בית הדין

כה כסלו התשעט | 03.12.18

שאלה:

עצרתי ביציאה מהיישוב לשני טרמפיסטים נחמדים, וכנראה מתוך הלחץ ואי הנעימות, אחד מהם ניסה לפתוח את הדלת של הנוסעים במשיכת ידית הפתיחה בחוזקה, אלא שהדלת הייתה נעולה, ומה שקרה זה שהידית נפגעה בצורה שאי אפשר עכשיו להשתמש אתה לפתיחה של הדלת. השאלה היא, האם הוא פטור מתשלום, או מחלקו, וכיצד לאמוד את הנזק - ע"י שאלה במוסך כמה עולה לתקן?

הרב ישועה רטבי

תשובה:

• א. נוסע שפתח את הדלת בצורה רגילה והידית נשברה - הנוסע יכול להיות פטור מלשלם בגלל שני טעמים: א)- מתה מחמת מלאכה. ב)- שאלה בבעלים.
• ב. לגבי הפטור הראשון של מתה מחמת מלאכה - הראשונים הביאו מספר טעמים לפטור זה, לפי חלק מהטעמים - הנוסע פטור מלשלם, ולפי חלק מהטעמים - הנוסע חייב לשלם. בכל מקרה, גם לפי הטעמים הפוטרים את הנוסע מלשלם - חל עליו חיוב להישבע, אך היום לא משביעים אלא פודים את השבועה בשליש מהסכום, כך שהנוסע חייב לשלם שליש מהסכום.
• ג. לגבי הפטור הראשון של מתה מחמת מלאכה - אם הנוסע פתח את הדלת בחוזקה ובצורה לא רגילה והידית נשברה - הנוסע חייב לשלם על הידית, כדין מזיק בידיים שחייב לשלם. כאן אין את הפטור של מתה מחמת מלאכה, בגלל שהוא שינה מההתנהלות הרגילה.
• ד. לגבי הפטור השני של בעליו עמו - בעל הרכב המשאיל עשה טובה בכך שהסיע את הטרמפיסט, לפיכך יש פטור מתשלום מדין בעליו עמו. לפיכך אם הנוסע פתח את הידית בצורה רגילה והידית נשברה - יש פטור של בעליו עמו, אך אם הנוסע פתח את הידית בחוזקה ובצורה לא סבירה - יש לדונו כמזיק, ולדעת חלק גדול מהפוסקים, אין פטור של בעליו עמו במזיק.
• ה. גם בדיני אדם המזיק יש חילוק בין התנהלות רגילה לבין התנהגות משונה. ידית תקינה לא אמורה להישבר אם פותחים אותה בצורה סבירה ואם נשברה - המזיק פטור מלשלם, אבל אם פתח את הידית בחוזקה ובצורה משונה ולא רגילה - יש חיוב בתשלום.
• ו. במקרה בו יש חיוב תשלום - הנוסע לא צריך לשלם שווי ידית חדשה, אלא עליו לשלם רק כפי שווי ידית יד שנייה, כך שיש לשאול את בעל המוסך כמה עלות ידית יד שנייה כולל מחיר ההרכבה.

פטור בגלל מתה מחמת מלאכה

נוסע שפתח את הדלת בצורה רגילה והידית נשברה - הנוסע פטור מלשלם על הידית, בגלל שני טעמים: א)- מתה מחמת מלאכה. ב)- שאלה בבעלים. אך לכל פטור יש מספר הסתייגויות כפי שנבאר.

א)- פטור בגלל מתה מחמת מלאכה - במסכת בבא מציעא דף צו עמוד ב מבואר, ששואל פטור במתה מחמת מלאכה. הפוסקים הביאו מספר טעמים, מדוע שואל פטור מלשלם במתה מחמת מלאכה:

• א. הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף צו עמוד ב) הסביר: שואל חייב רק באונסים שנגרמו בגללו, אך אם מתה מחמת מלאכה האשמה מוטלת על המשאיל ולא על השואל. לפי הסבר זה השואל פטור רק מפגמים שהמשאיל יכל לדעת עליהם, ומכיוון שלא בדק נחשב כאילו פשע, והשואל פטור, אבל פגמים שהמשאיל לא יכל לדעת עליהם, לא נחשב שפשע, כך שיש לחייב את השואל. לפיכך אם מדובר בידית תקינה לחלוטין - הנוסע יהיה חייב לשלם על הנזק, עי המשאיל כלל לא פשע, אבל אם הידית לא הייתה תקינה לחלוטין - השואל פטור כדין מתה מחמת מלאכה. הטעם זה הביא הסמ"ע בס"ק ג לפטור שואל במתה מחמת מלאכה.

מכאן ניתן ללמוד, שכל נזק שנגרם בגלל פשיעת המשאיל - השואל פטור. וק"ו שיש לפטור שוכר שעשה נזק בגלל פשיעת המשכיר.

• ב. הרשב"א (מסכת ב"מ דף צו: ד"ה אפי') הסביר: השואל פטור במתה מחמת מלאכה, מכיוון שהמשאיל וודאי ידע שיהיה בלאי בחפץ המושאל, ועל דעת כך השאיל, וודאי מחל על אותו בלאי. (נימוקי יוסף דף נה: ד"ה אפילו). לפי הסבר זה בכל מצב בו נמצא הידית - השואל פטור מלשלם, כי הנהג מעלה טרמפים ומודע לכך שיתכן ויהיו נזקים הבאים מחמת התנהלות רגילה ויש עליהם מחילה.

נוסע שמתבסס על פטור זה - חייב להישבע, אך היום לא משביעים אלא פודים את השבועה בשליש מהסכום, כך שהנוסע חייב לשלם שליש מהסכום.

בדף צז עמוד א מובא: "ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה, איתבר, (אדם השאיל דלי מחברו, הדלי נשבר תוך כדי שהשואל שאב ממנו מים), אתא לקמיה דרב פפא, אמר ליה: אייתי סהדי דלא שנית ביה, ואיפטר". (על השואל להביא ראייה שלא שינה מהשימוש הרגיל, כלומר שלא הייתה פשיעה ורשלנות בשימוש של השואל).

כלומר, השואל אינו נאמן לומר שמתה מחמת מלאכה, אלא עליו להביא עדים, אומנם אם אין עדים, יכול להישבע שמתה מחמת מלאכה, והוא לא שינה ממלאכתה, ובכך ייפטר. כך שגם לפי הנימוקים מהם משמע שהנוסע פטור מלשלם, בכ"ז חל עליו חיוב תשלום בסך שליש מהחוב כפדיון לשבועה.

אין פטור של מתה מחמת מלאכה אם הנוסע פתח את הדלת בחוזקה

אם הנוסע פתח את הדלת בחוזקה ובצורה לא רגילה והידית נשברה - הנוסע חייב לשלם על הידית, כדין מזיק בידיים שחייב לשלם. כאן אין את הפטור של מתה מחמת מלאכה, בגלל שהוא שינה מההתנהלות הרגילה, כמבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף עח עמוד א: "השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה, בבקעה והוליכו בהר... ומתה - חייב".

וכך כתבו התוספות (ד"ה רבי יוסי בר חנינא): "שנתייגעה מחמת מלאכה, ואף על גב דמתה מחמת מלאכה, מ"מ כיון ששינה - חייב". וכ"פ והשולחן ערוך והרמ"א בסימן שט סעיפים א-ב.

הרא"ש (כלל צב סימן א) כתב: "שמה ששואל ושוכר פטורין בכחש בשר מחמת מלאכה - היינו שלא שינו השואל והשוכר. אבל בחמור זה שפשע השוכר שהרי כשראה שהיה פסח לא הי' לו לשום משוי עליו, שהדבר ידוע שהטוען משוי על החמור פסח שהוא מתקלקל, והיה לו להניחו בכפר ולשכור אחר להוליך משאו עליו".

כלומר, הפטור של שואל במתה מחמת מלאכה שייך רק בתנאי שהשואל לא פשע, אבל אם הייתה פשיעה בשימוש - השואל חייב גם במתה מחמת מלאכה. וכ"פ הרמ"א בסימן שט סעיף ג[1].

פטור של בעליו עמו במזיק

התורה (שמות פרק כב פסוק יג) כותבת: "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ, וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת, בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם". ע"פ גזירת הכתוב שואל פטור כאשר בעליו עמו, דהיינו אם בתחילת ההשאלה המשאיל עבד עבור השואל (בחינם או בתשלום, ואפ' פעולה פשוטה של הבאת כוס מים) - השואל פטור מלשלם אפ' על פשיעה בשמירה על החפץ. (להלכה נפסק כמ"ד שבעליו עמו פטור גם כאשר השומר פשע בשמירה על החפץ). אומנם אם בנקודת ההתחלה המשאיל לא עבד עבור השואל - לא נחשב כבעליו עמו, למרות שבשעה שבה נגרם הנזק המשאיל עבד לשואל - השואל חייב באונסים ואין פטור של בעליו עמו.

כאן בעל הרכב המשאיל עשה טובה בכך שהסיע את הטרמפיסט, לפיכך יש פטור מתשלום מדין בעליו עמו. לפיכך אם הנוסע פתח את הידית בצורה רגילה והידית נשברה - יש פטור של בעליו עמו, אך אם הנוסע פתח את הידית בחוזקה ובצורה לא סבירה יש לדונו כמזיק, ונחלקו הפוסקים האם יש פטור של בעליו עמו במזיק.

הרמב"ם (הלכות אישות פרק כא הלכה ט) כתב: אישה ששברה כלים בבית, תוך כדי עבודה[2] - פטורה מלשלם[3]. למרות שמהדין חלים עליה דיני שומרת, בכ"ז תיקנו חכמים שהיא תהיה פטורה, בגלל שלום בית, "שאם אין אתה אומר כן - אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת (האישה) נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם".

הראב"ד הקשה על דברי הרמב"ם: הטעם שהאישה פטורה אינו בגלל תקנת חכמים לשלום בית, אלא מכיוון שיש כאן שמירה בבעלים, ומגזירת הכתוב, שהשומר אינו חייב כאשר זו שמירה בבעלים. כאן האישה נחשבת כשומרת על חפצי בעלה, אך בעלה עובד בשבילה.

הרב המגיד דחה את טעמו של הראב"ד: הבעל נחשב כשכור לצרכיה, רק כאשר בפועל הוא מתעסק בצרכיה, אך במידה ובשעה שהאישה גרמה את הנזק, הבעל לא התעסק עבורה, אין כאן דין שמירה בבעלים.

המשנה למלך הקשה: הפטור של בעליו עמו חל רק על פשיעה של שומר ולא על מזיק בידיים, א"כ לא ניתן לפטור את האישה מדין בעליו עמו, שהרי היא נחשבת לאדם המזיק. ומכך שהראב"ד לא חילק כך משמע שהוא סבור שיש פטור בבעליו עמו גם לאדם המזיק, "והוא פלא וצ"ע". (גם הרב המגיד דחה את דברי הראב"ד בטעם אחר, משמע שהוא ג"כ סבור שיש פטור של בעליו עמו גם במזיק).

המשנה למלך הסביר: הראב"ד לא פטר מדין בעליו עמו בכל אדם המזיק, אלא יש פטור רק כאשר אין כוונה להזיק, (כגון אישה שבטעות שברה כוס), אבל אם יש כוונה להזיק - אין פטור מדין בעליו עמו.

אבל ההפלאה (קונטרס אחרון סימן פ סעיף יז) כתב: הפטור של בעליו עמו חל רק בפשיעה ולא באדם המזיק גם אם לא מתכוון להזיק.

וכן כתב הנתיבות בסימן רצא ס"ק יד: שומר שלא יודע היכן הניח את חפץ הפיקדון נחשב לאדם המזיק ואין לו פטור של בעליו עמו. "אמנם לפענ"ד נראה, דפשיעה זו מטעם מזיק היא דאפילו בבעלים חייב... דכיון שעשה מעשה בחפץ חבירו, וע"י מעשיו ניזק חפץ חבירו - מזיק גמור הוא, וה"נ השומר הזה שלקח החפץ ממקום המגולה, והטמינו במקום שאי אפשר להמצא, וניזק ע"י מעשיו - חייב לשלם". וכ"פ החתם סופר (חלק ה סימן קנו).

האבני נזר (סימן יט) כתב: הראב"ד לא פטר בגלל דין בעליו עמו, שהרי לא ניתן לפטור במזיק בידיים, אלא הפטור הוא מדין אדם שעוסק לטובת הניזק פטור מלשלם[4].

ערוך השולחן (סימן קעו סעיף לה) כתב: "דשינוי הוה כמזיק בידים, (שותף ששינה ממנהג הסוחרים וגרם להפסד דינו כמזיק), והתורה לא פטרה שמירה בבעלים אף מפשיעה אלא כשהיה היזק ע"י התרשלותו בעסק שלא שמר יפה והיה היזק, אבל כשעשה שינוי בידים - הוה מזיק גמור (מל"מ פ"ה משלוחין) ולכן אם השינוי שעשה נראה שהיתה כוונתו לטובת השותפות - אין זה כמזיק בידים אלא כפשיעה ופטור בשמירה בבעלים (שע"מ בשם הרי"ף), ודבר זה תלוי בהבנת הדיין לפי עניין המסחור, ולפי מצב הזמן וא"א לפרט דבר זה בכתב".

אדם שרץ והזיק את חברו שהלך

גם בדיני אדם המזיק יש חילוק בין התנהלות רגילה לבין התנהגות משונה. ידית תקינה לא אמורה להישבר אם פותחים אותה בצורה סבירה ואם נשברה - המזיק פטור מלשלם, אבל אם פתח את הידית בחוזקה ובצורה משונה ולא רגילה - יש חיוב בתשלום.

במשנה וגמ' במסכת בבא קמא דף לב עמוד א מובא: אדם שרץ ברשות הרבים והזיק אדם שהולך ברשות הרבים - הרץ חייב לשלם, שכן יש רשות להלך אך אין רשות לרוץ. הריצה נחשבת לשינוי מההתנהלות המקובלת ברשות הרבים, לכן היא אסורה. אומנם יש רשות ביום שישי לרוץ לצורך הכנת צורכי שבת, שכן אין שינוי ואדרבה מקובל לרוץ ביום שישי, ואז הרץ פטור אם הזיק, שכן הוא רץ ברשות[5].

מכאן ניתן ללמוד, אדם ששינה מההנהלות הסבירה ופתח את הידית בחוזקה - עליו לשלם על הנזקים שנגרמו כתוצאה מהשינוי בהתנהגותו.

[1] כך כתב הרמ"א: "השוכר את החמור ונעשה פסח בדרך, ולא חש לכך והניח עליו משוי ונתקלקל - הוי פשיעה, דלא ה"ל להניח עליו משוי. אבל אם היה נחוץ לדרכו, ולא היה אפשר לשכור חמור אחר - לא הוי פשיעה, ופטור".

[2] החלקת מחוקק בסימן פ ס"ק כט כתב: מדברי הרמב"ם משמע, שהאישה פטורה מלשלם, רק כאשר שברה תוך כדי עבודה, אבל אם שברה שלא בשעת מלאכה - חייבת. אומנם מדברי הירושלמי משמע, (ה"ה כתב: המקור לדברי הרמב"ם הוא בירושלמי), שהאישה פטורה תמיד מלשלם, בגלל החשש לשלום בית. וכן כתב הבית שמואל בס"ק כג.

[3] בתלמוד ירושלמי (מסכת כתובות פרק ט הלכה ד) מובא: "שיברה את הכלים - מה את עבד לה, כשומרת חנם או כשומרת שכר? מסתברא מיעבדינה כשומרת שכר. אמרין אפילו כשומרת חנם - אינה. אם אומר את כן - אין שלום בתוך ביתו לעולם". (מובא בר"ן מסכת כתובות דף מו. ד"ה גמ' איבעי).

מדברי הירושלמי מבואר, מעיקר הדין, האישה נחשבת כשומרת שכר על נכסי בעלה, לכך יש לחייבה בגניבה ואבדה. אומנם חכמים תיקנו שהיא תהיה פטורה, בגלל החשש ששלום הבית יופר במידה ונחייבה לשלם.

[4] השיטה מקובצת (מס' ב"ק דף כז.) כתב בשם ריב"א: "שמתעסקין הן לטובת הניזק - לאו אדם המזיק הוא, ויש להם דין שומר, אם שומר חנם - שומר חנם, ואם שומר שכר - שומר שכר".

מכאן ניתן ללמוד, המתעסק אצל חברו ברשות ולטובתו והזיקו בטעות - אינו נחשב כאדם המזיק, אלא יש לו דין שומר, כך שאם עבד אצלו בחינם - דינו כשומר חינם שחייב רק בפשיעה, ואם עבד אצלו בשכר - דינו כשומר שכר החייב בגניבה ואבידה.

דוגמאות מעשיות: עובד שקלקל תוך כדי עבודתו, עוזרת בית שהזיקה, חבר וועד בית שקלקל. הכלל הוא: מזיק שעבד לטובת הניזק - יש להחיל עליו את דיני שומרים ולא את דיני נזיקין. (נ"מ נוספת, שאם הזיק בדבר המחובר לקרקע, מכיוון שדינו כשומר ולא כאדם המזיק, הרי שהוא יהיה פטור לגמרי, גם בפשיעה, שכן אין שמירה לקרקעות).

[5] המרדכי (סימן לט) כתב: רק בבין השמשות של ערב שבת התירו לרוץ עבור הכנת צורכי שבת, בגלל שאין זמן עד כניסת שבת, אבל אסור לרוץ לשאר המצוות כאשר יש לו זמן ביום שישי לעשותם, ולכן אדם שרץ לבית המדרש ביום שישי והזיק - חייב לשלם.

הדרכי משה בס"ק ד כתב בשם הנמוקי יוסף (דף טו.): יש פטור רק לאדם שרץ בין השמשות עבור הכנת צורכי שבת, אבל אדם שרץ לשאר עסקיו והזיק - חייב לשלם. וכ"פ הרמ"א.

הפתחי תשובה בס"ק ד כתב בשם החוות יאיר (סימן רז): רק בבין השמשות של ערב שבת לא חייבו על היזק של אדם רץ בגלל שנחשב לאונס, אבל אדם שרץ ביום חול לצורך מצוות קידוש לבנה ושפך כד שמן של אחת החנויות - חייב לשלם.

היעב"ץ (סידור היעב"ץ) כתב: מכיוון שיש מצווה בשבת לרוץ לבית המדרש לשמוע דרשה (כמבואר ב במסכת ברכות דף ו עמוד ב), לכן נחשב לרץ ברשות ואם הזיק - פטור מלשלם.