמשמע דלא אתי לאיפלוגי".

הב"ח בס"ק א הבין שאין מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, אבל הקצות בס"ק ג כתב: לדעת הרמב"ם כלל לא צריך הודעה (רק ממידת חסידות), לכן אם החפצים ניזוקו - בעל הבית תמיד פטור מלשלם.

• ה. הסמ"ע בדרישה בס"ק א הביא עוד חילוק - אין מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, אלא יש לחלק בין אם בעל החפצים נמצא בעיר או לא נמצא בעיר. הרא"ש חייב להודיע רק כאשר בעל החפצים נמצא בעיר, אבל אם הוא לא נמצא בעיר - לא צריך להודיע, והרמב"ם החמיר שגם כאשר בעל החפצים לא נמצא בעיר - ממידת חסידות להודיע לב"ד בכדי שישכרו מקום להניח את חפציו.

הדרישה הוסיף: הרמב"ם דיבר על מציאות שבעל החפצים לא בעיר, שאז ממידת חסידות ליידע את הב"ד, כי אם בעל החפצים בעיר - אין טעם להודיע לב"ד, עדיף יותר להודיע לבעל החפצים, ולאחר שיודיע לו אם לא ירצה לקחת את החפצים - יהיה לו מותר לקחת את החפצים כדין אבידה מדעת^[3], כך שממ"נ אין צורך ליידע את הב"ד.

הט"ז פסק כדעת הרמב"ם: "וכן נראה לענ"ד להלכה, דכל זמן שהוא צריך לאותו מקום - א"צ להודיע כלל". כלומר הט"ז סבור שיש לבחון עד כמה בעה"ב זקוק למקום שנתפס, אם אכן בעה"ב צריך את המקום - יכול לפנות את חפצי המכניס ללא הודעה מוקדמת, אבל אם הוא לא זקוק למקום - עליו ליידע את המכניס לפני שמפנה את חפציו. ואם מדובר באדם שהטעה את בעל הבית - ניתן לפנות את חפציו גם ללא הודעה מוקדמת. ערוך השולחן (סעיף ג) הביא את דברי הט"ז ופסק כמותו: "וכן עיקר לדינא".

וכ"פ כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חושן משפט סימן שיט): "גם מה שפירשו הסמ"ע והב"ח והכס"מ - דהרמב"ם אינו חולק על הרא"ש ז"ל - אינו נח לי, דלמה השמיענו הרמב"ם ז"ל הדין ממדת חסידות, ולא השמיענו מה שהוא מדינא, דאם לא הודיעו אחר השלכת הפירות בשוק שחייב לשלם משום מזיק בידים, והנכון כדברי רבינו המחבר".

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם החוות יאיר (סימן קסה): אדם שהכניס את חפציו לבית חברו בשעת מלחמה - בעל הבית לא יכול לפנות את החפצים למקום לא משומר בלי להתרות בנוכחות עדים. ואם סילק את החפצים לרשות הרבים ללא התראה - חייב לשלם. וכ"פ ערוך השולחן^[4] (סעיף ד).

האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן נו) כתב: אדם שנתן רשות לחברו להניח במחסן שלו קופסאות של אתרוגים במשך חודשיים, אך הוא הניחם במשך שנתיים. האגרות משה כתב לו: "אבל אף שמעלת כבודו אינו שומר חינם - מ"מ להזיק בידים ודאי הא אסור, וגם מתחייב ע"ז, וכשיוציאם לחוץ - הוא כמזיק בידים, כיון שהוא מקום הפקר לגנבים".

האגרות משה הבין אחרת את המחלוקת הנ"ל. לדעתו הרמב"ם התיר רק כאשר שניהם גרים באותה עיר, שאז ניתן לפנות מהמחסן, אך כאשר מדובר בשני אנשים שגרים בעיר אחרת - אסור לפנות למקום בו החפץ יוזק.

האגרות משה התיר לבעל המחסן למכור מספר קופסאות בכדי לממן הובלה להעביר את הקופסאות למחסן אחר שיישמרו.

האגרות משה חושן סיים: "אבל טוב שיהיה למע"כ שני עדים בכמה מכר, ויחתמו על שטר איך שראו שבסך זה מכר, וממילא יהיו בצרוף מע"כ שלשה, דגם מע"כ אינו נוגע בזה למכור בזול, וגם הא האמינו למע"כ, והשלשה שצריך הא הוא לענין שיהיו ג' בקיאין בשומא, וגם מע"כ הא הוא בקי בשומא זו".

מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן רצו) העיר: "ועתה כל מי שיש לו שכל יוכל לשפוט כמה צריך אדם ליזהר שלא לעשות נזק לחברו אפי' למי שנהג עמו ברמאות, עד שאמרו שצריך להודיעו, כדי שיבקש בעל הפירות אופן לפנות פירותיו כדי שלא יגיע לו נזק".

להלן סיכום קצר של שיטות הפוסקים:

• א. לדעת הרמב"ם (לפי הבנת הבית יוסף ועוד פוסקים) והשולחן ערוך - מעיקר הדין ניתן לסלק את החפצים שהונחו במקלט גם למקום בהם החפצים לא נשמרים. אכן ממידת חסידות יש למנות שלושה אנשים שיהיו בית דין לצורך מכירת חלק מהחפצים, בכדי שיהיה ניתן לממן את השמירה על שאר החפצים במקום חלופי משתמר, ובכך לקיים מצוות השבת אבידה.
• ב. אומנם לדעת הרא"ש והרמ"א, יש חובה מעיקר הדין ליידע את בעל החפצים על כך שחפציו יסולקו מהמקלט. אם יוציאו את החפצים ללא הודעה מוקדמת - המוציא יהיה חייב לשלם על כל הנזקים שיהיו לחפצים, אך אם יוציא לאחר התראה והודעה מוקדמת - הוא יהיה פטור מלשלם על הנזקים שיקרו לחפצים.
• ג. לדעת הסמ"ע, אין מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש, אלא הם התייחסו להודעה בזמנים שונים: ממידת חסידות התייחס להודיע לבית הדין לפני הוצאת החפצים, (כדברי הרמב"ם), ומעיקר הדין יש חובה ליידע את בעל החפצים לאחר שהחפצים הוצאו שיבוא לקחתם (כדברי הרא"ש).
• ד. לדעת הט"ז וערוך השולחן, מכיוון והציבור זקוקים למקום המקלט שיהיה פנוי וראוי למגורים, לכן ניתן לפנות ולזרוק את החפצים שנמצאים במקלט גם ללא הודעה מוקדמת.
• ה. לדעת רבנו ירוחם, מכיוון שמדובר בחצר שלא מיועד להשכרה - ניתן לפנותו גם ללא הודעה מוקדמת. (אך במקום שנועד להשכרה - לא ניתן לפנות ללא הודעה מוקדמת).

[1] החוות יאיר (סימן קסה) שלל את ההשוואה של הט"ז בין המקרה שלנו למקרה של חוסם דרך (משבר ויוצא משבר ונכנס). בחוסם את הדרך יש נזק ממשי, לכן עביד אינש דינא לנפשיה, אבל כאן הנכנס רק תפס מקום ולא הזיקו ולא חסם לו את הדרך, לכן אסור לפנות ללא התראה בנוכחות עדים.

[2] הב"ח בס"ק א כתב: "דאם לא הודיעו שהשליכן לשוק ונאנסו - חייב מדינא דגרמי ומזיק בידים ממש". צ"ע מדוע הב"ח חיבר את דינא דגרמי יחד עם מזיק בידיים. כאן מדובר בנזק גרמי ולא בהיזק בידיים, כי בעל הבית רק מוציא את החפצים מחוץ לביתו אך לא מזיקם בידיים.

[3] בדין אבידה מדעת, יש מחלוקת ראשונים, האם המוצא יכול לזכות בחפץ. הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ח) כתב: אם אנו יודעים שהבעלים השליכו את החפץ, כך שזו אבידה מדעת, נחשב כאלו הפקיר את החפץ, לכן המוצא יכול לזכות בחפץ. (כמבואר לעיל בדברי הטור).

אבל לדעת הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה יא), באבידה מדעת אומנם אין חיוב להשיב את האבידה לבעליה, אבל אסור למוצא לקחת את החפץ לעצמו, שכן למרות שהבעלים לא חששו לממונם, בכ"ז אין לאחר ליטלם לעצמו ללא שנדע בוודאות שהבעלים הפקירו את נכסיהם. לדעת הרמב"ם, הגמ' לעיל שדיברה על אבידה מדעת, כוונתה הייתה לומר שהמוצא אינו מחויב להחזיר או להכריז, אך עדיין אסור לו לקחתה.

[4] כך כתב ערוך השולחן: "בשעת עת פחד ובהלה רחמנא ליצלן (מלחמה), המציל חפציו לבית חבירו שלא מדעתו - ודאי דצריך הבעה"ב לשמרם עד יעבר זעם, ואם בעצמו צריך להמקום - מחוייב עכ"פ להודיעו תחלה, ואם לא יוכל להודיע - יודיע לב"ד, ואם אין ב"ד מוכן - יודיע לשלשה אנשים ולהשכיר מקום שמור עבורם ובעל החפצים ישלם בעד המקום, ואם בעל החפצים הלך מהעיר - ישלם מהחפצים עצמן, דבשעת חשש הפסד - נתנו חכמים רשות לעשות שלא מדעת בעלים".