בית הדין

יז אדר ב' התשעט | 24.03.19

 הרב ישועה רטבי

שאלה:

אמרו לי שיש בעיה הלכתית בחתימה על צ'יק לפני כתיבת הסכום - האם זה נכון?

תשובה:

• א. עדים צריכים לחתום על חוזה רק לאחר כתיבתו. אסור לחתום על חוזה ריק. (גם בשטר כתובה - יש למלא את הכתובה ורק לאחר מכן העדים יחתמו על הכתובה).
• ב. לדעת הקצות (סימן מה ס"ק א) איסור זה קיים גם בצ'ק, שאין לחתום לפני כתיבת הצ'ק, אבל התומים (סימן סט ס"ק ט), הנחל יצחק (חושן משפט סימן מה) והאמרי בינה (דיני הלואה סימן כו), ניתן בצ'ק לחתום לפני כתיבת הסכום, כי יש הודאת בעל דין שמחייבת.

שטר שנחתם ואח"כ נכתב

הקצות בסימן מה ס"ק א כתב: במידה והעדים חתמו על שטר חלק, ורק לאחר מכן כתבו את השטר - השטר פסול, שכן צריך שהעדים יחתמו על הכתיבה. דין זה נלמד מדברי התוס' (מס' גיטין דף ד. ד"ה מודה), שצריך שהכתיבה תהיה לפני החתימה.

וכך כתבו התוס': "וליכא למימר, דאי שרינן בחתמו שלא לשמה, יבואו להכשיר זימנין דיחתמו תחלה ויכתבו גט על גבי חתימתן, והתם ליכא עדות כלל". נמצא אפוא, שאם הקדימו את החתימה לכתיבה - "לאו כלום הוא, דבשעה שחתמו, על נייר חלק חתמו, ואחר שכתבו השטר - אין החתימה חוזר וניעור".

בספר משפטיך ליעקב (חלק א סימן כב) מובא: "ובהסבר דברי הקצוה"ח נראה שסובר, דכל היכא שחתם קודם הכתיבה באופן שעל החתימה ליצור התחייבות וכד' - הוי השטר פסול מעצם יסודו, והרי זה כפסול בגופה של ההתחייבות וממילא פסול בגופו של שטר. ולכן כאשר מוציא אדם שטר שלטענת המתחייב ולהודאת המוציא נכתב בפסול זה, הרי הוא בטל ומבוטל".

בשו"ת ב"ח (ישנות סימן מה) מובא טעם אחר מדוע חתימת עד לפני הכתיבה פסולה: בפסוק (ירמיהו פרק לב פסוק מד) כתוב: "וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם", כלומר העד צריך לקרוא את מה שכתוב ורק לאחר יוכל לחתום, לכן אם העד חתם לפני כתיבה - החוזה פסול.

מכאן גם נלמד לשטרי כתובה שיש למלא את הכתובה ורק לאחר מכן העדים יחתמו על הכתובה, ולא יחתימו את העדים על שטר כתובה ריק.

נחלקו הפוסקים מתי החתימה נחשבת לעדות - התוס' (מס' יבמות דף לא: ד"ה ד"ה דחזו) כתבו: מתי אנו אומרים את הכלל שחתימת העדים חשובה כאילו נחקרה עדותן בב"ד? מרגע חתימת העדים אנו אומרים שנחשב כאילו נחקרה עדותן בב"ד. אבל הרי"ף (מס' יבמות דף ט.) הבין: מתי אנו אומרים את הכלל שחתימת העדים חשובה כאילו נחקרה עדותן בב"ד? רק כאשר השטר יצא מתחת יד העדים והגיע לידי המלווה.

מכאן כתב הנחל יצחק (חושן משפט סימן מה), שלדעת הרי"ף גם אם חתם לפני כתיבת השטר - השטר כשר כי בשעת המסירה יש שטר כשר, אבל לדעת התוס', בשעת העדות חלה החתימה ואז לא הייתה כתיבה, לכן השטר פסול. אבל האמרי בינה (דיני הלואה סימן כו) דחה השוואה זו וכתב: גם לדעת הרי"ף השטר פסול, כי דעת הרי"ף היא שעדות העדים אומנם מתחילה משעת המסירה אך היא חלה למפרע מרגע החתימה, ומכיוון והחתימה הייתה פסולה כי חתם ללא כתיבה - לא תועיל המסירה.

הנתיבות בסימן מו ס"ק יט כתב: יש לחלק בין שטרי ראייה ובין שטרי קניין, בשטרי קניין גם הרי"ף סבור כדברי התוס', שמרגע החתימה נחשב כאילו נחקרה עדותן בב"ד, שכן מרגע שנעשה קניין לשטר, יש חיוב ברור ומידי, אומנם בשטרי ראייה אין חיוב ברור מרגע החתימה, שכן יתכן והלווה ביקש מהעדים לכתוב ולחתום למרות שעדיין לא בוצעה ההלוואה, כך שאין בחתימת העדים משום נחקרה עדותן בב"ד, עד רגע מסירת השטר למלווה, ורק בשטרי ראייה כתב הרי"ף, שהרגע הקובע הוא רגע המסירה[1].

צ'ק שחתם לפני שכתב את הסכום

הקצות בס"ק א הוסיף: הוא הדין אם חתם ורק אח"כ כתב בכתב ידו: 'שדי קנויה לך' - החתימה לא מועילה. מכאן שלא רק לעד אסור לחתום לפני כתיבת החוזה אלא גם בצ'ק שנכתב בכתב ידו של המתחייב - אין לחתום לפני כתיבת סכום החיוב. גם לפי הסבר הב"ח, יש צורך בשטר הכתוב בכתב ידו לכתוב ואז לחתום כפי שנלמד מהפסוק.

אבל התומים בסימן סט ס"ק ט כתב: "אם קודם שבא לב"ד כתבו ע"ג כתב חוב, אעפ"י שידוע שכתב לאחר זמן חיתום ידו - מכל מקום כשר, דהא מגו להוציא - לא מקרי, כיון שעכשיו כתב בו, ולוה האמינו שיכתוב עליו כראוי וכן עשה".

התומים הסביר: יש לחלק בין חתימת עדים ובין התחייבות אדם בכתב ידו. התוס' (שם) שפסלו שטר שנכתב לאחר החתימה, דיברו על עדות, אכן בעדות לא יכולים העדים להעיד על מה שנכתב לאחר שהם כבר חתמו, כי הם לא יודעים מה יהיה כתוב בעתיד, אבל כאן מדובר על לווה שמתחייב בכתב ידו, הלווה יכול להתחייב על כל סכום שהמלווה יכתוב בצ'ק. (ההתחייבות תקפה ככל הודאת בעל דין שיש לה תוקף בדיני ממונות).

וכ"פ הנחל יצחק (חושן משפט סימן מה): "לדינא נראה לי, דבכתב ידו, אף שחתם על נייר חלק ואחר זה כתבו מלמעלה - דמהני הכתב יד". מכאן שבצ'ק ניתן לחתום לפני כתיבת הסכום, כי יש הודאת בעל דין שמחייבת.

וכ"פ האמרי בינה (דיני הלואה סימן כו): "אבל בכתב ידו דהמתחייב, אם חתם את עצמו המתחייב בנייר חלק, ואחר כך נכתב עליו הפרטי החיוב, כיון דהוא רק מצד הודאת בעל דין כמאה עדים - מהראוי לומר דמהני".

נספח: חתימה על החוזה חשובה לקניין

רוב הפוסקים סבורים שיש לחוזה בזמנינו תוקף בגלל קניין סיטומתא כמבואר בסימן רא. וכך מתבאר מדברי הריב"ש (סימן שמה), במקרה בו הייתה בעיה הלכתית בשטר - ריב"ש הכשיר על סמך קניין סיטומתא: "ואני סומך להכשירם מכח המנהג, דכיון דרגילי למקני בהכי - קני, דומיא דסיטומתא דבאתרא דרגילי למקני ממש - קני".

וכך כתב כסף הקדשים (סימן רא סעיף א): "מכתב הנהוג לקנות בו מגוים, מה שקורין קאנטראקט, גם גבי מטלטלין - הו"ל סטומתא היטב". וכן מובא בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש יורה דעה סימן רלג): "מ"מ כיון דהקאנטראקט - חשוב סיטומתא במכירת יי"ש וכהאי גוונא".

בפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 363 בהרכב: הגר"ע הדאיה, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי) מבואר, שחתימה על החוזה - חשובה כמו קניין סיטומתא: "התחייבות מועילה מדין סיטומתא, ואם קיים מנהג ברור והדבר נפוץ בין הסוחרים, שחוזה התחייבות בחתימת ידו - מחייב אותו למלאות אחרי התנאים האמורים בחוזה - הרי היא בת תוקף מדין סיטומתא".

בפסקי דין (חלק ו עמוד 216) עוד מובא: "ויש גם לדון שהקנין נעשה ונגמר בעריכת החוזה, הואיל והנוהג והמקובל כעת שכל סדרי מכירת מגרשים, בתים ודירות נעשים על ידי עריכת החוזה, וכבר פסקו גדולי האחרונים שיש לדון בזה דין סיטומתא שהוא קנין המועיל, ואף שלדעת הב"ח דקנין סיטומתא מועיל רק במטלטלין ולא בקרקעות, עיין ב"ח סימן ר"א וש"ך שם, אבל כבר הכריעו גדולי הפוסקים דמועייל גם בקרקע כשנהגו כן בקרקע".

וכן מובא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן נג): כי הרי מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו - מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין, או בית משפט, ואם כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו"מ סי' ר"א סעי' א' שנחשב זה קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ולא עוד אלא שיש לזה עדיפות מקנין רגיל שמהני זה אפילו בדבר שלא בא לעולם (כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ', צוין גם בחידושי הגרע"א ופ"ת שם סק"ב, והחרה לפסוק כן בשו"ת חתם סופר חחו"מ סימן ס"ו ע"ש), ומועיל זה גם באסמכתא... כדמבאר בשו"ת חתם סופר שם, וכמו כן מועיל זה אפילו בדבר שאין בו ממש כמבואר בשו"ת מהרש"ל סי' לו".

אומנם לדעת הגרז"נ גולדברג (פד"ר חלק יד עמ' 347), החוזים שנכתבים בזמנינו לא נכללים בגדר שטר קניין, שכן בשטר קניין צריך שיהיה כתוב לשון קניין, כגון 'שדי מכורה לך', אך היום בחוזה כתוב רק סיפור דברים, (הואיל והמוכר רצה למכור, והואיל והקונה רצה לקנות, לפיכך הוסכם וכו'), בחוזים אלו יש בעיה של קניין דברים, כפי שמבואר בסימן רמה, כך שמצד קניין שטר - אין החוזה תקף.

אין לומר שיש לחוזה תוקף מדין קניין סיטומתא, שכך מנהג הסוחרים להסתמך על חתימה שבצעו הצדדים בחוזה. (דין סיטומתא מבואר בסימן רא), וכך כתב החתם סופר (חלק ה חו"מ סימן סו): קניין סיטומתא מועיל, רק במנהג טבעי שנהגו הסוחרים, ולא במנהג שנהגו הסוחרים בגלל חוק המדינה, שכן רק לחכמים יש סמכות לתקן קניינים.

מעבר לכך, גם ע"פ החוק, החוזים היום אינם נחשבים לשטרי קניין, אלא לשטרי התחייבות, כך שגם ע"פ החוק אין כאן קניין אלא רק התחייבות, ואומנם ע"פ ההלכה, מועילה התחייבות כמבואר בהרחבה בסימן מ, אלא השאלה היא, האם ניתן לוותר על הקניין ולרכוש קרקע רק על סמך התחייבות ללא קניין. ע"כ[2].

[1] וכן גם שטר קידושין נחשב לצורך זה כשטר ראייה, מכיוון שיתכן והאישה לא התקדשה עמו למרות השטר, ורק כאשר השטר יגיע לידה היא מקודשת.

[2] אומנם נ"ל פשוט מדברי הנתיבות בסימן לט סקי"ז, שלא ניתן לקנות קרקע ע"י התחייבות, שכן ההתחייבות היא בגברא ולא בחפצא: "דהנה מבואר בכמה מקומות שיש הפרש בין קנין לחיוב, דבקנין נקנה לו גוף החפץ, ויכול לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות, אבל כשמחייב עצמו ליתן לחבירו חפץ פלוני - אין לו קנין בגוף החפץ, רק שהחיוב חל אגברא, ויכולין הב"ד לכפותו ולהגבות אותו החפץ שנתחייב לו ולהקנותו במשיכה, דאף בהגביית ב"ד צריך לעשות קנין משיכה בדבר שהמשיכה קונה בו. ואפילו תפס החפץ שנתחייב לו הלה וקידש בו אשה קודם גביית ב"ד - אינה מקודשת, ואם המתחייב קידש אשה בחפץ שנתחייב בו - מקודשת, וכן אם מכרו מכור, דשלו הוא, רק שהב"ד כופין אותו לשלם דמי שווי חפץ שנתחייב כיון שקלקל החיוב".