בית הדין

כא שבט התשעט | 27.01.19

הרב ישועה רטבי

שאלה:

אחותי נתנה לחברה שלה לשמור על התיק שלה שבתוכו רמקול, החברה רצתה להיכנס לכותל, אבל אסור להכניס לכותל רמקולים, לכן החברה הפקידה את הרמקולים בעמדת שמירה. (בלי לומר כלום לאחותי). לאחר מכן החברה שכחה מהפקדת הרמקולים בעמדת שמירה, ורק כשהייתה רחוקה מהכותל נזכרה וסיפרה לאחותי.

יום למחרת היא הגיעה שוב לכותל לחפש את הרמקול אך הרמקול אבד. מי חייב בתשלום הרמקול?

תשובה:

• א. החברה העבירה את הרמקולים לעמדת השמירה, ודינה כדין שומר שמסר לשומר, כך שאם החפץ נגנב או אבד - השומר הראשון חייב לשלם.
• ב. אומנם אם בעלת הרמקולים הייתה נוכחת עם החברה בעת ההפקדה בעמדת השמירה - החברה פטורה מלשלם, כי החברה הפקידה את הרמקולים בפניה והיא שתקה, משמע שהיא הסכימה להפקדה, ולפיכך לא יהיה ניתן לחייבה על האבידה.
• ג. הפקדת חפץ בעמדת שמירה נחשבת כשמירה גרועה ופשיעה של השומר, לפיכך על השומרת לשלם את שווים של הרמקולים כפי שהיו בעת שאבדו.

העברת הרמקולים לעמדת שמירה

החברה העבירה את הרמקולים לעמדת השמירה, ודינה כדין שומר שמסר לשומר, כך שאם החפץ נגנב או אבד - השומר הראשון חייב לשלם.

דין זה מבואר במסכת בבא מציעא דף לו עמוד א: שומר שמסר את הפיקדון לשומר אחר ללא רשות הבעלים, ונגנב או אבד. לדעת רב, אם אירע אונס לחפץ - השומר הראשון פטור, כי מסר לשומר בר דעת, אך לדעת ורבי יוחנן השומר הראשון חייב לשלם.

הגמ' הביאה שני הסברים לשיטת רבי יוחנן מדוע השומר הראשון חייב: אביי ביאר את טעמו של רבי יוחנן: המפקיד תמיד יכול לומר: 'אין רצוני שיהיה פיקדוני ביד אחר', לפיכך כל העברת הפיקדון לאדם אחר, נחשבת לפשיעה, והוא חייב באונסים. אבל רבא ביאר את טעמו של רבי יוחנן: עצם עברת הפיקדון לשומר אחר איננה פשיעה, אלא שיש זכות למפקיד לומר כי אין הוא מאמין לשבועתו של השומר השני, המפקיד נתן את החפץ לאדם שהוא מכיר וסומך עליו שהוא ישר וישמור על החפץ, הוא מאמין לשבועתו, אבל את השומר השני הוא לא מכיר ולא סומך עליו, ולא יתכן לומר ששבועה של אדם שהוא לא נתן בו אימון - תועיל בכדי לפוטרו מממון, לכן אם השומר הראשון העביר את החפץ לשומר השני ואירע אונס לחפץ - השומר הראשון חייב לשלם^[1].

כל שמירה זה כמו הסכם בע"פ שיש בין הבעלים לבין השומר. לכן האחות שהפקידה רמקולים אצל חברתה היא נחשבת לשומר חינם, הן כביכול עשו הסכם: אני מצפה ממך רק לשמור בצורה סבירה ולא ברשלנות, אם השמירה תהיה רשלנית את תתחייבי, אבל אם יקרה אונס או גניבה ואבידה - את תישבעי ותהי פטורה מלשלם[2].

עם השומר הראשון אכן נעשה הסכם, המינוי לשומר הוא ההסכם, אבל עם השומר השני כלל לא נעשה הסכם, לשומר השני אין גדר של שומר, ואם אין לו גדר של שומר - אין לשומר השני את הפריווילגיה להישבע ולהיפטר, לכן האמירה של הבעלים אני לא מאמין לך כוונתה: אין בנינו שום הסכם שיגרום לכך שאם תישבע תהיה פטור. לכן גם אם השומרים ישבעו שהרמקולים נגנבו או אבדו, בעלת הרמקולים לא חייבת להאמין להם.

כעת לאחר שהבנו מדוע הבעלים יכולים לומר שלא מאמינים לשומר השני - צריך להבין מדוע בשלב הבא - החיוב עובר לשומר הראשון? התשובה לכך שגם זה חלק מההסכם שקיים בין הצדדים: כדי שהשומר הראשון ייפטר עליו להישבע, אבל הוא לא יכול להישבע כי הוא לא יודע, הוא העביר את החפץ לשומר השני, אין לשומר הראשון שום מושג מה קרה עם החפץ, האם השני גנב או האם השני פשע. במקרה כזה שהשומר לא יכול להישבע - יש חיוב בתשלום. כפי הפסק המפורסם בסוגית נסכא דרבי אבא (מסכת שבועות דף מז עמוד א): "וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם". כלומר לשומר יש שתי אפשרויות, אפשרות ראשונה להישבע ולהיפטר מתשלום, אפשרות שנייה לשלם. אם אין לו יכולת לבצע את האפשרות הראשונה - הולכים לאפשרות השנייה, ומכאן מגיע החיוב לשומר הראשון.

במקרה כאן, החברה השומרת לא יכולה להישבע שהרמקולים אבדו, יתכן והשומרים לקחו אותם, ויתכן שהייתה פשיעה בשמירה, ומכיוון שהיא לא יכולה להישבע לכן עליה לשלם את שווי הרמקולים.

הנתיבות בס"ק כז העיר: הטעם שהמפקיד יכול לתבוע את שני השומרים (כאשר גם השומר השני חייב), הוא מדין שעבודא דרבי נתן, כי הראשון יכול לתבוע את השני והבעלים יכולים לתבוע את הראשון, לכן הבעלים יכולים בצורה ישירה לתבוע את השני.

אומנם צריך לציין, אם בעלת הרמקולים הייתה נוכחת עם החברה בעת ההפקדה בעמדת השמירה - החברה פטורה מלשלם, כי החברה הפקידה את הרמקולים בפניה והיא שתקה, משמע שהיא הסכימה להפקדה, ולפיכך לא יהיה ניתן לחייבה על האבידה.

דין זה מבואר במרדכי (מסכת ב"מ סימן רעג) שכתב בשם ספר המקצועות: שומר ראשון שמסר את הפיקדון לשומר השני בפני המפקיד, והוא שתק ולא מחה - השני נאמן להישבע, שכן הוא כבר לא יכול לומר השני לא נאמן עלי, שכן הוא שתק. וכ"פ הרמ"א בסעיף כו. ערוך השולחן בסעיף מז סייג: מדובר בשומר שמסר בפני המפקיד, אך אם השומר מסר שלא בפני המפקיד, ולאחר מכן סיפר למפקיד והוא שתק, אין לומר ששתיקה זו חשובה כהודאה, כי זו שתיקה שלאחר מעשה, כך שהשומר הראשון חייב באחריות החפץ.

שמירה במקום לא משתמר

הנתיבות בסימן רצא ס"ק ז כתב: גם כאשר לא ניתן לחייבו מדין שומר, (כגון שלא עשה קניין), עדיין ניתן לחייב אותו מדין אדם המזיק, במידה ויגרום לנזק לחפץ הנשמר. הנתיבות כתב זאת על הדין המובא בשם הרא"ש (מס' ב"מ פרק ו סימן טז), במקרה בו אדם ביקש מחברו שישמור על נעליו, והשומר אמר: 'הניחם כאן על החמור', ולאחר מכן המנעלים אבדו - השומר חייב, שכן יש לחייב באמירת 'הנח' במקום שאינו משתמר.

על כך הקשה הנתיבות: מדוע השומר חייב, והרי הוא לא משך ולא בוצע קניין, וכיצד פסק השולחן ערוך להלכה את דברי הרא"ש, (על הרא"ש אין קושיא, שכן לשיטתו שומר מתחייב גם ללא קניין)?

הנתיבות הסביר: למרות שלא ניתן לחייבו מדין שומר - ניתן לחייבו מדין אדם המזיק. אומנם אילו הוא לא היה עושה מעשה בגוף החפץ, אלא רק היה פושע בשמירתו - לא היה מתחייב, שכן הוא אינו מוגדר כשומר, אבל מכיוון שעשה מעשה בגוף החפץ, שהניח את המנעלים על אם הדרך, במקום שאינו משתמר - חייב גם ללא קניין.

וכן מבואר במסכת בבא מציעא בדף כה עמוד ב, שמקום שאינו משתמר, קרוי בשם אבידה מדעת, "וכיון שהניחו במקום שאינו משתמר לגמרי, עד שנקרא עליו שם אבידה - הוי כמאבדו ומפסידו בידים דחייב, ומשו"ה אפילו הוא אינו שומר או שהיא שמירה בבעלים... - הוי כמזיק בידים וחייב".

לאור דברי הנתיבות, הרי שבמידה והאדם הניח את החפץ במקום שאינו משתמר, (כגון בעמדת שמירה בכותל), נחשב כאילו עשה מעשה בגוף החפץ וחייב מדין אדם המזיק.

החתם סופר (חושן משפט סימן קמ) כתב: "האמת יורה דרכו, דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו, אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות - חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות - כד מעיינת בהו - איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב".

בשולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תמג) מובא: "לפי שלא קיבל עליו אלא לשמור... שיהא שמור לבעליו, ולא יחסר ממנו מאומה עד שיחזירנו בשלימות לבעליו". כלומר השומר מחויב להחזיר את החפץ לבעלים ולדאוג שהחפץ לא יחזור בצורה שלמה ומלאה לבעליו.

[1] דברי רבא מובאים גם במסכת בבא קמא דף יא עמוד ב, ורבי אלעזר סבור כדעת רב: "ואמר עולא א"ר אלעזר: שומר שמסר לשומר - פטור; ולא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו, אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם, דהשתא גרועי גרעיה לשמירתו - נמי פטור, שהרי מסר לבן דעת. רבא אמר: שומר שמסר לשומר - חייב; ולא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעיה לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר - חייב, דאמר ליה: את מהימנת לי בשבועה, האי לא מהימן לי בשבועה".

[2] אם אדם מעוניין ברמת שמירה יותר איכותית, הוא יכול לשלם לשומר (למשל לכספת בבנק), ואז השמירה תהיה ברמה של שומר שכר מקצועית וטובה יותר. כאן בהסכם האדם כביכול אומר לשומר: יש לך אחריות גם על גניבה ואבידה.