בית הדין

כו כסלו התשעט | 04.12.18

הרב ישועה רטבי

שאלות:

• א. האם מותר להעביר לחבר כרטיס חופשי חודשי או כרטיס רב-קו?
• ב. האם מותר לי כחייל לקנות מוצר שיש עליו הנחה לחיילים, על מנת להעביר אותו לאזרח?
• ג. מנהל קרקעות מייעד קרקעות בפרפריה למחוסרי דיור במחיר זול ממחיר השוק. ניתן לקנות קרקע בסכום נמוך ולאחר מכן למוכרו במחיר גבוה בהרבה. האם מותר להביא את שמי למשקיע שישלם את רוב ההשקעה ואני אשלם רק סכום קטן שיש באפשרותי לשלם?
• ד. חבר בארגון המורים שמקבל כרטיס הטבות, האם יכול להעביר את ההטבות לאדם אחר?
• ה. יש ברשותי כרטיס מתיבתא שנותן הנחה לבני ישיבות, האם ניתן להעבירו לבחור ישיבה אחר?
• ו. יש לי מנוי חודשי למקווה. קיבלתי מפתח לכניסה חופשית למקווה, האם אני יכול להעביר את המפתח לחברי בימים בהם אני לא טובל במקווה?
• ז. האם מותר לקנות תרופה בהנחה לצורך אדם אחר שאין לו הנחה בקופת חולים בה הוא חבר?

תשובה:

• א. דבר ראשון שצריך לעשות זה לבחון את ההוראות וההנחיות שיש בכל דבר. אם כתוב בצורה מפורשת שמדובר בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה - אסור להעביר את הזכות לאף אחד אחר, כי הזכות ניתנה בתנאי מפורש, ויש תוקף לתנאי ככל תנאי שבממון. לכן כרטיס חופשי חודשי, או כרטיס רב-קו לרכבת הקלה, או כרטיסי מועדון - בהם כתוב במפורש שאין להעביר את הכרטיס לאחר - אין להפר את תנאי השימוש, ואסור להעביר את הכרטיס לגורם אחר.
• ב. במקרים בהם אין איסור מפורש להעברת הזכות לאדם אחר - יש לחלק בין זכות שהתקבלה בגלל מצב אישי לבין מחזיק זכות שניתנה בגלל התארגנות קבוצתית. זכות שהתקבלה בגלל מצב אישי, למשל הטבות שחייל מקבל בגלל היותו חייל, או הטבות שיש לתושבי הפריפריה או הטבות הניתנות למחוסרי דיור, או הטבות הניתנות לתושבים שנמצאים באיזור של לחימה וכד' - הטבות אלו אינן ניתנות להעברה, כי הן ניתנו רק עבור מטרה מסוימת בגלל חמלה כתוצאה מהמצב בו שרוי המוטב, לפיכך אין לשנות מדעת הנותן, ואסור להעביר את ההטבות לאדם אחר.
• ג. גם במקרים בהם אסור להעביר את הטבה לאדם אחר, אם המוטב באמת ובתום לב קיבל או רכש את ההטבה לעצמו, ולאחר מכן לא חפץ בה ורוצה לתנה לאחרים - זכותו לעשות בחפציו כרצונו, לכן לאחר שהמוטב קיבל לעצמו, הוא יכול להעביר לחברו במחיר שהוא רוצה או לתת במתנה וכד'.
• ד. מחזיק זכות שניתנה בגלל התארגנות קבוצתית - כרטיסי הנחה שניתנים בגלל התארגנות קבוצתית גדולה, למשל הטבות שניתנות לחברי ארגון המורים, או הטבות שניתנות לבחורי ישיבה (כרטיס מתיבתא) וכד' - הטבות אלו לא נתנו בגלל חמלה כתוצאה ממצב אישי מסוים, אלא נתנו בגלל כח קבוצתי מאורגן ומשותף שמבטיח לעצמו הוזלה בחנויות מסוימות. ההנחה ניתנת בגלל ההתארגנות הקבוצתית ולא בגלל מצבו האישי, המקומות שנותנים הנחה מעוניינים באותה קבוצה גדולה שתיכנס ותצרוך את המוצרים שהם מוכרים, לכן ניתן להעביר את ההנחה לאדם אחר. (כ"ז בתנאי שלא כתוב במפורש שאסור להעביר כאמור בסעיף א).
• ה. זכות שהיא אישית - לא ניתנת להעברה, לכן מנוי למקווה או מנוי לבריכה יש לו זכות אישית להיכנס ואסור לו להעביר זכות זו לאחרים. גם תרופות והטבות שיש בקופת חולים - הן נועדו לשימוש אישי למבוטח בלבד, ולא ניתן להעבירם לאדם אחר שאינו מבוטח באותה קופת חולים. הביטוח הרפואי נחשב לעסק שיש בין הקופת חולים ובין המבוטח, כאשר המבוטח בריא - הקופת חולים מרוויחה, וכאשר המבוטח חולה - הקופת חולים צריכה להוציא הוצאות. לא ניתן להפר את האיזון שיש בביטוח, ולחייב את הקופת חולים כאשר המבוטח בריא לשלם עבור חולה אחר שכלל לא מבוטח באותה קופת חולים. גם במקווה או בבריכה יש רווח לבעלים כאשר המנוי לא מגיע ולהיפך, כך שלא ניתן להעביר את המפתח למקווה לאדם אחר שאינו מנוי במקווה. צריך לציין, גם במקרה כאן, אם המבוטח קנה לעצמו תרופות ונותרו לו - הוא יכול לחלקן למי שרוצה כרצונו.

א-     כתוב במפורש לא להעביר

אם כתוב במפורש בכרטיס שאסור להעביר את הכרטיס לאדם אחר - יש איסור להעביר את הכרטיס לאדם אחר, כי זכות השימוש נמכרת (או ניתנת) רק בכפוף לתנאי זה, ויש תוקף הלכתי לתנאי ככל תנאי שבממון.

בגמ' במסכת כתובות דף נו עמוד א מובא: "דבר שבממון תנאו קיים". דהיינו כל תנאי וסיכום שנעשה בין הצדדים קביל, כך שההסכם מחייב ואף מבטל הסכמות קודמות שנעשו בע"פ.

מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, בסימן שטו סעיף ב, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י.

לכן כרטיס חופשי חודשי, או כרטיס רב-קו לרכבת הקלה, או כרטיסי מועדון - בהם כתוב במפורש שאין להעביר את הכרטיס לאחר - אין להפר את תנאי השימוש, ואסור להעביר את הכרטיס לגורם אחר.

ב-      זכות שהתקבלה בגלל מצב אישי

זכות שהתקבלה בגלל מצב אישי, למשל הטבות שחייל מקבל בגלל היותו חייל, או הטבות שיש לתושבי הפריפריה או הטבות הניתנות למחוסרי דיור - הטבות אלו אינן ניתנות להעברה, כי הן ניתנו רק עבור מטרה מסוימת בגלל המצב בו שרוי המוטב, לפיכך אין לשנות מדעת הנותן ואסור להעביר את ההטבות לאדם אחר.

המקור לאיסור לעבור על דעת בעלים - הוא מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף עח עמוד ב: "דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק - לא יקח בו טלית, טלית - לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית".

אומנם הרי"ף (דף כ עמוד א) כתב: להלכה נפסק שהעובר על דעת בעל הבית - לא עובר על איסור חמור של גזל, אבל משמע שלכתחילה יש איסור לעבור על דעת נותן המתנה. (סרך גזל מדרבנן).

הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף עח עמוד א) כתב: "ר"מ אומר כל המעביר על דעת בעל הבית - נקרא גזלן. פי' ואפילו במידי דליכא קפידא גמורה ולא פשיעה גמורה". כלומר ר"מ מחמיר שאסור לעבור על דעת הבעלים, גם בדבר שהבעלים לא כ"כ מקפידים, ובנקודה זו חכמים נחלקו על ר"מ וסבורים שאם אין קפידא כ"כ גדולה - אין איסור לעבור על דעת הבעלים. מכאן, שבדבר שיש עליו קפידא גדולה מצד הבעלים - חל איסור לעבור על דעת הבעלים גם לדעת רבנן.

הסברא לכך היא, שנותני הצדקה התכוונו לתת את הצדקה לצרכים הבסיסיים של העני ולא לבעלי חובות, לכן לכתחילה לא ניתן לעבור על דעת הבעלים. אבי העזרי (מובא במרדכי מס' ב"ב סימן תצז) והשולחן ערוך (בסימן פו וביורה דעה סימן רנג סעיף יב) פסקו שלא ניתן לגבות חובות מכספי צדקה, אך רבנו שמחה מתיר[1].

הרמ"א העיר: "אם לא שכתוב בקבוצו שחייב לאחרים, דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם". כלומר אם בהמלצות שיש לעני כתוב שיש לעני חובות, הרי שהצדקה ניתנת גם על דעת התשלום לחובות, כך שיכול העני לתת את כספי הצדקה לבעלי חובות.

החוות יאיר (סימן רלב) כתב: "כל זה כתבנו משום יגדיל תורה ויאדיר לקיים כל דברי רבותינו ז"ל, ומתוכם נתבאר דס"ל דדבר דדרך להקפיד - ודאי יש קפידה[2]".

צריך לציין נקודה נוספת, אם מקבל ההטבות מוציא את ההטבה במיוחד בכדי להעביר לחבר - יש בעיה גדולה יותר מאשר מעביר על דעת בעה"ב, כי שם מדובר בבעה"ב שכבר נתן את הכסף לעני למטרה מסוימת, הכספים נמצאים ברשותו והוא עובר על דעת בעה"ב ומוציא את הכסף לצרכים אחרים, אך כאן מדובר שהכסף עדיין לא נמצא ברשותו, אלא הוא רוצה להוציא כסף או להוציא הטבות עבור אדם אחר שלא זכאי לאותן הטבות. הוצאת כספים במיוחד לצורך מי שלא זכאי לכך אסורה גם לדעת רבנן.

אומנם גם במקרים בהם אסור להעביר את הטבה לאדם אחר, אם המוטב באמת ובתום לב קיבל או רכש את ההטבה לעצמו, ולאחר מכן לא חפץ בה ורוצה לתנה לאחרים - זכותו לעשות בחפציו כרצונו, לכן לאחר שהמוטב קיבל לעצמו, הוא יכול להעביר לחברו במחיר שהוא רוצה או לתת במתנה וכד'.

הרב יעקב סבתו שליט"א הביא הוכחה שאסור להעביר זכות שנתינה לאדם בגלל מעמדו האישי מדינא דבר מצרא: השולחן ערוך והרמ"א בסימן קעה סעיף מז פסקו (על פי דברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף קח עמוד ב), שאין לאישה דינא דבר מצרא. כלומר אם אישה רכשה קרקע - השכן המצרן לא יכול לסלקה, למרות שבדינא דבר מצרא נקבע ששכן מצרן קודם לקונה, אבל אם מדובר באישה שקונה את הקרקע - הזכות שלה גוברת על הזכות של השכן.

הנימוקי יוסף (דף סה.) סייג: מדובר רק באישה רווקה, גרושה או אלמנה שקונה קרקע, שאז אנו אומרים שאין דינא דבר מצרא כאשר היא קונה, אבל כאשר אשת איש קונה שדה - יש לחוש להערמה, שמא בעלה שלח אותה, ויש דינא דבר מצרא, אא"כ אנו יודעים שיש לאישה כסף שאין לבעלה רשות להשתמש בהם, שאז באמת יכולה לומר קניתי לעצמי. מכאן אנו למדים שאסור להעביר זכות זו לבעל וודאי שאסור להעביר את הזכות לגורם אחר.

וכך פסק הרמ"א: "ודוקא אשה שיש לה נכסים ידועים, או אלמנה, שאין לחוש שמערמת וקונה לבעלה ואומרת לעצמה".

הרב יעקב סבתו הוסיף: ניתן להמחיש את האיסור בהעברת זכויות ייחודיות - בדוגמה מחניות המיועדות לנכים. נדמה שברור לכל שלא שייך שבעל רכב נכה יוכל למכור או לתת את זכות החניה שלו לאדם אחר. עקרון זה נכון בכל סוגי זכויות מיוחדות הניתנות בגלל מצב אישי מיוחד.

הוכחה נוספת ניתן להביא מדברי השולחן ערוך (סימן שלז סעיף טז): פועל העובד בכרם זכאי לאכול מענבי הכרם, אך הוא לא רשאי להעביר את האוכל לאשתו ובניו, כי התורה זיכתה את האוכל שהפועל אוכל לעצמו, ולא זיכתה אוכל שלא נאכל ע"י הפועל עצמו.

כך כתבו התוספות (מסכת בבא מציעא דף צב עמוד א ד"ה אי): "שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל, ואין לו כח ליתן". מכאן שלא ניתן להעביר זכות שהתקבלה בגלל מצב אישי לאדם אחר וגם לא לבני משפחתו.

[1] שעבודא דרבי נתן בצדקה - הש"ך בסימן פו ס"ק ג כתב: בתוספתא (מס' פאה פרק ד הלכה טז) מובא: "מעשר עני - אין משלמין בו החוב". מכאן שכל ענייני הצדקה - אין לשלם מהם עבור בעל חוב, לכך אין מוציאים ע"פ שעבודא דרבי נתן. הש"ך הסביר: חיוב הענקה הוא מדין צדקה, וכשם שאין שעבודא דרבי נתן במענק - כך גם אין בצדקה. לכן אם לוי קיבל צדקה - אין מוציאים את הצדקה לראובן.

אומנם רבנו שמחה סבור, שהצדקה דינה ככל מתנה, זאת מכיוון שנכסי החייב הינם ערבים על חובותיו, לכך יש בזה שעבודא דרבי נתן.

[2] ע"פ דברי החוות יאיר ניתן לתרץ את הסתירה לכאורה בין פסק השו"ע ביורה דעה סימן רנג סעיף יב, לבין פסק הרמ"א באורח חיים סימן תרצד סעיף ב: "עני יכול לעשות בו מה שירצה". כי מעות שניתנות לעני בפורים - אין קפידא לנותן אם העני ישנה וישתמש לצרכים אחרים, אך כאשר יש קפידא כמו ביו"ד בסימן רנג - אסור לשנות מדעת הנותן. אומנם במקרה בו נחלקו ר"מ ורבנן ניתן לומר שלדעת רבנן יהיה מותר לכתחילה.