לארגן מכירה קבוצתית בישוב

בית הדין

ג כסלו התשעט | 11.11.18

הרב ישועה רטבי

שאלה:

אני חבר בקהילה בישוב, ואני מעוניין לארגן לקהילה מכירה קבוצתית מוזלת של מוצרי מזון.

דיברתי עם ארגון בשם 'קרן משנת יוסף', ארגון שמארגן ברחבי הארץ מכירות של פירות וירקות מוזלים. הארגון פועל בצורה של מכירה שבועית של פירות וירקות ומוצרים נוספים, כאשר בכל שבוע מגיעה קטגוריית מוצרים שונה, כגון: מוצרי יסוד (שמן, קמח, סוכר,..)/שימורים/ירקות קפואים/ חד פעמי...

כל מי שמעוניין לקנות דרכם צריך להירשם למערכת שלהם, ולעשות הזמנה של המוצרים שהוא מעוניין בהם יומיים לפני המכירה. המכירה היא שבועית, ביום ובשעה קבועים בשבוע, המוצרים מגיעים, ומי שהזמין מגיע לקחת את המוצרים שהוא הזמין.

על מנת לפתוח נקודת מכירה שלהם בישוב, הם מעוניינים ב-50 משפחות שיהיו רשומים בנקודת המכירה כאן, כיוון שבממוצע מתוך 50 משפחות יש 30 שקונים בכל שבוע.

עשיתי בירור בין המשפחות שנרשמו אצלי מי קונה בישוב ומי קונה מחוץ לישוב, ורוב גדול של הנרשמים עושה את רוב הקניות מחוץ לישוב (רמי לוי/אושר עד..), אך עושה השלמת קניות במכולת. ויש לציין שגם לאחר המכירה הזאת, יהיה לאנשים צורך לעשות השלמת קניות במכולת, כיון שהמכירה היא רק פעם בשבוע.

שאלותיי הן:

א. האם יש בעיה הלכתית לפתוח קבוצה כזאת, משום החשש שהמכירות של המכולת יפגעו? ושוב, יש לברר האם יש חשש אמיתי משום שרוב הקונים לא עושים את הקניות הגדולות בישוב, וגם לאחר המכירה יהיה צורך בהשלמת קניות.
ב. על הצד שמותר לי לפתוח את הנקודה, האם אני צריך לברר אצל מי שרוצה להצטרף האם הוא עושה את קניותיו במכולת, ואם כן אז למנוע ממנו להצטרף למכירה?

תשובה:

א. יש להפנות שאלה זו שנוגעת לחיים הכלליים בישוב - לרב הישוב המרא דאתרא. בסמכותו של המרא דאתרא לאסור (מדין תקנה) פתיחת עסקים מתחרים, בכדי להגן על העסקים הקיימים בישוב. כל האמור בתשובה זו שייך רק במקום בו המרא דאתרא לא מתערב (לא לאסור ולא להיתר) בכל הנוגע לתחרות עסקית.
ב. תושב ישוב יכול לפתוח עסק מתחרה במקום בו הוא גר, בתנאי שהתחרות לא תגרום לקריסת העסק הראשון, אלא רק להפחתה ברווחים.
ג. תושב ישוב אחר שלא משלם מיסים לאותו ישוב - אינו יכול לפתוח עסק מתחרה.
ד. לדעת הרשב"א (מסכת בבא בתרא דף כא עמוד ב) והרמ"א (סימן קנו סעיף ה), תושב עיר אחרת יכול לפתוח עסק מתחרה בתנאי שהוא ישלם מיסים מכאן ואילך, ובתנאי שלא יפתח באותו רחוב בו נמצאת החנות הראשונה.
ה. גם תושב ישוב אחר יכול לפתוח עסק מתחרה, בתנאי שהוא מביא סחורה איכותית יותר, או סחורה זולה בצורה משמעותית מעבר למחירים הקיימים בחנות הראשונה.
ו. החתם סופר (חושן משפט סימן עט) כתב: אסור לפתוח חנות מתחרה בצורה כזו שיהיו חייבים לעבור דרכה, כגון בפתח רחוב ללא מוצא, או בעסק שעושה רעש כך שהלקוחות פונים אליו קודם, (היום אולי ניתן לתרגם את הרעש לשלטים גדולים ופרסום משמעותי), אבל אם מדובר על עסק שעובד בצורה שקטה ללא רעש ופרסום - יכול בן העיר לפתוח עסק מתחרה, כי בהכרח פעילות העסק בשקט לא תגרום לקריסה של העסק הראשון.
ז. לגבי השאלה השנייה - במקרים בהם אסור לפתוח עסק מתחרה - האיסור חל על כולם, וכן להיפך במקרים בהם יש היתר - ההיתר חל על כולם ללא צורך בשום בדיקה. לכן אם מדובר בקבוצת רכישה שעומדת בתנאים האמורים בסעיף הקודם, הרי שמותר לכולם לרכוש ללא כל בדיקה.
ח. לסיכום, בפתיחת חנות מתחרה בישוב קטן - יש מקום להתיר זאת בצירוף מספר תנאים:

המרא דאתרא לא אסר זאת.
מדובר במוכר שמשלם מיסים לישוב.
מיקום המכירה לא יהיה ברחוב בו נמצאת החנות.
הוא לא עושה פרסום גדול, אלא המכירה נעשית בצורה שקטה.
אם מדובר במחירים זולים באופן משמעותי, או בסחורה איכותית יותר - מותר גם לתושב מישוב אחר לפתוח עסק מתחרה.

הקדמה לדין יורד לאומנותו של חברו

הגמ' במסכת סנהדרין דף פא עמוד א כותבת: "ואת אשת רעהו לא טמא - שלא ירד לאומנות חבירו". וכן מובא במסכת מכות דף כד עמוד א: "לא עשה לרעהו רעה - שלא ירד לאומנות חבירו".

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יג) כתב: "משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר, ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבא בהרשאה, (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו, ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות חבירו, ולא יצר לאדם לעולם בחייו, כללו של דבר, יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן, עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

החתם סופר (חו"מ סימן עט) כתב: יש איסור דאורייתא לרדת לאומנותו של חברו, "וגזל גמור הוא מן התורה". (כך שניתן לתבוע את היורד שישלם על ההפסדים). אומנם מדברי הבית יוסף נראה, שהאיסור ביורד לאומנתו של חברו הוא רק מדרבנן.

אך שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות הפקר והשגת גבול סעיף יג) כתב שזו רק מידת חסידות: "ומדת חסידות שלא לירד לתוך אומנות חבירו, שנאמר ואת אשת רעהו לא טימא (ס"א לא עשה לרעהו רעה), ופירשו חכמים זה שלא ירד לתוך אומנות חבירו".

מהרש"ל (סימן פט) כתב בשם הרוקח: "כל המקפח מחייתו של חבירו - הוא בכלל ארור מסיג גבול רעהו" (דברים פרק כז פסוק יז). מהרש"ל ציין: רבים תמהו על כך, מכיוון שבפשטות הלאו: "לא תשיג גבול רעך" (דברים יט יד) - הוא על אדם שמרחיב את השטח שלו על חשבון הקרקע של חברו (בארץ ישראל) כמובא בסמ"ג (לאוין סימן קנג), ולא על יורד לאומנותו של חברו (השגת גבול). מהרש"ל העיר: "אלא נראה בעיני, שכך הוא מקובל מרבותיו, דארור משיג גבול רעהו - בא להרבות השגת גבול של משא ומתן". (אין איסור לאו, אלא קללת ארור כוללת גם יורד לאומנותו של חברו).

וכן כתב מהר"ם שיק (או"ח סימן שיב): "הבא שם לנהוג ברבנות - הוא בכלל ארור משיג גבול רעהו^{^[1]}, ועל כן האיש אשר יעשה בזדון לילך להשיג גבול הרב - אין לסמוך עליו בגיטין וחליצות ולא בשום הוראה". וכן כתב באריכות מרן הראשון לציון ביביע אומר (חלק ט - יורה דעה סימן כז).

אבל הרדב"ז (חלק ד סימן נד) כתב: "ומרגלא בפומייהו דאינשי דקורין לכיוצא בזה 'השגת גבול', ולפי זה קאי בארור, דכתיב 'ארור מסיג גבול רעהו', אבל לפי האמת קרא - לאו בהכי משתעי, אלא במסיג גבול קרקעו של חברו, ומרחיב את גבולו, ולעבור עליו בשני לאוין אם הוא בארץ ישראל, ואין כאן מקום להאריך בזה".

פתיחת עסק מתחרה באותה עיר או בעיר אחרת

במסכת בבא בתרא דף כא עמוד ב מובאת מחלוקת אמוראים, האם יכול תושב העיר לפתוח עסק מתחרה: "אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, (אדם הגר במבוי, ומתפרנס מטחינה ברחיים), ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, (חברו הגר באותו מבוי מעוניין גם הוא לפתוח עסק של טחינה בריחיים) - דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי". (לפי רב הונא, רשאי בן מבוי לעכב את הגרים במבוי שלו מלפתוח אותו עסק שיש לו בטענה שמקפח את פרנסתו).

"...אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי - מצי מעכב, (בן עיר מעכב את בן עיר אחרת, שלא יפתח עסק מתחרה, שכן אינו בן עירו), ואי שייך בכרגא דהכא - לא מצי מעכב, (אם שניהם משלמים אותו מס לשלטון - נחשב הוא לבן העיר ויכול לפתוח עסק מתחרה). בר מבואה אבר מבואה דנפשיה - לא מצי מעכב". (כדברי ת"ק החולק על רשב"ג).

הרי"ף (דף יא.), הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ו הלכה ח) והרא"ש (סימן יב) פסקו כדעת רב הונא בריה דרב יהושע, שכן הוא סבור כרבנן בברייתא, כך שבן מבוי לא יכול לעכב את חברו הגר באותו מבוי מלפתוח עסק מתחרה. מכאן שמותר לאדם הגר באותה עיר לפתוח עסק מתחרה לעסק שכבר קיים, ואין בעיה של יורד לאומנותו של חברו^{^[2]}, אומנם אם הוא יורד שלא ברשות, דהיינו בן עיר אחרת שלא משלם מיסים - יש בעיה של יורד לאומנתו של חברו, ואסור לו לפתוח בעיר אחרת עסק מתחרה לעסק שכבר קיים.

אבל המרדכי (סימן תקט"ז) כתב בשם אביאסף^{^[3]} שהלכה כרב הונא, שיש איסור על בן עיר לפתוח עסק מתחרה כאשר כבר קיים עסק דומה לפניו, ואם השני יפתח עסק מתחרה הוא יגרם לראשון הפסד פרנסה משמעותי (לא רק ירידת רווחים).

הגר"מ פיינשטיין בספרו דברות משה (מס' ב"ב סימן כ הערה ל) כתב: לדעת רב הונא בריה דרב יהושע, כל בני העיר נחשבים לשותפים בעיר, לכן הם יכולים לעכב אדם מעיר אחרת שרוצה לפתוח עסק מתחרה.

הגמ' הסתפקה בשניים הגרים באותה עיר אך בשני מבואות שונים, האם כל בני המבוי נחשבים כשותפים בפני עצמם יחסית לשאר אנשי העיר, (ואז יכולים לעכב כמו שמעכבים בן עיר אחרת), או שנאמר שכל בני העיר נחשבים כשותפים מלאים, למרות שגרים במבואות שונים. (כך שבן מבוי לא יכול לעכב בן מבוי אחר).

בספר שורת הדין (חלק טז עמוד רצה) מובא: דין יורד לאומנותו של חברו, שייך רק בבן עיר אחרת, כפי שהסביר הגר"מ פינשטיין, כל בני העיר הם שותפים והבעלים על הרווחים שיכולים להיווצר בעיר.

רב הונא ורב הונא בריה דרב יהושע נחלקו ביסוד האיסור לרדת לאומנותו של חברו: לדעת רב הונא, בן העיר הראשון שפתח חנות - כל הרווחים שיכולים להיות שייכים לאותו אדם, ולכן אסור גם לבן עירו לפתוח עסק מתחרה. אבל לדעת רב הונא בריה דרב יהושע האיסור לירד לאומנותו של חברו, חל רק כאשר האדם יורד שלא ברשות חברו, כגון בן עיר אחרת שפותח עסק מתחרה. אבל בן אותה העיר נחשב כשותף וכחלק מהבעלים על הרווחים, כך שיש לו רשות לפתוח עסק מתחרה.

הרשב"א (חלק ג סימן פג) כתב: אדם שהקים עסק מתחרה (במציאות בה מוחים בידו) - לא מוציאים מהשני את הרווחים שעשה, אלא רק מוחים וכופים עליו שיסגור את העסק מכאן ולהבא, ולא מוציאים ממנו על מה שעשה עד עכשיו.

מתחרה המנשל את פרנסת הראשון

יש מהפוסקים שסבור, שלפעמים קיים איסור לפתוח עסק מתחרה גם לתושב העיר, וזה כאשר יש חשש ממשי שהחנות הראשונה תקרוס מבחינה כלכלית.

המרדכי (סימן תקט"ז) כתב בשם ראבי"ה: בן מבוי (מדובר במבוי סתום שאינו מפולש), הבא לפתוח חנות על פתח המבוי, כאשר יש כבר חנות בתוך המבוי, וכעת רוצה לפתוח בפתח המבוי, כך שכל קונה שייכנס למבוי, יהיה חייב לעבור דרכו - יכול בעל החנות הפנימית לעכב בעדו לפתוח חנות על פתח המבוי. הבית יוסף העיר: ראבי"ה סבור כדעת רב הונא, ומכיוון שאין הלכה כרב הונא, גם אין לפסוק כראבי"ה במקרה זה.

הדרכי משה בס"ק ד כתב: ייתכן ודברי ראבי"ה נכונים להלכה גם ע"פ רב הונא בריה דרב יהושע, שכן הוא מעמיד את חנותו בצורה כזו שכולם חייבים לעבור דרכו, כי פתח החנות נמצא בפתח רחוב ללא מוצא, ובכך הוא הורס את פרנסתו בוודאות^{^[4]}, אך ראבי"ה יודה, שאם פתח את החנות בתוך המבוי לצד החנות הוותיקה - שאין איסור בכך.

וכך כתב הרמ"א (שו"ת סימן י): "צריכין אנו לחלק, דבדבר דברי היזקא כגון הכא גבי מבוי שבודאי יזיק לו - כ"ע מודו דהלכתא כרב הונא". וכ"פ מהרי"ק (סימן קלב), והגינת ורדים (חו"מ כלל ג סימן כ).

הפתחי תשובה בס"ק ג כתב בשם החתם סופר (סימן סא): אין מחלוקת שאסור לירד לאומנותו של חברו, כאשר הוא פוסק לגמרי את פרנסת בעל המקצוע הוותיק, המחלוקת היא באומדן המציאות, האם בן מבוי שפותח מטחנת רחיים בסמוך למטחנה של בן מבוי חברו, נחשב למפסיק חיות או למפחית חיות. רב הונא סבור, שהמתחרה הורס לגמרי את פרנסת הראשון, כך שהוא פוסק חיות, ומילא דינו כיורד לאומנות חברו שניתן למונעו בדין, אבל חכמים ורב הונא בריה דרב יהושע סבורים, שאין זה פוסק חיות אלא רק מפחית חיות.

נמצא אפוא, לדעת החתם סופר, לכו"ע במידה והתחרות תגרום לקריסת העסק הקודם - הדבר אסור, וזהו יורד לשדה חברו, וכך צריך להבין את שיטת אביאסף. במצב של פוסק חיות, אנו אומרים שאסור גם לבן מבוי חברו, אומנם במידה והמתחרה רק מפחית מהרווחים ולא גורם לקריסת העסק, הוא נקרא מפחית חיות, ומותר לבן מבוי לפתוח עסק שיפחית מרווחי העסק הקדם, אך גם במפחית חיות, אסור לבן מבוי אחר להקים עסק במבוי, ואם פתח עסק במבוי, הב"ד יכולים לכפות עליו שיסגור את העסק שבמבוי.

וכך פסק המשאת בנימין (סימן כז): "ונראה לי, דע"כ לא פליג רב הונא בריה דרב יהושע ארב הונא - אלא כה"ג דרחיא דאינו מבטל לראשון לגמרי, שהרי הראשון עומד ברחים שלו, אלא שהשני אוקי עוד רחים אחד, ומחסר לראשון ממחייתו, שלא יהיה ריוח הרבה לראשון כבראשונה, אבל מ"מ יש לראשון ריוח פחות מבראשונה, אבל היכא דבא השני לדחות את הראשון לגמרי ולבטל אותו ממחיתו בענין החנות והאורנדות, (זיכיון למכור יי"ש), שאין רשות רק לאחד בכל העיר ובא השני והשיג גבול הראשון ודוחה אותו לגמרי - כ"ע מודו דמצי מעכב אפי' אבר מבואה דידיה דהא ודאי פסק לחיותא לגמרי".

הפתחי תשובה בס"ק ג כתב בשם החתם סופר (חו"מ סימן קיח): במציאות בה פתיחת עסק שני מתחרה תגרום לקריסת העסק הקודם - אסור לפתוח גם אם הראשון שפתח את העסק הוא עשיר, או שיש לו עסקים נוספים. דהיינו אין הכוונה במושג "פסיק לחיותיה" שלא יהיה לראשון פרנסה כלל והוא יפשוט רגל, אלא אפ' אם הראשון עשיר ויש לו פרנסה מעסקים נוספים, בכ"ז אם העסק יקרוס בגלל פתיחת עסק מתחרה - נחשב לפסיק לחיותיה ואסור לשני לפתוח.

האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן לח) כתב: פסיק לחיותיה נחשב גם כאשר הרווח שיש מהעסק לא מספיק לכדי חייו. דהיינו גם אם פתיחת עסק מתחרה לא תגרום לפשיטת רגל אלא תגרום שהרווחים שיכנסו לעסק הראשון לא יספיקו לכדי חייו - נחשב לפסיק לחיותיה^{^[5]}. האגרות משה הוסיף: "למעט מכדי חייו - הוא כפסוק לגמרי. ופשוט שכדי חייו מיקרי כדרך ההוצאה לאנשים בינונים ממדרגתו בחשיבות".

האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן לא) כתב: במציאות בה אין אפשרות לשתי חנויות להצליח, כגון בישוב קטן - אסור לפתוח חנות מתחרה.

החתם סופר (חושן משפט סימן עט) סייג: אביאסף התייחס רק למוכר שממקם את חנותו בצורה כזו שיהיו חייבים לעבור דרכה, כגון בפתח רחוב ללא מוצא, או בעסק שעושה רעש כך שהלקוחות פונים אליו קודם^{^[6]}, (היום אולי ניתן לתרגם את הרעש לשלטים גדולים ופרסום משמעותי), אבל אם מדובר על עסק שעובד בצורה שקטה ללא רעש ופרסום - יכול בן העיר לפתוח עסק מתחרה^{^[7]}, כי בהכרח פעילות העסק בשקט לא תגרום לקריסה של העסק הראשון.

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ד סימן שח) כתב: "ועובדא הוה בחברה גדולה שרצו לפתוח חנות גדולה מאד (סופרמרקט) עם מבחר גדול של כל מיני מצרכים, וקיבלו חיזוק ועידוד מחרדים ובני תורה שכדאי לקנות שמה, ולעומתם טענו בעלי מכולת וירקנים שמקפח את פרנסתם ויצטרכו לסגור, ולא הסכמנו לאסור עליהם לפתוח, שעדיין יש למכולת וירקן מעלה שאצלם לא צריכים לשלם מזומן, ושוב נתברר באמת אח"כ, דאף שאכן הורע מעט מצבם, מ"מ לא סגרו, ויש להם גם עכשיו פרנסה, אם כי יותר בצמצום".

תשלום מס מהווה הוכחה שהוא תושב מקומי

לעיל מבואר, שבן עיר אחרת - לא יכול לפתוח עסק מתחרה, אבל יש מציאות שגם בן עיר אחרת יכול לפתוח עסק מתחרה, וזה כאשר הוא משלם את מיסי העיר, כי בגלל תשלום המיסים הוא נחשב לבן אותה עיר. (אסור רק לבן עיר אחרת שלא משלם מיסים לפתוח עסק מתחרה). כך מובא בגמ' (שם): "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי - מצי מעכב. ואי שייך בכרגא דהכא - לא מצי מעכב. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה - לא מצי מעכב".

הבית יוסף כתב: יש מחלוקת בין הראשונים, האם תושב עיר אחרת יכול לומר שכעת הוא יתחיל לשלם מיסים, ובכך יחשב כתושב העיר ויהיה מותר לו לפתוח עסק מתחרה.

הטור (סימן קנו טו) כתב בשם הרא"ש: תושב עיר אחרת יכול להתיישב בעיר ולומר שכעת הוא תושב העיר ומשלם את מיסי העיר ולא ניתן למנוע ממנו להיות תושב העיר. וכך גם כתב המרדכי (מסכת בבא בתרא סימן תקי"ז) בשם רבנו תם: "כתב אביאסף וז"ל: ראיתי בפירוש ר"ת, ואי שייך בכרגא דמתא, שרוצה להיות שייך בכרגא, לתת עמהן ולישא בעול כמו בני העיר מכאן ואילך - לא מצי מעכב, ויהיה כבני העיר, ולהכי נהגו לגזור הקדמונים חרם על ישוב, שע"י חרם - כופין, ולא מן הדין".

אבל הגהות אשרי (מסכת בבא בתרא פרק ב סימן יב) כתב בשם אור זרוע: רש"י חולק על רבנו תם, והלכה כדעת רש"י, שיכולים בני העיר לעכב מתושב חוץ לגור בעיר בכדי שלא יפתח עסק מתחרה. הרמ"א בסימן קנו סעיף ה הביא את שתי השיטות.

בן עיר אחרת שמשלם מיסים ורוצה לפתוח חנות באותו רחוב

לעיל מבואר, שבן עיר אחרת שמשלם את מיסי העיר - יכול לפתוח עסק מתחרה. נחלקו הפוסקים, האם דינו כבן העיר לכל דבר' או שחלים עליו סייגים מסוימים בפתיחת עסק מתחרה.

התוספות (ד"ה ואי) כתבו: "ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב - פירוש בני העיר, אבל בני מבוי - מצי מעכבי שלא יכנס במבואם".

וכך כתב גם הרשב"א (מסכת בבא בתרא דף כא עמוד ב): בן עיר אחרת יכול לומר שהוא בא לפתוח עסק בעיר ומכאן והלאה ישלם את מיסי העיר, אך הוא יוכל לפתוח את העסק בעיר ולא במבוי בה נמצא העסק הראשון. ואם הוא יגור בפועל בעיר הוא יוכל גם להקים עסק מתחרה באותו רחוב. מכאן שניתן לפתוח חנות מתחרה בתנאי שהוא לא פותח ברחוב בה נמצא החנות הראשונה, וכן בתנאי שישלם מיסים מכאן ואילך. וכ"פ הרמ"א בסימן קנו סעיף ה.

הדרכי משה הארוך בס"ק י (ובדרכי משה הקצר בס"ק ו) הסביר: מדברי התוס' משמע, שלא מספיק שהתושב משלם מס כללי עבור העיר או עבור המדינה, אלא בכדי להיקרא תושב המקום ובן המבוי - עליו לשלם את המיסים המיוחדים שיש לאותו מבוי. אך אם הוא משלם רק מיסים כלליים, ולא משלם את המיסים של אנשי המבוי - בני המבוי יכולים לעכב אותו שלא יפתח שם עסק.

אומנם מדברי הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ו הלכה ח) משמע, שמספיק תשלום מס כללי למלך בכדי שיהיה נחשב כבן במבוי, וגם אדם שגר בעיר אחרת יכול כעת לשלם מיסים ולהיות חלק מתושבי העיר. וכך כתב הרמב"ם: "ואם היה נותן עמהם מנת המלך - אינו יכול למנעו".

השולחן ערוך בסעיף ה פסק כרמב"ם, והרמ"א הביא את שיטת התוס'. החתם סופר (סימן עט) הסביר את שיטת התוס' ופסק הרמ"א: בני מבוי שמשלמים מס למלכות - הם שוכרים את כל הזכויות שיש במקום בו הם גרים, ודומה לאדם השוכר דירה, שקנה את כל הזכויות שיש בדירה.

וכך כתב החתם סופר: "ואיפסקא הלכה: מאן דלא שייך בכרגא דהכא - מעכבין עליו. והטעם דהשייכים בכרגא דמלכא, שכרו מהמלך המקום וכל הזכיות שאפשר שיזדמנו ע"י מקומו וארצו, והמה מוחזקים בזה, אין רשות למי שאינו משלם שכירות למלכות ולא שכרו המקום והזכיות לקפח פרנסתם של אלו, ולא גרע ממי ששכר בית מחברו שכל הזכויות שלו ואין לאחר רשות בו". (דבריו דומים לדברי הגר"מ פינשטיין, שכל בני העיר נחשבים כשותפים, כך שהם הבעלים על הרווחים שיכולים להיווצר בעיר).

תחרות במקום שיש מחויבות בין הצדדים לעשות עסקים רק בניהם

ישנם ישובים או קהילות בהם קיימת מחויבות לעשות עסקים רק בניהם, ולא לקנות ממתחרה חיצוני. במקומות כאלו, לפי דעת רש"י - יש מקום לאסור תחרות חיצונית.

במסכת בבא בתרא דף כא עמוד ב מובא: "אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה - דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי. לימא מסייע ליה: מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג; וכמה? אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה! שאני דגים, דיהבי סייארא".

החתם סופר הביא שלושה פירושים שכתבו הראשונים בביאור דברי הגמ': "דיהבי סייארא":

א. רש"י הסביר: יש סמיכות דעת לדייג הראשון בכך שהוא הראשון שמצא את המקום בו נמצאים הדגים, והניח שם את מזונם. הדגים מסתכלים על מקום בו יש מזון ולהגיע לשם, כך שיש וודאות שהדגים ייכנסו דווקא לרשת של הדייג הראשון. (אומנם אין כאן גזל גמור ולא בעיה של יורד לאומנותו של חברו, אלא יש תקנת חכמים עבור הדייג הראשון). מכאן ניתן ללמוד, שאם אין וודאות - אין איסור, לדוגמא: במקום בו אין מחויבות לעשות עסקים רק בניהם - ניתן לפתוח עוד חנות מתחרה, כי אין וודאות שהלקוחות יבואו דווקא לחנות הראשונה ולא לחנות השנייה.

אומנם במקום שיש וודאות שהדגים יכנסו לרשת של הדייג הראשון - יש איסור לשאר הדייגים להתערב, משום יורד לאומנותו של חברו). מכאן שגם במקום בו המערופיא חזקה, שיש מחויבות בין הצדדים לעשות עסקים רק בניהם, כך שיש וודאות שהפרנסה תבוא לידו - אסור לאחרים להיכנס בניהם.

החתם סופר (חושן משפט סימן עט) למד מדברי רש"י: לקוח שנכנס כבר לחנות בכדי לרכוש מוצר, "וגמר הפסוק ולא חסר כלום באופן שהיה בטוח שיקחו ממנו, ובא זה ומוליכם לחוץ - ה"ל גזל". (אסור לכל אדם לומר ללקוח שעדיף לרכוש במקום אחר זול יותר, ובכך לגרום שהלקוח יצא מהחנות ויעבור לחנות המתחרה). וכ"פ ערוך השולחן (סימן רכח סעיף יד): "אבל מחנותו של אחר - אין לקרות שום קונה, ועובר בלא תסיג גבול".

ב. הרמב"ן (דף כא:) הסביר: יש בעיה של גזל. בגלל טרחת הדייג הראשון אנו מחשיבים את הדייג הראשון כאילו כבר דג את הדגים, והם נמצאים ברשותו, ואם יבואו דייגים אחרים למקום בו הוא צד, הם יגזלו את הדגים השייכים לו, (משא"כ בבן מבוי הפותח עסק, שאין וודאות שהלקוחות יבואו דווקא אליו, לכן יכול בן מבוי אחר לפתוח עסק מתחרה). החתם סופר העיר: אין כאן גזל גמור אלא רק גזל מדרבנן, שהרי הדגים יצאו מעצמם והם הפקר.
ג. ר"י מיגאש (מס' ב"ב דף כא:) הסביר: יש כאן בעיה של יורד לאומנותו של חברו, שכן הדייג רצה לצוד דג גדול, ובמידה והדייגים ישימו עוד מצודות, הדגים הקטנים יזהירו את הדג הגדול. נמצא אפוא שלדייג הראשון פסיק אומנותיה, שהרי הוא לא יוכל לצוד דגים גדולים, ובזה אומרים דהוי יורד לאומנותו של חברו. (אומנם אם רק פחית חיותיה - אין בעיה של יורד לאומנותו של חברו).
ד. הסבר נוסף כתב רבנו מאיר (אביו של ר"ת, מובא בתוס' במסכת קידושין דף נט. ד"ה עני): הדייגים טרחו והניחו דג מת בכדי שהדגים יתאספו סביבו וכך יוכל בקלות לצודם. מהרשד"ם (סימן רנט) העיר: צריך שהראשון יעשה מעשה ויטרח בכדי שנאסור על אחרים להתחרות עמו.

נראה מדברי רבנו מאיר, שיש להשוות בין טרחת הדייגים ובין טרחת עני המנקף בראש הזית, שכן בשני המקרים מדובר על אדם שטרח וע"י טרחתו השיג רווח מסוים, כך שחל איסור על אחר לקחת את הרווח שטרח הראשון.

הרא"ש במסכת קידושין (פרק ג סימן ב, דבריו יובאו לקמן) כתב: למרות שבשניהם יש טרחה, אבל עני המנקף זו פרנסה ארעית, לכן הוי גזל רק מפני דרכי שלום, משא"כ במקרה של הדייגים, זו פרנסה קבועה, לכן נחשב לגזל גמור.

החתם סופר (חו"מ סימן עט) כתב ע"פ ההסבר של רבנו מאיר: יש איסור ליהנות מטרחה של חברו, למרות שלא נעשה קנין. החתם סופר אסר להדפיס מחזורים מבוארים, בגלל שהרב וואלף היינדהיימר כבר טרח והדפיס מחזורים אלו.

[1] כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן רלז בס"ק ט) כתב: "אסור לחכם להמנות למרביץ תורה להסיג גבול חבירו הקודם לו בהסכמת הקהל והרי הוא רשע וחייב. (מהרש"ך ח"ב סימן צ"ה). אמר המאסף: ראיתי בני עליה והנם מעטים נשמרים עצמם מלהסיג גבול חבריהם, כי הרדיפה אחרי השררה מעוור עיני שכלם. ברם זכור אותו האיש לטוב הרב מהר"ב אנג'יל נר"ו, שעם כמה חלויים ופתויים חלו פניו, פעמים שלש אב העיר מפי סופרים ומפי ספרים, והשיב שלא היה רוצה לבא להסיג גבול רעהו. זכרה לו אלהיו לטובה".

החתם סופר (חושן משפט סימן כא) אסר לרב דיין שני להיכנס בגבולו של הרב הראשון שנחשב כבר לרב הקהילה: "ואען ואומר, אחינו ב"י, דעו וראו כי הדיין מו"ה וואלף נ"י שתים רעות עשה: א' במה שרוצה להשתרר עפ"י ארכי (ערכאות) שלא ברצון הצבור. ב' שרוצה לדחות הרב המאה"ג ממקום מקום חיותו. ועל כל א' משתיהם ראוי שיפסול מלהיות דיין ומ"ץ עד שיחזור ויקבל תשובה על העבר ויתקן מעשיו לעתיד... הנה זה לשון תשו' מהר"מ והעובר על גזירותינו - יהיה באלה ובנידוי ובשמתא ומוחרם בשם מיתה ושמה יהי'. ויהי' כל ישראל מובדלים ממנו חתומים ואינם חתומים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם גדולים וקטנים. פתו פת כותי יינו יי"נ ספריו ספרי קוסמים. והשומר תקנותינו ינוחו ברכות על ראשו".

"...עתה שמקבלים רב, ולפעמים מקבלים אותו ממקום אחר, ושוכרים אותו כפועל. ומחוייבים הציבור ליתן לו פרנסתו. אלא שהקלו מעליהם והטילו על יחידים בעלי חופה וקדושין, והלואי יבטלו זה ויתנו להרב שכירתו מקופתם בריוח ולא יצטרך לכל זה. אבל שכבר נהגו כך בכל התפוצה - אין אנו בושים משכר ופרס זה... וא"כ זה שבא בגבולו ואפי' יחניף לציבור ויתרצו לו - רשע מיקרי ככל היורד לאומנות חבירו".

[2] עיין לקמן הסתייגות האביאסף במידה ופסקי לחיותו.

[3] הבית יוסף כתב זאת בשם הראב"ד, והקשה שלא מצא כן בראב"ד, אך הש"ך בס"ק ג כתב שהיה כתוב לפני הבית יוסף בר"ת: 'וא"א', והוא הבין שזה הראב"ד, אך זהו האביאסף.

[4] מכאן שאיסור השגת גבול חל רק כאשר אדם לוקח את הלקוחות של בעל העסק הראשון.

[5] האגרות משה דן באדמו"ר שתבע את מתפללי בית כנסת שלו שעזבו והקימו בית כנסת אחר. לאדמו"ר נגרם הפסד בשווי הבית כנסת שערכו פחת. האגרות משה קיבל את טענות האדמו"ר ואסר להקים בית כנסת ליד הבית כנסת של האדמו"ר, שזהו יורד לאומנותו של חברו ויש פסיק לחיותיה שלא מספיק לו בכדי חייו.

[6] למשל חנות ריחיים שיש בה רעש ביום ובלילה, כך שהרעש מזמין את הלקוחות לקנות דרכם.

[7] כך כתב החתם סופר: "וע"כ היה נראה לאביאסף דר"ה לא אמרה אלא בכי האי גוני שמעכב הראשון על השני, שאין אדם עובר להשני קודם שיגיע לפתחו של ראשון, כגון במבוי סתום, וזה שייך ברחיים שמשמיע קול וכל עובר עליו יודע ושומע ביום ובלילה שיש כאן רחיים ומי פתי ילך אל השני כיון שהראשון קודם לו, נמצא פוסק לחיותי' לגמרי, וכעין אביאסף מיירי בחנות פתוחה, וחנוני יושב ופירות לפניו, וכל עובר במבוי פוגע בראשון תחלה, ופוסק לחיות' לגמרי, אבל שארי אומנויות כגון חייט ובורסקי - לא שייך דין זה בשום אופן, אפי' דר בראש המבוי וזה בסופו, מ"מ אין הכרח שילך אל הראשון ולא אל השני כי מנא ידעי כולי עלמא שיש כאן חייט או בורסקי, וליכא אלא פחתי ולא פסקיה לחיותא, ומזה לא מיירי ר"ה".