בית הדין

יב שבט התשעט | 18.01.19

הרב ישועה רטבי

 רקע ועובדות מוסכמות

מזכירות הישוב ביקשה מהנתבע שיעבוד כשומר, ויאבטח את עבודות הבנייה והפיתוח של גן שעשועים שנבנה בישוב.

מספר ימים לאחר תחילת העבודה, ביקש אחד התושבים שגר בסמיכות לגן מהשומר, שיאבטח גם את הבנייה שמתנהלת בביתו, מכיוון ובית השכן נמצא בצמידות לגן הנבנה - השומר יוכל במקביל לאבטח את שני המקומות יחד.

השומר פנה לאחראי הביטחון בישוב (רבש"ץ) בכדי לבדוק האם ניתן לאבטח את שני המקומות במקביל, והרבש"ץ אישר לו לעבוד כשומר בשני המקומות ביחד. (צריך לציין, האישור של הרבש"ץ ניתן רק על התחום הביטחוני בלבד).

 

 

טענות התובע

לאחר העברת המשכורת הראשונה, מזכיר הישוב שמע שהשומר עובד בשני מקומות, ולפיכך הוא תובע מהשומר שיחזיר את מחצית מהסכום שהוא קיבל מהישוב, לטענתו אילו היה מודע לכך מלכתחילה היה מבקש מהשכן להשתתף בתשלום עבור השומר בשותפות, ובכך המזכיר היה מצליח להפחית לישוב את עלות השמירה עבור בניית הגן.

המזכיר עוד ציין, שעובדים קבועים חותמים על חוזה שאוסר על העובדים לעבוד בעבודה נוספת ללא אישור, אך כאן מכיוון ומדובר בעבודה זמנית השומר לא חתם על מסמך זה.

 

 

טענות הנתבע

השומר טען שהוא פעם ראשונה עובד בישוב, הרבש"ץ הוא זה שפנה אליו והציע לו לשמור באתר הבנייה, הרבש"ץ אמר לו שייצור קשר עם איש התחזוקה של הישוב שייתן לו הנחיות, אך לא נאמר לו לדבר עם מזכיר הישוב ולבקש ממנו אישור על עבודה נוספת.

השומר עוד טוען שביקש אישור מהרבש"ץ, ולאחר מכן ביקש אישור מאיש התחזוקה של הישוב, שאישר לו לעבוד גם בשתי העבודות במקביל, כך שהכל נעשה בשקיפות ובתיאום עם האחראים הישירים הממונים עליו.

הנתבע עוד טען שקיבל רק 35 ש"ח לשעה, למרות שרבש"ץ הישוב סגר איתו שיקבל 40 ש"ח לשעה, וכן הוא לא קיבל את השכר על שבוע עבודה בחודש השני של השמירה.

הנתבע עוד טען שהוא חשב שיקבל 40 ש"ח נטו, אך לבסוף הוא קיבל שכר ברוטו. הנתבע הודיע שהוא מוכן לוותר על טענה זו בכדי להגיע לפשרה.

 

 

תגובת התובע

מזכיר הישוב הודה שחלה טעות בחישוב, ורואה החשבון של הישוב נתן 35 ש"ח לשעה במקום 40 ש"ח, ופער זה יוחזר לנתבע.

כמו כן מזכירות הישוב עצרה את העברת השכר עד לסיום הבירור בבית הדין, ולאחר הבירור יינתן המשך התשלום לאור פסק הדין.

המזכיר עוד הוסיף, שהנתבע ידע לגשת אליו כאשר הוא קיבל רק 35 ש"ח ולא 40 ש"ח לשעה, כלומר הנתבע היה מודע שמזכיר הישוב הוא זה שקובע את גובה השכר ואת תנאי התעסוקה, כך שהיה על הנתבע לפנות למזכיר בכדי לבקש ממנו אישור לעבוד במקום עבודה נוסף, ואם העובד לא מבקש אישור זה סוג של אונאה.

לגבי הטענה על שכר ברוטו, המזכיר ציין שמבחינה חוקית תמיד השכר מתבסס על שכר ברוטו ולא על שכר נטו, כך שכל הצעת מחיר היא ברוטו ולא נטו.

 

 

דיון

במהלך הדיון המרא דאתרא העלה בפני מזכיר הישוב שהנתבע עבד בשני המקומות בתום לב, הוא ביקש אישור מאחראי הביטחון, כמו כן הוא ביקש אישור לעבוד בשני העבודות גם מהאחראי מטעם הישוב על התחזוקה, הנתבע לא הסתיר דבר, אלא שהוא לא ידע שיש צורך לבקש אישור גם ממזכיר הישוב.

לאחראי על התחזוקה יש סמכות לתת הנחיות בתנאי התעסוקה, כך שהנתבע יכל להבין בתום לב שהישוב אישר לו לעבוד במקביל גם בשמירה על בית השכן, כמו כן הרבש"ץ אישר שמבחינה מקצועית אין פגיעה בעבודת השמירה באתר הבנייה של הישוב, כך שיש לתת לנתבע את שכרו כפי שסוכם עמו.

מזכיר הישוב קיבל את דברי הרב ובסוף הדיון הצדדים חתמו על הצהרה, שהישוב ישלם את כל הסכום שסוכם עם הנתבע.

 

 

הנושאים לדיון:

• א. דין עובד שמצא מציאה.
• ב. עובד שעבד במקביל בשתי עבודות.
• ג. תנאי בחוזה או פגיעה במקום עבודה הראשון.
• ד. התחייב לשלם וקיבל כסף ממקור אחר.
• ה. מעסיק שהיה מעדיף לפטר עובד שעובד בשתי עבודות.
• ו. מעסיק שסיכם שכר עם עובד האם מדובר על ברוטו או נטו.

 

א-      דין עובד שמצא מציאה

ישנה השוואה בין עובד עבד בשתי עבודות במקביל לבין עובד שמצא מציאה. בשני המקרים העובד עשה מלאכה נוספת והרוויח ממנה, העובד עבד בעבודה נוספת וקיבל שכר כפול, או שעבד באיסוף המציאה והרוויח את המציאה[1]. בשני המקרים יש לדון למי שייך רווח זה שנעשה באמצע העבודה.

במסכת בבא מציעא דף י עמוד א מובא: "מציאת פועל - לעצמו. במה דברים אמורים? בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום, עדור עמי היום. אבל אמר לו: עשה עמי מלאכה היום - מציאתו של בעל הבית הוא". (פועל שנשכר לצורך עבודה מסוימת, ומצא מציאה - המציאה שייכת לפועל ולא למעסיק, כי הפועל משועבד רק לצורך המלאכה המסוימת שבגינו הוא הועסק ולא למלאכות אחרות כמו מציאה, אך אם מדובר בפועל שנשכר על בסיס יומי והמעסיק יכול לתת לו עבודות שונות במהלך היום - מציאת הפועל תהיה שייכת למעסיק, כי כל מלאכה שהפועל יעשה שייכת למעסיק כולל מלאכת מציאת אבידה).

הגמ' בדף יב עמוד ב הוסיפה ודנה, מתי עובד זכאי לקחת את רווח המציאה לעצמו, ומתי עליו לתת את המציאה למעסיק. הגמ' הביאה שלוש שיטות:

• א. שיטת רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן - פועל שעובד בעבודה לא יקרה, שהשכר עליו אינו גבוה - המציאה שייכת למעסיק. אומנם פועל שנשכר לצורך עבודה מסוימת ויקרה, (כגון להכין מרגליות), המעסיק לא רוצה שהעובד יעסוק במלאכות אחרות, כי העובד עוסק במלאכה שמביאה רווחים למעסיק יותר מכל התעסקות אחרת, לכן אם העובד עבר על דעת המעסיק ועבד במלאכה אחרת, כגון שחיפש מציאה - המציאה שייכת לעובד ולא למעסיק, שהרי העובד לא נשכר לכך, אך על העובד להפחית משכרו עבור הזמן שהוא התעסק במציאה ולא עבד במלאכה לשמה הוא הועסק.
• ב. שיטת רבא - עובד שמצליח לעשות את שתי העבודות ביחד מבלי להפסיד מזמנו של המעסיק - הפועל זכה במציאה, אך אם העובד מתבטל ממלאכתו לצורך איסוף המציאה - המציאה שייכת למעסיק.
• ג. שיטת רב פפא - בד"כ עובד שמצא מציאה - הוא זוכה בה ולא המעסיק, ורק במקרה הבא המעסיק יזכה במציאת העובד: מעסיק ששכר עובד לחפש מציאות, כגון בנהר שעלה על גדותיו, ובשפת הנהר יש הרבה דגים. המעסיק שכר עובד שיעבור בשפת הנהר ויאסוף דגים, לכן כל המציאות שייכות למעסיק, כי עיקר העבודה היא לאסוף מציאות.

הרא"ש (פרק א סימן לג) כתב: הרי"ף לא הביא את הדיון בגמ', כי הרי"ף סבור שהלכה כדעת רב פפא, לכן מעסיק שהעסיק עובד לעבודה רגילה וסטנדרטית, והעובד מצא מציאה - המציאה שייכת לפועל ולא למעסיק, כי המציאה איננה חלק מהעבודה של הפועל, אך אם המעסיק שכר את הפועל להשיג מציאות - המציאה תהיה שייכת למעסיק, כי זה חלק מהעבודה שהוא מחויב כלפי המעסיק.

כך גם פסק הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ט הלכה יא): פועל שנשכר לעבודה יומית וק"ו פועל שנשכר לעבודה מסוימת - המציאה שהוא מוצא שייכת לו, אך אם הפועל נשכר להביא מציאות - כל המציאות שייכות למעסיק, גם אם מצא ארנק מלא בדינרי זהב. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רע סעיף ג.

כאמור לעיל, פועל שהושכר להשיג מציאות - כל המציאות שייכות למעסיק. ניתן להביא לכך דוגמא במציאות היום: עובד שהועסק למצוא רעיונות לתוכנות וכד', ובזמן העבודה הוא פיתח תוכנה מסוימת - הרווחים שייכים למעסיק, כי הוא הועסק לצורך מציאת מציאות כמו פיתוח רעיונות, לכן גם אם הוא יפתח תוכנה שניתן להרוויח ממנה הרבה כסף - הכל שייך למעסיק, כדין פועל שהוסק למצוא מציאות, ומצא ארנק מלא דינרי זהב.

אבל במקרה כאן, העובד נשכר לצורך עבודה רגילה וסטנדרטית, כך שהמציאה שהוא מרוויח תוך כדי עבודתו שייכת לו, ומכאן שהרווח שהוא קיבל כתוצאה מהשמירה במקום נוסף שייך לעובד ולא למעסיק.

המגיד משנה (הלכות גזלה ואבדה פרק יז הלכה יג) תמה, מדוע הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש פסקו כדעת רב פפא ולא כדעת רבא? המגיד משנה הציע: ההלכה נפסקה כדעת רב פפא בגלל שהוא בתראי יותר מרבא. המגיד משנה סיים בצ"ע.

הרמ"ה (מובא בטור) כתב (ע"פ הסבר הבית יוסף): מעסיק ששכר פועל לעבוד כפועל יומי לעבוד בצורה סתמית, (כלומר שיכול להעסיק את הפועל במספר עבודות שונות), ולאחר מכן המעסיק ביקש מהפועל שכעת יעבוד במציאת מציאות - מרגע זה דינו כפועל שהושכר למציאת מציאות, וכל מה שימצא יהיה שייך למעסיק. אומנם אם הפועל הועסק כפועל יומי עבור עבודה מסוימת, גם אם המעסיק יאמר לו ללקט מציאות - המציאות יהיו שייכות לפועל, כי הפועל משועבד למעסיק רק לצורך אותה עבודה ספציפית. הרמ"א הביא שיטה זו בשם י"א.

הסמ"ע בס"ק יב העיר: אין מי שחולק על דינו של הרמ"ה, כי הרמ"ה דיבר על מציאות שונה כפי שמבואר לעיל בדברי הרמ"ה, שאם שהמעסיק שכר את הפועל בצורה סתמית לעשות מספר עבודות, ולאחר מכן המעסיק ביקש ממנו לחפש מציאות - המציאות שייכות למעסיק, כי נחשב שהעסיק את הפועל במיוחד למציאות.

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם שו"ת חוט השני (סימן לח): פועל שרכש סוס מכספו ומכרו ברווח. בשעה שהפועל רכש את הסוס - המעסיק שתק ולא אמר לו כלום, אך לאחר שהפועל מכר את הסוס והרוויח הרבה כסף - המעסיק דורש חלק מהרווחים - המעסיק לא זכאי לקבל מהרווחים שעשה הפועל, כי קיי"ל שמציאת פועל לעצמו, וכל סחורה זולה שהפועל קונה בזול ומוכר ביוקר - דינה כדין מציאה, כמבואר במרדכי (מס' בבא מציעא סימן רלב).

במקרה כאן, האחראי מטעם הישוב על התחזוקה שתק ואף הסכים שהנתבע ישמור במקום עבודה נוסף, כך שלאחר קבלת הרווח לא יכולה המזכירות לתבוע קבלת חלק מהרווחים.

לסיכום, הנתבע נשכר לצורך עבודת שמירה רגילה, כך שהרווח שהוא קיבל כתוצאה מהשמירה במקום נוסף שייך לעובד ולא למעסיק.

 

 

ב-       פועל שעבד בשני עבודות במקביל

בפוסקים מצאנו מספר מקרים בהם פועל עובד בשני עבודות במקביל, ובמידה ואין פגיעה במקום העבודה הראשון ובמידה ואין בחוזה סעיף שאוסר מפורשות לעבוד במקום נוסף - יכול העובד לעבוד בעבודה נוספת.

בשו"ת ראנ"ח (סימן עז) מובא: אדם שקיבל סכום כסף בכדי לומר קדיש על אישה לאחר פטירתה, ובאותה שנה שהיא נפטרה נפטר גם אביו, כך שהוא בכל מקרה היה צריך לומר קדיש על אביו, ובכ"ז אמירת קדיש עולה גם על אביו וגם על אותה אישה.

כך כתב ראנ"ח: "שבאותו פרק מת אביו של יוסף, והיה אומר קדיש כל הי"ב חדש, ומכוין בו לצואת הזקנה - גם כן הרי קיים תנאו בזה, ואף על גב דבלאו הכי הוה צ"ל קדיש בעד אביו, מכל מקום זכרון אחד עולה לכאן ולכאן[2]". וכ"פ מרן היביע אומר (חלק ח - יורה דעה סימן לז) והציץ אליעזר (אבן יעקב סימן נ).

אומנם המנחת יצחק (חלק ג סימן קמד) פסק, שלכתחילה על העובד להודיע למעסיק שהוא עובד בעבודה הנוספת, כי באמירת קדיש יש מהפוסקים הסבורים שיש חשיבות לומר קדיש אחד עבור כל נפטר, ולא קידש אחד עבור כה נפטרים, אומנם בדיעבד אם לא יידע את המעסיק - המעסיק לא יכול להוציא ממנו את הכסף.

גם לדעת המנחת יצחק, במקרה כאן השומר יידע את החראי על התחזוקה, וגם אם לא היה מיידע אותו הרי שבדיעבד לא ניתן להוציא ממנו את הסכום שקיבל.

דוגמא נוספת - המנחת יצחק (חלק ז סימן פז) כתב: שניים שעשו בניהם הסכם יששכר וזבולון, ולאחר מכן הגיע אדם נוסף שרוצה ג"כ לתרום לאברך שלומד תורה, (כך שיש לאברך מהלימוד תורה שלו שכר משני מקומות) - אם אין תנאי שאוסר זאת - לא ניתן להתנגד, כי אין הפסד לתורם הראשון בגלל הצטרפות תורם שני[3]. מכאן אנו למדים שבמקום שאין הפסד למקום עבודה הראשון - אפשר לקבל שכר משני גורמים.

לסיכום, שומר שאבטח בשני מקומות במקביל, יכול הוא לקבל שכר כפול על עבודתו משני הגורמים שמעסיקים אותו, זאת בתנאי שמבחינה מקצועית ניתן לשמור ברמת אבטחה טובה בשני המקומות במקביל, כך שאין העבודה על השמירה במקום השני גורעת מהשמירה על המקום הראשון.

 

 

ג-        תנאי בחוזה או פגיעה במקום עבודה הראשון

כל האמור לעיל שייך רק במידה ואין תנאי בחוזה שאוסר על העובד לעבוד במקום נוסף, אבל אם יש בחוזה תנאי שאסור לעבוד במקום עבודה אחר ללא אישור מהמעסיק - אסור לו לעבוד במקום נוסף ללא בקשת אישור מהמעסיק.

כאשר מפורט בחוזה תנאי מסוים - התנאי מחייב את הצדדים, ככל תנאי שבממון תקף. (מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות, שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, בסימן שטו סעיף ב, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י).

כמו כן, כל האמור לעיל שייך רק במקום בו אין איכות העבודה במקום הראשון נפגעת בגלל העבודה במקום העבודה השני, אבל אם יש פגיעה במקום העבודה הראשון - אסור לו לעבוד בעבודה נוספת.

כך מובא בתוספתא (מסכת בבא מציעא פרק ד הלכה יב): "המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר, (שותף למחצית מהרווחים), אם היה אומן - לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו, ואם היה עושה עמו בחנות - מותר". (מובא ברי"ף מסכת בבא מציעא דף מ עמוד א).

בתוספתא (מסכת בבא מציעא פרק ח הלכה ב) מבואר, שאסור לפועל לעשות פעולות שיכולות לגרום לפגיעה למעסיק, כגון להיות ער בלילה[4], או להרעיב את עצמו וכד'. (מובא ברי"ף מסכת בבא מציעא דף נב עמוד ב). ערוך השולחן בסעיף כה העיר: האיסור שייך רק בפועל שכיר, אבל קבלן יכול לעשות כרצונו.

כך פסק השולחן ערוך בסימן שלז סעיף יט: "אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח". וכ"פ עוד השולחן ערוך ביורה דעה סימן רמה סעיף יז.

במסכת קידושין דף לג עמוד א מבואר שאין לפועל לעמוד בפני תלמיד חכם בשעת עבודתו. וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמד סעיף ה).

בתנא דבי אליהו (פרשה טז) מובא: "פועל שקיבל מלאכתו של בעל הבית - חובה עליו לעשותו כמות שהוא חפץ בו, ואם אינו עושה לו רצונו - עליו הוא אומר, ארור עושה מלאכת ה' רמייה". (ירמיה פרק מח פסוק י).

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק יג הלכה ז) כתב: "כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו - כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד". וכ"פ השולחן ערוך בסימן שלז סעיף כ^[5].

בספר מסילת ישרים (פרק יא) מובא: חז"ל פטרו את הפועלים מאמירת ברכת המזון ומחלק מברכת המזון, בכדי שלא יתבטל מעבודתו, קל וחומר שאסור לפועל להתבטל בדברי רשות. "ואם עבר - הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה, אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא ליבטל ממלאכת רעהו (תענית כג). ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר (בראשית לא): הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו".

האגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קלח) הוסיף: גם במקום עבודה שלא משלמים את המשכורת בזמן - אסור לעובד לזלזל בעבודתו, כי בסופו של דבר הוא "נשאר לעבוד (לכן הוא) צריך לעבוד באמונה... וראיה קצת מיעקב אבינו, (שלבן לא שילם לו את שכרו ובכ"ז יעקב אבינו המשיך לעבוד במסירות), שממנו לומדים הלכות שמירה".

צריך לציין, להלכה (שולחן ערוך סימן שלא סעיף ב) נפסק, שתנאי התעסוקה לפועלים הם כמנהג מדינה, לפיכך יכול עובד לדבר עם חבריו ולעשות הפסקות כפי המקובל ונהוג בצורה סבירה ומאוזנת.

לסיכום, אם יש תנאי בחוזה שאוסר לעבוד בעבודה נוספת או שבגלל העבודה הנוספת יש פגיעה במקום העבודה הראשון - אסור לעבוד בעבודה שנייה.

 

 

ד-       התחייב לשלם וקיבל כסף ממקור אחר

מזכירות הישוב התחייבה לשלם לנתבע שכר על עבודת השמירה שלו, בנוסף לכך השומר קיבל שכר ממקור אחר, שכר זה איננו רלוונטי למזכירות, כסף זה נחשב כמו מתנה שהוא קיבל. לדוגמא, אילו הנתבע היה מקבל במתנה סכום כסף מהוריו השווה לסכום העבודה שהמזכירות חייבת לו, האם המזכירות הייתה נפטרת מחיוב התשלום כלפי השומר? קיים חיוב למעסיק לשלם לעובד, ככל שהעבודה נעשתה בצורה נאותה ואין פגיעה בעבודה בגלל השמירה הנוספת, הרי שהחיוב של המעסיק לא מתבטל ומזכירות הישוב צריכה לשלם לשומר על עבודתו.

עיקרון ניתן ללמוד מדברי הגמ' מסכת בבא קמא דף קטז עמוד א: שני חמורים שהנהר שטפם, ובעל החמור הזול התנה עם בעל החמור היקר שיציל את חמורו היקר, ובתמורה הוא ישלם לו את סכום חמורו הזול. בעל החמור הזול אכן הציל את החמור היקר, אך גם החמור הזול עלה מהנהר מעצמו - הדין הוא שעדיין חייב בעל החמור היקר לשלם לבעל החמור הזול את הסכום של חמור זול כפי שהתנו, כי החמור הזול שכעת ניצל - דינו כהפקר, ומהשמיים ריחמו על בעל החמור הזול שהציל את חמור חברו והוא הרוויח שני חמורים.

האור שמח (הלכות שכירות פרק ז הלכה א) למד מגמרא זו, שאם אדם הזיק את חברו, והניזק היה מבוטח בחברת ביטוח, כך שכל הנזק שולם ע"י חברת הביטוח - אין תשלום הביטוח פוטר את המזיק מתשלום עבור הזיקו.

האור שמח הביא לכך הוכחה מדברי הגמ' הנ"ל: "ירד להציל ועלה שלו מאליו, מהו? א"ל: משמיא רחימו עליה". מכאן כתב האור שמח, כי בכל מקום בו אדם מתחייב לחברו בתשלום ממוני, אין הוא נפטר מחיוב זה גם במקרה שלא נגרם שום היזק לניזק, שהרי לא נגרם כל היזק למציל, ובכ"ז הניצל לא ניפטר מחיוב התשלום למציל.

לדעת האור שמח, דין חברת ביטוח כדין עסקה שעשה המבוטח עם החברה, ואין כל קשר בין הרווחים שיכולים לבוא למבוטח ובין המזיק או המפקיד, כך שוודאי שהמבטח אינו צריך להתחלק ברווחיו עם אחרים.

וכן כתב מהרש"ם (חלק ד סימן ז): המזיק ממון חברו - חייב לשלם על ההיזק, למרות שיש לניזק ביטוח.

וכך פסק הציץ אליעזר (חלק יח סימן סז): "הנה יוצא לנו מדברי הגאונים האמורים (אור שמח ומהרש"ם), דפשיטא להו נמי כאשר העלנו בדברינו, כי כסף שמקבלים מחברת ביטוח עבור הפסד דבר - הוא ריוח מסחרי שמרויחים מחברה שהבטיחו את עצמם שם, והוא ריוח מן עלמא הבא מבחוץ. תמורת תשלומים ששילמו כל הזמן לה".

וכך כתב בפתחי חושן (הלכות פיקדון עמוד קפח): על המזיק מוטל חיוב מדאורייתא לשלם עבור הזיקו, ואין זה מעניינו של המזיק אם הניזק קיבל פיצויים ממקורות אחרים, וכשם שאין זה מעניינו של המזיק אילו משפחתו של הניזק הייתה משלמת לו עבור הנזק, כך גם בתשלומי ביטוח.

וכך גם פסק הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תתכ"ב): "ולע"ד נראה פשוט דחייב, דמה שהניזק מקבל מחברת ביטוח - זהו תמורת כספו הפרטי שהשקיע במשך הזמן, שהרי הניזק משלם כל חודש או שנה וזהו כמו השקעה בהגרלה, שאם יוזק יקבל מהם כסף וירויח מהביטוח, ואם לא יוזק - מפסיד את כספו, ואין השקעה זו ענין למזיק שייפטר לשלם משום שהניזק מקבל תמורת כספו וזה ברור".

לסיכום, על המעסיק מוטל חיוב לשלם לעובד על עבודתו. חיוב זה לא נפקע גם אם העובד קיבל שכר ממקור נוסף.

 

 

ה-      מעסיק שהיה מעדיף לפטר עובד שעובד בשתי עבודות

מזכיר הישוב טען שהעבודה הנוספת לא נעשה על דעתו והשומר לא קיבל אישור על כך, ואילו היה יודע על כך לא היה מעסיק את הנתבע. גם אם נקבל טענה זו עדיין מבחינה הלכתית מוטלת חובה על הישוב לשלם לשומר על עבודתו כפי המחיר המקובל לשלם לשומרים, כי גם אם נגדיר את השומר כעובד ללא רשות, הרי עבודת השמירה נצרכת והכרחית ובמקום שעבודה נצרכת יש לשלם לעובד כפי המחיר המקובל לשלם לפועלים.

ההלכה קובעת, שאם אדם עבד בתוך נכס חברו - חייב חברו לשלם לו על אותה עבודה. וכך גם הדין בכל טובה שאדם עושה לחברו שצריך לשלם לו, כי אנו אומרים מכיוון שאדם נהנה מהעבודה אנו מחשיבים כאילו הייתה עסקה ללא הסכם מוקדם[6].

לגבי רמת השכר בשדה העשויה ליטע - במסכת בבא מציעא דף קא עמוד א מובא: העובד בנכס חברו שלא ברשות במקום שהעבודה הייתה נצרכת, ובעל השדה בכל מקרה היה משלם - בעל השדה חייב לשלם לנוטע כמו פועל שעובד ברשות, על בעה"ב לשלם לו כפי מנהג המדינה לשלם לאותו פועל[7], (רש"י {ד"ה גלית}: "כשאר שתלי העיר"), שכן יש אומדנא דמוכח שבעל השדה התרצה לנטיעות, ובכל מקרה היה בעל השדה שוכר פועלים שיטעו את שדהו באילנות[8].

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק י הלכה ד וכן בהלכה ז) פסק: אדם שעשה עבודה לחברו ללא רשות במקום שהעבודה הייתה נצרכת ("שדה העשויה ליטע") - על בעה"ב לשלם לפועל את רמת השכר המקובלת לשלם לאותו פועל. ("אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו"). וכ"פ השולחן ערוך בסימן שעה סעיף א.

כאמור לעיל, עבודת השמירה היא הכרחית ומחויבת מטעם אחראי הביטחון, כך שגם לטענת המזכיר עבודתו נחשבת לא פחות מיורד לשדה חבירו בשדה העשויה ליטע, כך שעל הישוב לשלם לשומר את הסכום המקובל לשלם לשומרים באתר בנייה.

צריך לציין, שהאחראי מטעם הישוב אישר לשומר לשמור בשני המקומות, הוא עבד לפני הנהלים ולפי הסיכום שקיבל מהמנהל הישיר שלו כלומר מהאחראי על התחזוקה בישוב.  

לסיכום, גם אם נקבל את טענת המזכיר, עדיין קיימת חובה לשלם לשומר כפי השכר המקובל לשלם לשומרים באתר בנייה.

 

 

ו-        מעסיק שסיכם שכר עם עובד האם מדובר על ברוטו או נטו

במסכת בבא מציעא דף פג עמוד א מובא יסוד חשוב בדיני פועלים: המעסיק מחויב לתת לפועל כפי התנאים הנהוגים במדינה, גם לגבי שעות העבודה, ("מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן"), וגם לגבי שאר תנאי העבודה ("מקום שנהגו לזון... לספק במתיקה").

הטעם לכך הוא, שבד"כ המעסיק דיבר רק בצורה כללית עם הפועל ולא סיכם עמו את כל הפרטים ואת כל האפשרויות שיכולות לצוף במהלך העסקתו, לכך אנו אומדים את דעתם, שוודאי המעסיק שכר את הפועלים על פי המנהג המקובל במדינה, כך שיש גמירות דעת משני הצדדים להתחייב על אותם דברים שיש בהם מנהג ידוע ומקובל במדינה^[9], ולכך אין המעסיק יכול להרע את תנאי העובד, אא"כ התנה על כך בחוזה העסקה, שאז התנאי חל ככל תנאי שבממון.

כך כתב החזון איש (ב"ק סימן כג בס"ק ב): "וכל זה (מעסיק שפיטר) בליכא מנהג, אבל אם איכא מנהג - הולכין אתר המנהג, דסתמא הוי הפסיקא כמנהג המדינה^[10]". וכך גם כתב האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עה, וכן בחלק ג סימן כו).

בכדי לקבוע האם סכום השכר שנקבע הוא לפי ברוטו או נטו - יש לבחון את מנהג מדינה כפי שבא לידי ביטוי בחוק. בבית דין אזורי לעבודה (ס"ע 39993-01-11) נאמר: "הכלל המנחה בפסיקה הוא שדרך המלך בנקיבת סכומי שכר עבודה ופיצויי פיטורים הינה נקיבתם בסכום ה"ברוטו", אלא אם כן הצדדים התנו על הכלל וקבעו כי העובד יקבל לידיו תשלום בערכי "נטו" [ראה: דב"ע נד/3-227 דורית מרג'י - אוניברסיטת בן גוריון, פד"ע כח', עמ' 403; ע"ע 254/99 סופרשוק גרינברג – מאנה (פסה"ד מיום 20/12/99); ע"ע 272/06 משה אוחנון - קליניק שיווק מזון (1986) בע"מ (פסה"ד מיום 23/07/07)]. משלא נקבע בענייננו כי הסכום ישולם בערכי נטו - הרי שיש לקבוע כי מדובר בסכום בערכי ברוטו".

כלומר בדרך כלל מקובל שהשכר שנקבע הוא הסכום בברוטו ולא נטו, רק אם נאמר בצורה מפורשת שהשכר הוא נטו - ניתן לתבוע רמת שכר נטו, אך כל קביעת שכר סתמית נחשבת כשר ברוטו.

כאמור, בד"כ השכר נקבע בסכום ברוטו, בגלל שההפרשות למס הכנסה, לביטוח בריאות וכד' שונות הן מאדם לאדם, ונקבעות לפי דרגתו האישית.

בסעיף 141 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) נקבע: "חובת הודעה על הסכם לתשלום נטו - התחייב אדם בהסכם לשלם לאחר הכנסת עבודה שלא תפחת מסכום פלוני, לאחר ניכוי מס לפי סעיף 164 - חייבים גם המשלם וגם המקבל למסור על כך הודעה למנהל, תוך שלושים יום מיום עשיית ההסכם".

כלומר כאשר הצדדים קבעו בניהם שהשכר יקבע לפי סכום נטו, יש חובה לפי החוק ליידע את מס הכנסה. חובה זו מוטלת גם על המעסיק וגם על העובד. במקרה כאן לא המעסיק ובטח לא העובד מסרו הודעה למס הכנסה על קביעת שכר בנטו, כך שמסתבר שהשכר נקבע לפי סכום ברוטו.

לסיכום, קביעת שכר בצורה סתמית היא ברוטו ולא נטו. רק אם נאמר במפורש שהשכר נטו - יש חובה לשלם לפי גובה נטו, ואז גם קיימת חובת מתן הודעה למס הכנסה על הסכם לתשלום נטו.

 

 

החלטות:

1. מזכירות הישוב תשלם לשומר את השכר המלא כפי שנקבע בניהם.
2. גובה השכר יהיה לפי תעריף של 40 ש"ח לשעה.
3. תשלום זה בסך 40 ש"ח לשעה הינו לפי ערך ברוטו ולא נטו.

 

 

[1] במסכת כתובות דף סו עמוד א מובאת השוואה בין מציאה לבין עבודה מאומצת: "אמר רב פפא: מציאתה - כהעדפה שעל ידי הדחק דמי, פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן". (יש טורח להשיג מציאות נחשבות, כגון לאסוף דגים שנשארו ביבשה, או ללכוד צבי פצוע, או לחפש מטמונות מוסתרים. ומשכך הרי שיש לדון את המציאה כמו העדפה ע"י הדחק, שבזה נחלקו ת"ק ור"ע: לדעת ר"ע העדפה שע"י הדחק וכן מציאה של האישה שייכות לאישה, אבל לדעת חכמים העדפה שע"י הדחק ומציאתה שייכות לבעל).

"בעי רב פפא: עשתה לו שתים בבת אחת, מהו? (אישה העושה שתי עבודות במקביל, האם זה נחשב כהעדפה שע"י הדחק)? בעי רבינא: שלשה או ד' בבת אחת, מהו? תיקו". (רש"י הביא דוגמא לאישה העושה מספר עבודות במקביל: "שומרת קישואים, וטווה פשתן, ומלמדת שיר לנשים בשכר, ומחממת ביצים בחיקה, או ביצי תולעים העושים משי, שהנשים מחממות אותן בחיקן והם נוצרים").

[2] מבוסס על דברי הגמ' במסכת עירובין דף מ עמוד ב: "אמר רב חסדא: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן. וכן אמר רבה: זכרון אחד עולה לו לכאן ולכאן". כלומר בתפילת ראש השנה מספיק לומר: "ותתן לנו את יום הזיכרון הזה", בלי להזכיר גם את ראש חודש, כי הזיכרון עולה גם על ראש השנה וגם על ראש חודש. וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפ"ב סעיף ו).

רש"י (בדף מ עמוד א ד"ה זכרון אחד) ביאר: גם ראש השנה וגם ראש חודש נקראו יום הזיכרון. בראש השנה נאמר (יקרא פרק כג פסוק כד): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". ובראש חודש נאמר (במדבר פרק י פסוק י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם... וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם".

[3] ע"פ דברי אור החיים הקדוש (פרשת כי תשא), שהחצי שהולך לתורם לא פוגע מהחלק של התלמיד חכם: "ובא להודיע, כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו - לא שיתנכה מחלק הלומד, ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא, כי שקל הקודש כפול היה, ונמצא כל אחד בידו שקל שלם. והבן".

[4] כנסת הגדולה (הגהות טור סימן שלא בס"ק ה) כתב: "כתוב בדרשות מהרי"ל ז"ל (בליקוטי שכיר יום דף תרי"א בנדפס מחדש): היינו כ"ד שעות חייב לעשות במלאכתו. ע"כ. ולא ידעינן פירושה". כנסת הגדולה אינו יודע כיצד לבאר את דברי מהרי"ל, ששכיר יום חייב לעשות במלאכתו עשרים וארבע שעות.

שבט הלוי (חלק ד סימן ריח) ביאר: "ולענ"ד הפי' פשוט ע"פ הירושלמי (הובא לקמן סי' של"ז ס"ט), דאין פועל רשאי להרעיב ולסגף עצמו ולהיות נעור בלילה עד שיחלש כחו ביום, א"כ בכל כ"ד שעות מחויב להשתדל להיות נאמן בעבודת בעה"ב".

[5] הרמב"ם (הלכות שכירות פרק יב הלכה ב) עוד כתב: "אמרו חכמים, שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת, כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין". וכ"פ המחבר בסימן שלז סעיף יא: "אין רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה".

[6] כך כתב הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף קא עמוד א): "עצי ואבני אני נוטל - נ"ל דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן, אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה - מיד קנתה לו חצרו, שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע, והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו, ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין - אלו הרי קנויים לך בכך וכך, ואמר הלה תקנה לי חצרי, או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו - קנה ואין חברו יכול לחזור בו".

"וה"ל כאותה ששנינו בפ"ק דב"ב: כותל חצר שנפל - מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות, למעלה מד' אמות - אין מחייבין אותו לבנותו, בחזקת שלא נתן - עד שיביא ראיה שנתן, סמך לו כותל אחר - מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אלמא מכיון שסמך לו כותל, וגילה בדעתו דניחא ליה - קנתה לו חצרו, ושוב אין חברו יכול לחזור בו, שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן, והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור, ואיזו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי, אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו".

[7] הנימוקי יוסף הוסיף: מדובר שבעל השדה היה מודע לעבודת הנוטע ולא מחה בו, ומכיוון שנוח לבעל השדה שיטעו את שדותיו באילנות, אנו אומרים ששתיקתו נחשבת להסכמה, כך שהנוטע נחשב לשליחו של בעל השדה, ודינו ככל יורד ברשות.

וכך כתב הריטב"א (דף קא עמוד א): "קשיא לי' למורי ז"ל, דאפילו בשדה העשויה ליטע - למה תהא ידו על העליונה בשבח ליטול כשתלי העיר, כיון דשלא מדעת הבעלים ירד בה? וי"ל דכיון דשדה העשויה ליטע, וידעו הבעלים ושתקו - ודאי ניחא להו במאי דעבד, וכאילו ירד מדעתם דמי".

[8] באנציקלופדיה תלמודית (יורד לנכסי חברו) מובא: "זה שבעל הנכסים חייב בתשלומים ליורד אף על פי שירד שלא מדעתו, מצינו כמה טעמים לדבר: א) יש ראשונים שנראה מדבריהם שהוא חייב מטעם נהנה, שבאה הנאה לידו, שהרי השביח לו הלה את נכסיו. ב) ויש שכתבו שחייב מטעם "משתרשי" - שהרויח לו ממון שהיה צריך להוציא כדי להשביח שבח זה - היינו שהממון שחסך בעל השדה בזה שהוציאו היורד על הנטיעה במקומו, נעשה כממונו של היורד, ויכול לתבעו מבעל השדה. ג) ויש שכתבו שחיובו מפני שהיורד אומר לו: ממוני אצלך, שהרי האילנות של הנטיעה ואבני הבנין שייכים הם ליורד... ולא עוד אלא שהוא נעשה לשותף עם בעל הקרקע בשבח שהושבחו הנכסים על ידי הנטיעה והבנין".

"...ד) ויש שכתבו שחיובו של בעל הקרקע לשלם ליורד מדין פועל הוא, כשנטע בשדה העשויה ליטע, לפי שהוא כאילו שכרו בעל השדה בפירוש לנטעה, שזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו, וראשונים כתבו שהואיל והשדה עשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו, ודאי נוח להם במעשי היורד וכאילו ירד לנטעה מדעתם, ומטעם זה נוטל בשבח כאריס, לדעתם, והרי זה כאילו עשאו אריס בפירוש, ומטעם זה נוטל היורד את ההוצאה כולה אפילו היא יתירה על השבח".

[9] בספר פתחי חושן (שכירות פרק ז הערה יז) מובא: "ובזמננו נהגו הבתי דינים לדון בקצת דיני ממונות עפ"י חוקי המדינה, ולכאורה יש לדון כן מצד דינא דמלכותא, ואף במקום דלא שייך דינא דמלכותא, כגון בא"י שי"א דלא אמרינן כן, וכן לדעת כמה אחרונים שבדיני ממונות שבין ישראל לחבירו לא אמרינן דינא דמלכותא (עי' קצה"ח סימן קד סק"ו ובנה"מ שם), יש מקום לדון עפ"י החוק משום מנהג, וכן נהגו בתי דינים בא"י לדון בהרבה דיני שכירות עפ"י המנהג המבוסס על החוק, כגון דמי מפתח ופיצויי פיטורין וכדומה, ולכן נראה שבדברים שאינם שכיחים - יש לדון עפ"י ד"ת ולא עפ"י החוק".

[10] החזון איש הוסיף: "אבל דינא דמלכותא דינא - לא שייך בישראל, במקום שאין הדבר נוגע למלכותא ולא אכפת להו אם מתדייני בדייני ישראל כפי דין התורה הקדושה".