להטעות גוי

בית הדין

כא אדר א' התשעט | 26.02.19

הרב ישועה רטבי

שאלות:

שאלה 1- הזמנתי מוצר מאתר סיני, לאחר חודשיים שהמוצר לא הגיע - שלחתי מייל שהמוצר לא הגיע. בעל החנות זיכה אותי בסכום ששילמתי, אך לאחר מספר שבועות המוצר הגיע לבית. האם צריך לעדכן אותם?

שאלה 2 - האם מותר לרמות תייר גוי במחיר המוצר, ולומר לו שהמחיר בדולרים ולא בשקלים?

שאלה 3- האם מותר לעלות על רכבת של גוי בלי לשלם?

שאלה 4- אני מתעסק קצת בהשקעות בסכומים קטנים. לאחרונה השקעתי באיזו חברה בחו"ל שמבטיחה אחוזי תשואה גבוהים מאוד. בעיקרון, השקעות מסוג זה כמוהן כזריקת הכסף לפח, וממש לא מומלץ להשקיע בהן, אלא רק מי שמומחה ויודע לזהות עסקאות נדירות שהן טובות מתוך רוב מוחלט של עסקאות כושלות. אצלי ב"ה היה רווח מסוים.

בבקשה הראשונה עדכנתי חשבון בנק אחד ששייך לי, ואילו בבקשה השנייה, לאחר הבלגן, עדכנתי חשבון בנק אחר (בגלל מספר סיבות שונות). למעשה קיבלתי את סכום המשיכה פעמיים, בכל חשבון בנק קיבלתי את אותו סכום, כלומר הם שילמו לי כפול.

אין לי שום דרך להגיע ישירות לבעלים של החברה, כיון שמדובר באיזה גוי באוסטרליה שלא בטוח שהזהות שהוא מציג אמיתית בכלל, ואם אפנה דרך ההיררכיה של הגשת הבקשות הרשמית, רוב הסיכויים שהפקיד שיראה את הבקשה ה' פראיירית' הזו להחזיר את הכסף, יקפוץ כמוצא שלל רב וייתן לי את חשבון הבנק הפרטי שלו...

חשש נוסף הוא, שאמנם החברה כרגע מראה סימני התייצבות, אבל אין שום ערבות שאמשיך לקבל תשלומים בעתיד ואפילו אצא בהפסד מהקרן, אולי כדאי לפחות לשמור את הכסף עד שאכסה לכל הפחות את ההשקעה ואח"כ לבחון את האפשרות להחזיר?

עקרונות לתשובה:

א. יש איסור מהתורה לגנוב מגוי, כמו שקיים איסור לגנוב מיהודי. (שולחן ערוך סימן שמח סעיפים א-ב, וכן בסימן שנט סעיף א). וכ"פ הרדב"ז (חלק ד סימן רה): "ולענין הדין, הדבר ברור דגניבת הנכרים אסורה מן התורה". וכ"פ שולחן ערוך הרב (הלכות גזלה וגנבה סעיף א). אך לדעת רש"י (מס' סנהדרין דף נז. ד"ה ישראל), האיסור לגנוב מגוי הוא מדרבנן. כמו כן יש קניין פרטי לגוי, ואסור לגנוב ממנו. (תוספות מסכת ראש השנה דף יג. ד"ה ולא).
ב. לדעת הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ז הלכה ח) אסור להטעות גוי. אומנם לדעת רש"י (מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב ד"ה ואיבלע), התוספות (מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב ד"ה יכול) והטור (סימן שמח), מותר להטעות גוי. הרמ"א בסימן שמח סעיף ב הביא את שתי השיטות.
ג. להלכה אסור להטעות גוי, כי רוב הפוסקים סבורים שיש איסור בהטעיית גוי. המאירי (מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב), המרדכי (סימן קנח), מהרש"ל (ים של שלמה מסכת חולין פרק ז בס"ק יט), הט"ז (יורה דעה סימן קכ ס"ק יא), שו"ת בנימין זאב (סימן תט), שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף יא) וערוך השולחן (סימן שמח סעיף ב). וכך גם נראה להוכיח מדברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן רכח סעיף ו) והרמ"א (יורה דעה סימן קיז סעיף א).
ד. גוי שטעה מעצמו - לא צריך לתקן את טעותו. אך בכדי שיהיה מותר לא לתקן טעותו של גוי, צריך שיתקיימו התנאים הבאים: א)- הגוי טעה מעצמו והיהודי לא הטעה אותו. ב)- הגוי לא תובע את החזר הטעות ואין כל חשש לחילול השם. ג)- היהודי אמר לגוי שהוא סומך על החישוב שלו. ד)- לא מדובר בטעות במקח, אלא מדובר על טעות בהלוואה, או במיסים, או בטעות בשכר עבודה, או בשכירות.
ה. יהודי שעבר על איסור וגזל מגוי - בדיעבד הוא מחויב להחזיר את החפץ לגוי. כך פסקו הסמ"ג (לאוין סימן קנו-קנז), הש"ך (סימן שמח בס"ק ב), שער משפט (סימן שמח בס"ק ב), מהרש"ם (חלק ב סימן קיז) וערוך השולחן (סימן שס סעיף א). ולא כדעת הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק ד סעיף יט).
ו. אומנם הנתיבות (סימן שמח ס"ק א) פסק: במקום שאין חילול השם - לא צריך להחזיר לגוי. אך הנתיבות עצמו בספרו קהילות יעקב (אבן העזר סימן כח סעיף א ד"ה קידשה בגזל) סייג: למרות שאין חיוב השבה בגוי, מדובר רק על החפץ עצמו, שהחפץ הגזול שייך ליהודי, אך עדיין יש חובה להחזיר לגוי כסף בשווי המוצר שגנב. כאמור לפי דעת רוב הפוסקים (כמבואר בסעיף הקודם), יש חיוב השבה גם לחפץ עצמו.
ז. חיוב השבה לגוי חל רק בגניבה או בגזילה, אבל בהטעיית גוי - אין מצוות השבה, לכן למרות שלכתחילה אסור להטעות גוי, בדיעבד אם הטעה - לא צריך להחזיר לגוי, כי איסור הטעיית גוי נובע מגניבת דעת, והוא כבר גנב את דעתו, ולא ניתן להשיב גניבת דעת. (שער המשפט שם).
ח. לדעת מהרש"ל (יש"ש מס' ב"ק פרק י בס"ק כ), גוי שטעה במכירת מוצר - היהודי צריך לשלם לגוי על הטעות, כי כל עוד והקונה לא שילם למוכר הגוי את כל מחיר החפץ - המוצר לא שייך לקונה, ואם בכ"ז הוא לוקח את החפץ נחשב לגזל גוי שאסור לפי ההלכה.

תשובות לשאלות לאור העקרונות האמורים:

א. ביטל רכישת מוצר מאתר סיני - לכאורה יש איסור להשתמש במוצר שהתקבל, כי הקונה לא שילם את הסכום שהמוכר ביקש על המקח (כדברי מהרש"ל), כמו כן יש לחוש לחילול השם, שאם מקרה כעין זה קורה מספר פעמים - יתפרסם שלא כדאי למכור לישראל, בגלל ביטולים במכירה, בטעות או שלא בטעות. אם כי מדברי הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק א הערה ג) משמע, שלא צריך לתקן את טעותו. הפתחי חושן הסביר, שמהרש"ל אסר רק אם לוקח מהמוכר בעל כורחו, שנראה כגזל, (כמו עולה באוטובוס ללא רשות, או נכנס לבריכה ללא תשלום וכד'), אבל כאן שקיבל את המוצר בהיתר, ובתום לב ביטל את ההזמנה, ולאחר מכן קיבל את המוצר, זה לא נראה כגזל, ולפיכך אין צורך לתקן את טעות הגוי.
ב. אסור לשקר לתייר ולומר שהמחיר בדולרים ולא בשקלים, כי אסור להטעות גוי במחיר המוצר. כאמור, לרוב הפוסקים יש איסור בהטעיית גוי.
ג. יש איסור לעלות על רכבת ללא תשלום, כי הוא גונב את הנהג הגוי.
ד. במקרה ספציפי של המשקיע, שבו אין דרך להגיע לבעלים, ויש חשש שהכספים יגנבו, וכן יש חשש שהחברה בעתיד לא תעביר רווחים נוספים שמגיעים למשקיע - יכול המשקיע להשאיר בידו את הסכומים שהתקבלו, כדעת שער המשפט, שבדיעבד אין חיוב השבה בהטעיה.

איסור גזלה מגוי

המקור לכך שאסור לגזול גוי, הוא מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קיג עמוד א: "דתניא: ישראל וכנעני אנס שבאו לדין: אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל - זכהו, ואמור לו (לגוי): כך דינינו. (אם ניתן לזכות את היהודי ע"פ דיני ערכאות) בדיני כנענים - זכהו, ואמור לו: כך דינכם. ואם לאו, (לא ניתן לזכות את היהודי לא ע"פ דין תורה ולא בערכאות) - באין עליו בעקיפין, (רש"י - בחכמה עד שפוטרין את הישראל) דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: אין באין עליו בעקיפין, מפני קידוש השם". (לכן היהודי ישלם לגוי).

"(הגמ' שאלה: לפי ר"ע אסור לגזול את הגוי רק בגלל חילול ה', משמע שבמקום בו אין חשש לחילול ה', ניתן לגזול מהגוי), ור"ע, טעמא דאיכא קידוש השם, הא ליכא קידוש השם - באין (עליו בעקיפין), וגזל כנעני מי שרי, והתניא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר"ע כשבא מזפירין: מנין לגזל כנעני שהוא אסור? ת"ל (בדין עבד עברי שנמכר לגוי כתוב בספר ויקרא פרק כה פסוק מח): 'אחרי נמכר גאולה תהיה לו' - שלא ימשכנו ויצא". (אסור לב"ד לגנוב את העבד מהגוי, אלא צריך לשלם לגוי ולפדות את העבד מן הגוי, משמע א"כ שגזל הגוי אסור בכל מקרה).

"...אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן בגזילו, וכאן בהפקעת הלוואתו". (לעולם אסור לגזול מן הגוי, אבל מותר לא לשלם לגוי הלוואה, כגון גוי שהלווה ליהודי, ומת הגוי המלווה - יכול היהודי לשקר ולומר לבן הגוי שכבר שילם לאביו, ובמקרה זה אין חילול ה', וזהו רק הפקעה ולא גזל ממש).

כלומר הגמ' חילקה בין גזל מהגוי ובין טעות של גוי: קיים אסור לגזול מגוי, אך גוי שטעה מעצמו - לא צריך לתקן את טעותו. (לקמן יבואר האם ניתן להטעות גוי).

הנתיבות בסימן קצד ס"ק ז ביאר מה נקרא הפקעת הלוואה: כסף או חפץ שבא לידי היהודי בהיתר, כגון שהגוי הלווה לו או נתן לו בפיקדון לשמור - אם לא מחזיר נחשב להפקעת הלוואה, כי החפץ הגיע לו בהיתר, והגוי לא תובע, וככל שהגוי לא תובע אין חילול השם. (אבל אם החפץ לא הגיע אליו בהיתר - נחשב לגזל גוי האסור).

בתשובות הגאונים (שערי צדק חלק ד שער א סימן ו) מובא: "לענין גזל - לא אמרינן חילול השם, אלא הלכה רווחת היא כל גזל גוי אסור". כלומר גם כאשר הגוי לא יודע, ואין בעיה של חילול השם, בכ"ז יש איסור לגנוב מגוי.

התוספות (מסכת ראש השנה דף יג. ד"ה ולא) כתבו: "אף על גב דירושה היא (ארץ ישראל) להם מאבותיהם, כדאיתא בע"ז (פרק רבי ישמעאל דף נג:)... מ"מ יש לו (לגוי) במה שזרע^{^[1]}". כלומר הזריעה של הגוי בארץ ישראל שייכת לגוי, למרות שארץ ישראל בכללותה שייכת לעם ישראל, בכ"ז יש קניין פרטי לגוי.

נחלקו הראשונים, האם גזל גוי אסור מהתורה או מדרבנן. (מובא בבית שמואל אבה"ע סימן כח ס"ק ה):

א. שיטת רש"י (מס' סנהדרין דף נז. ד"ה ישראל) - איסור גזלה של יהודי מגוי הוא מדרבנן^{^[2]} שלא יהיה חילול השם^{^[3]}, ובדיעבד אם גזל - לא מחזיר.
ב. שיטת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ב, וכן בהלכות גניבה פרק א הלכה א) - יש איסור תורה לגזול מגוי, כך שצריך להחזיר את הגזלה לגוי. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שמח סעיף ב, וכן בסימן שנט סעיף א. וכ"פ הרדב"ז (חלק ד סימן רה): "ולענין הדין, הדבר ברור דגניבת הנכרים אסורה מן התורה". וכ"פ שולחן ערוך הרב (הלכות גזלה וגנבה סעיף א).
ג. שיטת המנחת חינוך (מצווה רכד) - יש לחלק בין גניבה ובין גזלה. לכו"ע איסור גנבה הוא מהתורה בגלל חומרתו, שהרי ראינו שהתורה החמירה באיסור גניבה ואסרה לגנות למיקט ולגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל כאמור לעיל, מכאן רואים שיש בגניבה מידה רעה שיש להימנע ממנה, לכן גם לגנוב מגוי אסור מהתורה. אומנם לגבי גזלה מגוי - בזה נחלקו הרמב"ם ורש"י כנ"ל.
ד. שיטת האור שמח (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה הלכה כה) - יש איסור לגזול מגוי, אבל הגוזל מגוי - לא חייב להחזירו לגוי. לכן הלוקח הדס גזול מגוי - אין בעיה של מצווה הבאה בעבירה כי אין חיוב להחזירו, ולאחר שיש ייאוש בעלים - נחשב כשלכם וניתן לקחתו למצוות ארבעת המינים^{^[4]}.

בתנא דבי אליהו אליהו רבה (פרשה כו) מובא: ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי - לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי - לסוף שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי - לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי - לסוף מכחש על ישראל, שופך דמים לגוי - לסוף שהוא שופך דמים לישראל, ולא נתנה תורה על מנת כן אלא כדי לקדש שמו הגדול".

הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת כי תצא הלכה ז) כתב: "אסור לגנוב או לגזול כל שהוא דין תורה בין מישראל בין מנכרי, בין גדול בין קטן, ואפילו אם הנכרי ציער את ישראל, וגזל הגוי קשה ביותר, חדא דודאי לא ימחול, ועוד דגורם שהשר של העכו"ם גונב וגוזל שפע קדוש הנשפע לישראל מלמעלה מדה כנגד מדה, ויש בזה עניינים עמוקים לכך צריך להזהר מאד".

להטעות גוי

בגמ' במסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב מובא: "אמר שמואל: טעותו - מותרת. (גוי שטעה מעצמו - לא צריך לתקן את טעותו); כי הא דשמואל זבן מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא, (המוכר הגוי חשב שהוא מוכר לשמואל כלי מנחושת, אך באמת זה היה כלי מזהב), קנה בד' זוזי, ואבלע ליה חד זוזא". (שמואל שילם לגוי זהב אחד נוסף. הגוי ביקש ארבעה דינרים ושמואל נתן לו חמישה דינרים).

"רב כהנא זבן מכותי מאה ועשרים חביתא במאה, (רב כהנא רכש מגוי מאה עשרים חביות במחיר של מאה חביות), ואבלע ליה חד זוזא, (רב כהנא הוסיף לגוי עוד זוז אחד מעבר למה שהוא ביקש). אמר ליה: חזי דעלך קא סמיכנא". (רב כהנא הדגיש למוכר הגוי שהוא סומך על החישוב שלו).

כאמור, אסור לגזול גוי אך טעות גוי מותרת, כלומר גוי שטעה מעצמו - לא צריך לתקן את טעותו. נחלקו הפוסקים, האם מותר להטעות גוי. הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ד) כתב: "טעות הגוי - כאבידתו ומותרת, והוא שטעה מעצמו, אבל להטעותו - אסור". הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ז הלכה ח) עוד כתב: "וכן אסור להטעות את הגוי בחשבון, אלא ידקדק עמו".

הרמב"ם בפירוש המשנה (מסכת כלים פרק יב משנה ז) עוד כתב: "כי זה שחושבים המוני בני אדם ואפילו יחידיהם, כי ההטעיות שכאלה מותרות עם הגוים - אינו נכון ודעה בלתי נכונה... וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסלוף עם הגוים, אמרו עליהם השלום אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכל שכן אם יהא תלוי חלול השם שאז יהיה העון חמור יותר, ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן, נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרו כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול. וכבר חרגנו ממטרתינו כאן, אבל היערנו על מה שאין ראוי להתעלם ממנו".

כלומר אדם שמתרגל לחפש היתרים הלכתיים בכדי לשקר, מעבר לכך שזה לא נכון, זה גם גורם להשפעה שלילית על המידות ועל אישיותו.

וכן כתב המאירי (מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב): רק אם הגוי מעצמו טעה - מותר, אך אסור להטעות את הגוי. מעבר לכך, "שלכתחלה צריך שיאמר (היהודי לגוי), התבונן בדבר זה, שעליך אני סומך. ואם יבין ושב, אבל אם אמר לו הגוי לישראל: עליך אני סומך - אין לו דרך עוד לעכבו בשום פנים".

וכן כתב המרדכי (סימן קנח): אסור להטעות גוי, וגם גניבת דעת אסורה אצל גוי, ורק אם הגוי טועה מעצמו - מותר. לדעת המרדכי, בעל חנות גוי שמעצמו טעה בחשבון וכד' - טעות של גוי מותרת, ולא צריך להחזיר את סכום הטעות. (מובא בדרכי משה בס"ק א).

אבל רש"י (מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב ד"ה ואיבלע) כתב: "והטעהו בחשבון שלקח ג' במקום ד". כלומר רש"י הבין בגמ', שהמוכר הגוי עשה שתי טעויות: א)- המוכר חשב שמדובר בכלי נחושת אך באמת היה זה כלי מזהב. ב)- המוכר רצה ששמואל ישלם לו ארבעה דינרים, אך בפועל שמואל שילם רק שלושה דינרים. מכאן שלדעת רש"י, מותר להטעות את הגוי בחישוב. רש"י סבור שמכיוון והגוי מעצמו הביא לו את הכלי, הרי שהכלי הגיע לידו בהיתר, והטעות נחשבת להפקעת הלוואה שמותרת לפי הדין.

וכך כתבו התוספות (מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב ד"ה יכול) בשם הערוך: "אף על גב דטעות כנעני היה מותר - אסור להטעותו במקום שהכנעני יודע שגוזל, ועושה עצמו כלא ידע". משמע שאם הגוי לא יודע - מותר להטעותו. וכן כתב הטור: מותר להטעות גוי כמו שמותרת טעות של גוי[5]. הרמ"א בסימן שמח סעיף ב הביא את דעת רש"י והטור בסתם, ואת דעת המרדכי בשם י"א.

מהרש"ל (מסכת בבא קמא פרק י סימן כ) אסר להטעות גוי, ולכן ביאר את הגמ' כפי פירוש הערוך (ערך פלז). הייתה רק טעות אחת של הגוי שהחליף את המוצר ונתן כלי זהב במקום כלי כסף, אך לא מדובר בטעות בסכום הכסף שביקש הגוי, אלא אדרבה שמואל שילם יותר בכדי שהמוכר יהיה מרוצה, והעסקה תסתיים במהירות.

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת חולין פרק ז בס"ק יט) פסק שיש איסור מדרבנן להטעות גוי: "ומאחר שגניבת דעת - אסור בגוי, כ"ש גניבה ממש וגזל הגוי דאסור, ואף להטעותו - אסור".

גם שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף יא) פסק שאסור להטעות גוי: "אסור להטעותו בין בשיווי מקח בין בחשבון כמו שיתבאר בהלכות גזלה (יובא לקמן). וכן כל מרמה שבעולם - אסורה במקח וממכר אפילו לנכרי, כגון אם יש מום במקחו - צריך להודיעו ללוקח, אף על פי שהוא נכרי, שהרי זה מטעהו וגונב דעתו אם אינו מודיעו, והרי זה כגונב ממנו ממון, ואסור מן התורה, כמו שיתבאר בהלכות גזלה".

גם הט"ז (יורה דעה סימן קכ ס"ק יא) אסר לשקר לגוי ולהטעותו, וכך הסביר את פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן רכח סעיף ו) והרמ"א (יורה דעה סימן קיז סעיף א) שאסור למכור לגוי בשר נבלה ולומר לו שהוא בשר כשר: "דהתם מוציא דבר שקר מפיו כדי להטעותו ולקבל ממנו החזקה טובה, או מוותר ממון בשביל שקר זה - וזהו כמו גניבה מכיסו, וזהו אסור בעובד כוכבים כמו בישראל".

הש"ך בס"ק ג כתב בשם מהרש"ל (יש"ש מס' ב"ק פרק י בס"ק כ): הלקוח צריך לומר למוכר הגוי בשעת התשלום שהוא סומך על החשבון שלו. מהרש"ל חילק בין טעות של גוי במקח וממכר ובין טעות של גוי בחוב הלוואה או במיסים (מכס): אם הגוי טעה מעצמו בחוב או במס (או בשכר על עבודה או בשכירות בית או שכירות רכב וכד') - נחשב להפקעת הלוואה המותרת, אבל אם הגוי טעה במכירת חפץ - צריך לשלם לגוי את הטעות, כי כל עוד והקונה לא שילם למוכר הגוי את כל מחיר החפץ - המוצר לא שייך לקונה, ואם בכ"ז הוא לוקח את החפץ נחשב לגזל גוי שאסור לפי ההלכה[6].

וכך גם פסק שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות גזלה וגנבה סעיף ד): "ולא עוד אלא אפילו קנה חפץ מנכרי - אסור להטעותו בחשבון בנתינת מעות בעד החפץ, כמו שנאמר וחשב עם קונהו, שהרי אין הנכרי מקנה לו החפץ אלא בעד סכום הדמים שפסק לו, והמטעהו בחשבון המעות הרי זה כגונב החפץ ולא כמפקיע חובו. ואפילו גניבת דעת שאין בה חסרון מעות - אסורה במקח וממכר כמ"ש בהלכות אונאה. ומכל מקום אם הנכרי טעה מעצמו - מותר אם לא יהיה חילול השם בדבר מפני שלא יוודע לו. ונכון שיאמר לו הישראל ראה שעל חשבונך אני סומך".

השלכה מעשית: מוכר גוי שטעה במכירת מוצר, או נותן שירות גוי, כגון נהג הסעות שטעה במחיר וכד', בכל אלו לא ניתן להשתמש במוצר או בשירות ללא תשלום מלא, ואם משתמש - עובר על איסור גזל גוי.

השלכה מעשית: אדם הזמין מוצר מאתר גוי, לאחר זמן רב שהמוצר לא הגיע - הוא שלח מייל שהמוצר לא הגיע. בעל החנות זיכה אותו מהסכום ששילם, אך לאחר מספר שבועות המוצר הגיע לבית - האם צריך לעדכן אותם? לכאורה יש איסור להשתמש במוצר שהתקבל, כי הקונה לא שילם את הסכום שהמוכר ביקש על המקח (כדברי מהרש"ל), אך מדברי הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק א הערה ג), משמע שלא צריך לתקן את טעותו. הפתחי חושן הסביר, שמהרש"ל אסר רק אם לוקח מהמוכר בעל כורחו, שנראה כגזל, (כמו עולה באוטובוס ללא רשות, או נכנס לבריכה ללא תשלום וכד'), אבל כאן שקיבל את המוצר בהיתר, ובתום לב ביטל את ההזמנה, ולאחר מכן קיבל את המוצר, זה לא נראה כגזל, ולפיכך אין צורך לתקן את טעותו. כך כתב מהרש"ל: "אבל מה שהוא בעת המקח - דומה לגוזל. כאלו אתה לוקח את שלו בעל כרחו". (לקמן יבואר מדוע זה לא נכלל בהפקעת הלוואה).

לסיכום, בכדי שיהיה מותר לא לתקן טעותו של גוי, צריך שיתקיימו התנאים הבאים: א)- הגוי טעה מעצמו והיהודי לא הטעה אותו. ב)- הגוי לא תובע את החזר הטעות ואין כל חשש לחילול השם. ג)- היהודי אמר לגוי שהוא סומך על החישוב שלו. ד)- לא מדובר בטעות במקח אלא מדובר על טעות בהלוואה או במיסים או בטעות בשכר עבודה או בשכירות.

מתי נקרא הפקעת הלוואה

לעיל הובאו דברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב שכתבה: "אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן בגזילו, וכאן בהפקעת הלוואתו". כלומר אסור לגנוב מגוי, אבל הפקעת הלוואה מותרת. כלומר אם הגוי לא תובע את החוב שחייבים לו - אין צורך לשלם לו עד התביעה.

לכאורה ניתן לומר במקרה הנ"ל, אדם שהזמין מוצר מאתר סיני, הוא התחייב בתשלום מרגע הרכישה באתר, כך שכעת יש להגדיר את החיוב שלו כחוב הלוואה. אם נגדיר את הסכום כחוב הלוואה - מותר להפקיע חוב הלוואה מגוי, א"כ אם הגוי בטעות לא יתבע את החוב - לא יהיה צורך לשלם לו, ורק אם הגוי יתבע - תהיה חובה לשלם, אך במקרה האמור לכאורה מכיוון והמוכר לא תובע את תשלום החוב - לא צריך לשלם.

אך נראה שאין לראות בחוב זה כחוב הלוואה, ומשכך גם אין את ההיתר של הפקעת הלוואה, כי בחוב ממכירה לא עבר להיות מוגדר כחוב הלוואה, כפי שיפורט בהמשך.

הדיון מתי חוב מכירה עובר להיות חוב הלוואה - מובא בסימן סז סעיף יד, בדיני הלכות שמיטת כספים. כידוע (משנה במסכת שביעית פרק י משנה א), השביעית משמטת רק חוב שנוצר מהלוואה, (כלומר חוב הלוואה נמחק בסוף השנה השביעית, אא"כ יש פרוזבול), אך השביעית לא משמטת חוב שנוצר ממכירה. המשנה מציינת: אם החוב עבר ממכירה להלוואה - החוב יימחק בסוף השנה השביעית, ככל חוב הלוואה.

נחלקו הראשונים, מאיזה שלב נקרא 'זקפו במלווה', כלומר מתי אנו אומרים שהחוב עובר מחוב מכירה - לחוב הלוואה (והשביעית תשמטו):

א. הרא"ש (מס' גיטין פרק ד סימן יז) ביאר: מרגע שהמוכר יקבע לקונה זמן לשלם את החוב. הרמ"א בסימן סז סעיף יד הביא שיטה זו בסתם.
ב. הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה יב) ביאר: מרגע שהמוכר העמידו לדין.
ג. המרדכי (מס' שבועות סימן תשפ) ביאר: מרגע שהמוכר עשה חשבון כללי וסיכם כמה הקונה חייב למוכר - נחשב כמלווה. הרמ"א (שם) הביא שיטה זו בשם ויש אומרים.

לאור פסק הרא"ש והרמ"א בסתם, יש לומר שהחוב נחשב לחוב מכירה עד הרגע בו הוא יצטרך לשלם, לאחר שיגיע זמן תשלום החוב - יוגדר דינו כחוב הלוואה. לפי כללי המכירה באתר הסיני, מועד תשלום המוצר הוא רק כאשר המוצר מגיע לבית הקונה. כל עוד והמוצר לא מגיע - אין חיוב בתשלום. לאור זאת במקרה כאן, לא ניתן לומר שהחוב נחשב להלוואה, כי ביטול החוב נעשה לפני שהמוצר הגיע ללקוח, כך שיש להתייחס לחוב זה כאל חוב ממכירה, וכאמור לדעת מהרש"ל רק בחוב הלוואה יש היתר הפקעת הלוואה, ולא בחוב הנוצר ממכירה.

מדברי הבית יוסף נראה שפסק כדעת הרמב"ם, שרק לאחר תביעה בבית דין - החוב נחשב להלוואה[7]. כאן לא הייתה תביעה בבית דין, כך שיש להתייחס לכך כאל חוב ממכירה ולא כאל הפקעת הלוואה.

צריך לציין, הבית יוסף ביאר את המשנה בצורה אחרת: השביעית לא משמטת חוב ההקפה שעדיין לא הגיע זמן הפירעון[8]. גם לפי הסבר הבית יוסף, מכיוון ובמכירה מאתר אינטרנט מקובל, שהחיוב בתשלום לא חל עד שהמוצר יגיע לבית, ובמכירות מעין אלו לוקח כמה שבועות עד שהמוצר מגיע, הרי שלא נחשב לחוב הלוואה אלא לחוב מכירה.

להדר ולהחזיר טעות גוי

באר הגולה בס"ק ה כתב: "ואני כותב זאת לדורות, שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם, ולא הצליחו, וירדו נכסיהם לטמיון, ולא הניחו אחריהם ברכה, וכמ"ש בספר חסידים סימן תתרע"ד. (ולעומת זאת) רבים אשר קדשו ה' והחזירו טעויות העכו"ם בדבר חשוב, גדלו והעשירו, והצליחו והניחו יתרם לעולליהם".

כך מובא בספר חסידים (סימן אלף עד): "אל יעשה אדם עול אפי' לנכרי, ואלו דברים מורידים את האדם, ואין הצלחה בנכסיו, ואם השעה עומדת לו - יהיו נפרעין מזרעו".

בספר חסידים (סימן תרס"א) עוד מובא: "(אדם שנפטרו ילדיו אמר לחכם): "לא עשיתי לשום אדם רעה, אלא לאותו גוי הייתי מטעה אותו, ועושה לו עול, הרי כשמת - מלאכו הגיד לו, וצעק על זה, והקב"ה עושה משפט לעשוקים בין יהודי בין גוי. לכן לא יגנוב אדם לא ליהודי ולא לגוי, שלא יתחלל שם שמים על ידו".

וכך גם פסק ערוך השולחן (סימן שמח סעיף ב): "ובזמן הזה בכל מדינות אלו אסור מן התורה שום הטעאה והערמה, ואין שום חילוק בין ישראל לאינו ישראל".

וכן מובא בשו"ת בנימין זאב (סימן תט): "אמנם נראה לע"ד לומר, דמשום קדוש ה' - יש לכל א' וא' מישראל לחזור לגוי טעותו, אפילו דהוא עצמו טעה, משום דשארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית".

"...ואין להטעות שום בריה, לא ישמעאל ולא גוי, כי כשיבוא הקדוש ברוך הוא להושיעם, יאמרו האומות: בדין עשה עמהם, והוציאם מתחת ידינו, כי הם אמת ותורתם אמת, אבל אם ח"ו יתנהגו ברמאות עם האומות, יאמרו: ראו מה בחר הקדוש ברוך הוא לחלקו גנבים ורמאים, ויש שם חילול השם ח"ו".

"והמעון, בדידי הדיוט הוה עובדא, עם גוי אחד שטעה מעצמו בסחורה שמכרתי לו, ונתן לי יתר, והלכתי אצל כמה גוים בתוך השוק, והחזרתים לו, ואמרו הגוים זה עם זה: ראו כמה אמונה יש לישראלים, ובודאי הוא אצלי שהיה שם קדוש השם יתברך ברבים, ולאו דוקא להטעותו, או אפילו טעה מעצמו דחייב אתה להחזירו, אלא אפילו לגנוב דעתו - אסור".

האם יש מצוות השבת הגזילה בגוי

נחלקו הפוסקים, האם יש מצוות השבת הגזילה בגוי. כלומר יהודי שעבר על איסור וגזל מגוי, האם בדיעבד הוא מחויב להחזיר את החפץ לגוי.

הש"ך בס"ק ב פסק כדעת הרמב"ם: איסור גניבה מגוי הוא מהתורה, לכן גם אם בדיעבד גנב מגוי - יש מצוות השבה ועליו להחזיר את הגניבה לגוי. לדעת הפוסקים הסבורים שאיסור גניבה מגוי חלה מהתורה, הרי שאין הבדל בין יהודי לבין גוי, ולשניהם יש מצוות השבת הגניבה. הש"ך הקשה על הרמ"א שפסק (אבן העזר סימן כח סעיף א), שאם אדם קידש אישה בכסף גזול מגוי - מקודשת, "דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם".

וכך כתב הסמ"ג (לאוין סימן קנו-קנז): "ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, ואפילו מגוי עובד עבודה זרה - אסור לגוזלו או לעושקו, ואם גזלו או עשקו - יחזיר".

הנודע ביהודה (מהדורא קמא - יורה דעה סימן פא) ביאר את שיטת רמ"א: "וכל זמן שהוא בידו, אם אינו מחזיר - גוזל מחדש, אבל אם כבר אכל הגזל - ודאי שאינו חייב לשלם ממון אחר, ומה דהוה הוה". כלומר כל עוד שהחפץ קיים - יש מצווה להשיב לגוי את הגניבה, אך אם חפץ הגזלה לא קיים - אין חובת השבה לגוי.

אבל הנתיבות בס"ק א כתב: צריך להחזיר חפץ גזול מגוי רק בכדי שיהיה קידוש השם, ובמקרה בו אין חשש לחילול השם - לא חייב להחזיר את הגזלה לגוי. מצוות השבת הגזילה נלמדת מהפסוק (ויקרא פרק ה פסוק כג): "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל", וחיוב זה חל רק על יהודי שמצווה על כך, אך אין מצוות השבה למי שגזל גוי. ולכן הרמ"א באבן העזר (סימן כח סעיף א) כתב, שחיוב השבה בגוי חל רק כאשר יש חשש לחילול השם.

צריך לציין, הנתיבות עצמו בספרו קהילות יעקב (אבן העזר סימן כח סעיף א ד"ה קידשה בגזל) סייג: למרות שאין חיוב השבה בגוי, מדובר רק על החפץ עצמו, שהחפץ הגזול שייך ליהודי, אך עדיין יש חובה להחזיר לגוי כסף בשווי המוצר שגנב.

שער משפט (סימן שמח בס"ק ב) כתב כדעת הש"ך, שגם בגוי יש חיוב להשיב גניבה, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות גניבה פרק א הלכה א) במפורש, שיש מצוות השבה גם בגזילת או בגניבת גוי. כמו כן גם לדעת מהרש"ל (יש"ש מס' ב"ק פרק י בס"ק כ), אם גנב מגוי - חייב להחזיר לו את הגניבה.

שער המשפט ציין: חיוב השבה לגוי חל רק בגניבה או בגזילה, אבל בהטעיית גוי - אין מצוות השבה, לכן למרות שלכתחילה אסור להטעות גוי, בדיעבד אם הטעה - לא צריך להחזיר לגוי, כי איסור הטעיית גוי נובע מגניבת דעת, והוא כבר גנב את דעתו, ולא ניתן להשיב גניבת דעת.

בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן קיז) מובא: בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ד הלכה ג) מבואר, שאיסור גזל גוי הוא מדרבנן: "מעשה ששילח המלכות שני איסרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל, ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות. ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ משני דברים הללו: שאתם אומרים בת ישראל לא תיילד לנכרית, אבל נכרית מיילדת לבת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל נכרית מניקה לבת ישראל ברשותה. גזילו של ישראל - אסור, ושל נכרי - מותר. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור, מפני חילול השם".

מהרש"ם ציין, שירושלמי זה נעלם מהפוסקים שלא הביאוהו. אך ירושלמי זה מובא בביאור הגר"א (אבן העזר סימן כח בס"ק ה). הגר"א העיר שלא ניתן ללמוד מירושלמי זה, כי הוא לפי שיטות התנאים הסבורים, שגזל הגוי מותר[9].

מהרש"ם הוסיף: למרות שאיסור גזל גוי הוא מדרבנן, בכ"ז בתוספתא (מס' ב"ק פרק י הלכה טו) מפורש שיש חיוב השבה בגזל גוי: "הגוזל את הגוי - חייב להחזיר לגוי. חמור גזל הגוי מגזל ישראל. הגוזל את הגוי ונשבע ומת - חייב להחזיר מפני חילול השם".

ערוך השולחן (סימן שס סעיף א) כתב: "דע דלא מצינו בפוסקים חילוק במצות השבה בין ישראל לגוי להפוסקים דס"ל דגזל גוי הוא מן התורה. ודע דיש מרבותינו דס"ל דעובד כוכבים שגזל - ליכא ביה השבה (רש"י עירובין ס"ב א), והטעם דמצות השבה כתיב בויקרא בנשבע לשקר והודה שחייב בקרן וחומש ואשם, והגוי אינו מקריב אלא עולה, כמ"ש הרמב"ם בפ"ג ממעשה הקרבנות, אבל ברמב"ם ובטור וש"ע לא מצאנו דבר זה, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' (שם ובעבודה זרה ע"א: ד"ה בן) וזה שאמרו חז"ל בבן נח דלא ניתן להשבון - זהו כשגזל מפחות מש"פ. וכן עיקר לדינא, כי רוב הפוסקים סוברין כן".

אומנם הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק ד סעיף יט) כתב: "דעת רוב הפוסקים, שאין מצוות השבה בגניבת או גזל עכו"ם אלא במקום שיש חילול השם". אך צ"ע בדבריו, כי כאמור רוב הפוסקים סבורים שיש חיוב השבה בגניבת גוי. כן צ"ע בדברי הפתחי חושן, שהביא בהערות את הנתיבות ולא ציין את הסתייגות הנתיבות בספרו קהילות יעקב כפי המבואר לעיל.

לסיכום, יהודי שעבר על איסור וגזל מגוי - בדיעבד הוא מחויב להחזיר את החפץ לגוי. כך פסקו הסמ"ג (לאוין סימן קנו-קנז), הש"ך (סימן שמח בס"ק ב), שער משפט (סימן שמח בס"ק ב), מהרש"ם (חלק ב סימן קיז), וערוך השולחן (סימן שס סעיף א). ולא כדעת הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק ד סעיף יט).

[1] התוס' עולה על דברי הגמ': "עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ - מהיכן הקריבוהו? אם תאמר דעייל ביד נכרי - קצירכם אמר רחמנא, ולא קציר נכרי".

[2] הגמ' במסכת סוכה דף ל עמוד א כותבת: "אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי: כי זבניתו אסא מנכרי - לא תגזזו אתון, אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו. (רב הונא הנחה את מוכרי ההדסים שרוכשים הדסים מגויים, שהם לא יחתכו את ההדסים, אלא הגויים יחתכו את ההדסים). מאי טעמא? סתם נכרים גזלני ארעתא נינהו, וקרקע אינה נגזלת. הלכך, לגזזוה אינהו, כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו, ושינוי הרשות בידייכו". (יתכן והגוי גזל את הקרקע מיהודי, אך קרקע לא נקנית ע"י גזילה, כך שהחותך את ההדסים הוא הגזלן, לפיכך רוכלים שרוצים הדסים לעצמם שלא יחתכו את ההדסים, אלא שהגוי יחתוך, כך שכעת יש גזל וייאוש בעלים, ולאחר שההדסים עוברים לרשות הרוכלים יש גם שינוי רשות, והתגרים יכולים בעצמם להשתמש עם ההדסים למצווה.

רש"י (ד"ה מאי) כתב: "ושמא אותו קרקע מישראל הוה". דהיינו מדובר בגוי שגזל קרקע מיהודי, אבל הריטב"א (שם) כתב: אין הבדל בין גוי שגוזל קרקע של יהודי לבין גוי שגוזל קרקע של גוי.

לדעת רש"י, גוי שגזל גוי אין איסור תורה, לכן ההדס לא נפסל, ולכך הוצרך רש"י לבאר שמדובר בגוי שגזל מיהודי.

הט"ז (אורח חיים סימן תרס"ד בס"ק ו) תמה מדוע הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא הביאו דין זה? הט"ז ביאר: דברי הגמ' אמורים על בבל בה הקרקעות היו שייכות ליהודים והגויים גזלו את הקרקעות מהן, אבל בגלות במקומות אחרים בעולם בהם אין קרקעות ליהודים - אין לחשוש לכך. (אומנם היום בארץ ישראל, תתכן המציאות המדוברת בגמ', בקרקע יהודי שנגזלה ע"י גוי).

[3] גם לדעת מהרש"ל איסור גזל גוי הוא מדרבנן, אבל טעמו שונה: "ומה שכתב רש"י (שאיסור גזל גוי הוא) מפני חילול השם - לא נראה לי כלל, דגזל הגוי אסור אפילו בלא חילול השם. אבל נראה לי, משום שירחיק עצמו מן הכיעור ודומה לו, ויאכל וישתה את שלו. ולא ירגיל את עצמו בגניבה וגזילה". לקמן יובאו דברי שער המשפט (סימן שמח בס"ק ב), שלדעת מהרש"ל, אם גנב מהגוי - חייב להחזיר, זאת בניגוד לדעת רש"י שלא חייב להחזיר.

[4] האור שמח מבאר מדוע רש"י ביאר שמדובר בגויים שגזלו מיהודים, (כמבואר בהערה הקודמת), כי רק אז יש מצוות השבת ויש בעיה של מצווה הבאה בעבירה, אבל בסתם גזל גוי - אין בעיה של השבה ואין בעיה של מצווה הבאה בעבירה.

[5] צריך לציין, כנסת הגדולה (הגהות טור סימן שמח בס"ק ג) מצא נוסחאות בטור, מהן מבואר שגם לדעת הטור אסור להטעות גוי.

[6] כאמור לעיל, כך מהרש"ל ביאר את הגמ', ששמואל לא הטעה את המוכר בגוי בסכום שהוא התבקש לשלם, ואדרבה שילם למוכר קצת יותר ממה שהתבקש. לדעת מהרש"ל יש איסור במקח לא לשלם את הסכום שהמוכר תובע.

[7] כך כתב הבית יוסף חושן משפט (סימן סז): "ומשמע בפ"ב דגיטין (יח.) דזקיפה עליו במלוה - מיקרי משעת העמדה בדין".

[8] כך שניתן להשוות מקרה זה לאמור בסעיף י, שהמלווה לעשר שנים - אין השביעית משמטת, משום דלא קרי ביה לא יגוש.

[9] כמבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף קיא עמוד ב: "לכדתניא: רעך ולא נכרי. נכרי מאחיך נפקא? - חד למשרא עושקו, וחד למשרא גזלו".