בית הדין

ט ניסן התשעט | 14.04.19

 הרב ישועה רטבי

רקע ועובדות מוסכמות

משפחה א' שאלה ממשפחה ב' מקפיא ישן. לאחר מספר חודשים המקפיא הפסיק לעבוד. האם הם חייבים לשלם על המקפיא?

המשפחה ששאלה את המקפיא טוענת שהשתמשה שימוש סביר ומקובל, המקפיא היה שמור ומתוחזק ובכ"ז התקלקל.

משפחת המשאיל מאשרת את העובדות.

הנושאים לדיון:

• א. פטור בגלל מתה מחמת מלאכה.
• ב. אין פטור של מתה מחמת מלאכה אם לא היה שימוש סביר.
• ג. חיוב שבועה במתה מחמת מלאכה.

• פטור בגלל מתה מחמת מלאכה

מצד אחד שואל חייב באונסים, אך מאידך שואל פטור במתה מחמת מלאכה. חיובו של השואל באונסים מבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף צג עמוד א: "והשואל - משלם את הכל". הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף לו עמוד ב) ביאר מדוע שואל חייב באונסים: "משום דכיון שכל הנאה שלו - אוקמה רחמנא ברשותיה לגמרי כאלו היא שלו, חוץ ממתה מחמת מלאכה דא"ל לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה". כלומר לשואל יש הנאה מלאה מהחפץ, לכן הוא חייב באונסים. אומנם הוא פטור מקלקול שאירע תוך כדי מלאכה, כי יכול היה להשתמש בלפץ.

הפטור של שואל בגלל מתה מחמת מלאכה מבואר במסכת בבא מציעא דף צו עמוד ב. הפוסקים הביאו מספר טעמים, מדוע שואל פטור מלשלם במתה מחמת מלאכה:

• א. הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף צו עמוד ב) הסביר: שואל חייב רק באונסים שנגרמו בגללו, אך אם מתה מחמת מלאכה האשמה מוטלת על המשאיל ולא על השואל. לפי הסבר זה השואל פטור רק מפגמים שהמשאיל יכל לדעת עליהם, ומכיוון שלא בדק נחשב כאילו פשע, והשואל פטור, אבל פגמים שהמשאיל לא יכל לדעת עליהם, לא נחשב שפשע, כך שיש לחייב את השואל. לפיכך אם מדובר במקפיא תקין לחלוטין - השואל יהיה חייב לשלם על הנזק, כי המשאיל כלל לא פשע, אבל אם המקפיא לא היה תקין לחלוטין - השואל פטור כדין מתה מחמת מלאכה. הטעם זה הביא הסמ"ע בס"ק ג לפטור שואל במתה מחמת מלאכה.
• ב. הרשב"א (מסכת ב"מ דף צו: ד"ה אפי') הסביר: השואל פטור במתה מחמת מלאכה, מכיוון שהמשאיל וודאי ידע שיהיה בלאי בחפץ המושאל, ועל דעת כך השאיל, וודאי מחל על אותו בלאי. (נימוקי יוסף דף נה: ד"ה אפילו). לפי הסבר זה בכל מצב בו נמצא המקפיא - השואל פטור מלשלם, כי בעל המקפיא היה מודע לכך שיתכן ויהיו נזקים מחמת התנהלות רגילה ויש על כך מחילה.

שואל שפטור מלשלם בגלל הפטור של "מתה מחמת מלאכה" - חייב להישבע, אך היום לא משביעים אלא פודים את השבועה בשליש מהסכום, כך שהשואל חייב לשלם שליש מהסכום.

בדף צז עמוד א מובא: "ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה, איתבר, (אדם השאיל דלי מחברו, הדלי נשבר תוך כדי שהשואל שאב ממנו מים), אתא לקמיה דרב פפא, אמר ליה: אייתי סהדי דלא שנית ביה, ואיפטר". (על השואל להביא ראייה שלא שינה מהשימוש הרגיל, כלומר שלא הייתה פשיעה ורשלנות בשימוש של השואל).

כלומר, השואל אינו נאמן לומר שמתה מחמת מלאכה, אלא עליו להביא עדים, אומנם אם אין עדים, יכול להישבע שמתה מחמת מלאכה, והוא לא שינה ממלאכתה, ובכך ייפטר. כך שגם לפי הנימוקים מהם משמע שהשואל פטור מלשלם, בכ"ז חל עליו חיוב תשלום בסך שליש מהחוב כפדיון לשבועה.

• אין פטור של מתה מחמת מלאכה אם לא היה שימוש סביר

אם השואל לא השתמש במקפיא בצורה מקובלת (למשל המקפיא היה בחוץ) - השואל חייב לשלם על המקפיא כפי שוויו בזמן שנשבר (כלומר לא מקפיא חדש אלא מקפיא יד שנייה לפי מצבו), כדין מזיק בידיים שחייב לשלם. כאן אין את הפטור של מתה מחמת מלאכה, בגלל שהוא שינה מההתנהלות הרגילה, כמבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף עח עמוד א: "השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה, בבקעה והוליכו בהר... ומתה - חייב".

וכך כתבו התוספות (ד"ה רבי יוסי בר חנינא): "שנתייגעה מחמת מלאכה, ואף על גב דמתה מחמת מלאכה, מ"מ כיון ששינה - חייב". וכ"פ והשולחן ערוך והרמ"א בסימן שט סעיפים א-ב.

הרא"ש (כלל צב סימן א) כתב: "שמה ששואל ושוכר פטורין בכחש בשר מחמת מלאכה - היינו שלא שינו השואל והשוכר. אבל בחמור זה שפשע השוכר שהרי כשראה שהיה פסח לא הי' לו לשום משוי עליו, שהדבר ידוע שהטוען משוי על החמור פסח שהוא מתקלקל, והיה לו להניחו בכפר ולשכור אחר להוליך משאו עליו".

כלומר, הפטור של שואל במתה מחמת מלאכה שייך רק בתנאי שהשואל לא פשע, אבל אם הייתה פשיעה בשימוש - השואל חייב גם במתה מחמת מלאכה.

וכ"פ הרמ"א בסימן שט סעיף ג: "השוכר את החמור ונעשה פסח בדרך, ולא חש לכך והניח עליו משוי ונתקלקל - הוי פשיעה, דלא ה"ל להניח עליו משוי. אבל אם היה נחוץ לדרכו, ולא היה אפשר לשכור חמור אחר - לא הוי פשיעה, ופטור".

ג- חיוב שבועה במתה מחמת מלאכה

גם לדעת השולחן ערוך שיש פטור במתה מחמת מלאכה, יש חיוב להישבע שאכן מתה מחמת מלאכה, ולא נעשה שום פשיעה במהלך השימוש וכו'.

דין זה מבואר במסכת בבא מציעא דף צז עמוד א: השואל אינו נאמן לומר שמתה מחמת מלאכה, אלא עליו להביא עדים, אומנם אם אין עדים, עליו להישבע שמתה מחמת מלאכה, והוא לא שינה ממלאכתה, ובכך ייפטר.

וכך מובא בגמ': "ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה, איתבר, (אדם השאיל דלי מחברו, הדלי נשבר תוך כדי שהשואל שאב ממנו מים), אתא לקמיה דרב פפא, אמר ליה: אייתי סהדי דלא שנית ביה, ואיפטר". (על השואל להביא ראייה שלא שינה מהשימוש הרגיל, כלומר שלא הייתה פשיעה ורשלנות בשימוש של השואל).

אומנם היום בתי הדין לא משביעים, כך כתב רש"י (מסכת שבועות דף לח: ד"ה בספר תורה): "ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא, לפי שענשה גדול, ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה, והא אמרן ארור בו שבועה".

השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנו סעיף א) הזהיר: "ויזהר מלישבע, אפי' באמת, שאלף עיירות היו לינאי המלך, וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם".

כאמור, במציאות היום - אין שבועה בבתי דין, אלא הדיינים עורכים פשרה ומחייבים בשליש מסכום התביעה במקום חיוב השבועה. וכך מבואר בדברי התוספות (מסכת סנהדרין דף ו: ד"ה נגמר): "ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה - שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש שבועה". כלומר, אם אחד מהצדדים חייב שבועה - ניתן לפשר במקום חיוב השבועה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן יב סעיף ב: "ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם - רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה".

בשו"ת אבן יקרה (ח"א חו"מ סי' ו) מובא: נהוג לעשות פשרה ובמקום לחייב שבועה יש להפחית שליש מהסכום, לכן אם הוא מאלו שנשבעים ונוטלים - במקום שבועה הוא יפסיד שליש ויגבה רק שני שליש מהסכום, ואם הוא מאלו שנשבעים ונפטרים - ישלם שליש במקום השבועה.

לסיכום, גם כאשר יש פטור של מתה מחמת מלאכה - יש חיוב שבועה, ובמקום שבועה מחייבים בשליש מסכום התביעה.

החלטה:

הנתבע צריך לשלם שליש משווי מקפיא יד שנייה כפי שהיה שווה לפני שהתקלקל.