בית הדין

ט סיון התשעט | 12.06.19

הרב ישועה רטבי

שאלות:

• א. אדם פרסם באתר יד-2 שהוא מעוניין למכור כורסה במחיר מסוים. לאחר שעבר זמן והכורסה לא נמכרה הוא אמר לחברו שייתן לו את הכורסה במתנה. למחרת התקשר אליו אדם וביקש לרכוש את הכורסה, האם מותר לו למכור את הכורסה או שהוא מחויב לתת את הכורסה במתנה לחבר כפי שהבטיח לו?
• ב. אדם חשב לתת סכום כסף מתנה לחתן. לאחר מכן שמע שיש התארגנות למתנה קבוצתית בסכום קטן יותר, האם יכול להצטרף לקבוצה ולתת מתנה קטנה יותר ממה שתכנן?

תשובה:

• א. אדם שהבטיח לתת לחברו מתנה קטנה - אסור לו לחזור בו ללא סיבה, כי המוטב סמוך ובטוח בקבלת המתנה. ואם חוזר בו נקרא מחוסר אמנה.
• ב. אדם שהבטיח לתת לחברו מתנה גדולה - מותר לו לחזור בו, ולא לתת את המתנה, כי המוטב איננו סמוך ובטוח שיקבל את המתנה.
• ג. הגדרת מתנה קטנה או מתנה גדולה - היא סובייקטיבית ותלויה בדעתו של נותן המתנה. לכן אם הכורסה נמצאת במצב לא הכי טוב - המתנה יכולה להיחשב כמתנה קטנה ואסור לו לחזור בו, אך אם מדובר בכורסה יקרה במצב טוב - המתנה יכולה להיחשב כמתנה גדולה ומותר לו לחזור בו. כמו כן צריך לבחון האם המוטב היה סמוך ובטוח בקבלת המתנה, לפעמים גם במתנה קטנה המוטב לא סמוך ובטוח שיקבל את המתנה, במיוחד בחפץ שעומד למכירה, לכן אין איסור לנותן לחזור בו ממתן המתנה.
• ד. אדם שהבטיח לתת לעני מתנה גדולה - אסור לו לחזור בו, כי להבטחה לאדם עני יש גדר של נדר.
• ה. כאשר אין גמירות דעת מצד נותן המתנה לתת את המתנה - רשאי בעל המתנה לחזור בו גם ממתנה קטנה.
• ו. ממידת חסידות אין לאדם לחזור בו מדיבורו, וגם אם מדובר במתנה גדולה.
• ז. אם בעל המתנה לא פנה למוטב ולא אמר לו שבכוונתו לתת לו מתנה, הוא רשאי לחזור בו. לכן אדם שחשב לתת סכום כסף לחתונה, ולא אמר זאת לחתן ולכלה - יכול לאחר מכן להתחרט ולהשתתף במתנה קבוצתית בסכום נמוך יותר מהסכום שחשב לתת.
• ח. בכל המקרים הנ"ל, לא ניתן לכפות בבית דין על נתינת המתנה, כי אין אפשרות להוציא מאדם רק על סמך הבטחה ללא קניין. אומנם כאמור לעיל, עדיין יש איסור למבטיח לחזור בו משום כדין מחוסר אמנה.

חזרה מנתינת מתנה

במסכת בבא מציעא דף מט עמוד א מובא: "דאיתמר; דברים, רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה. (מכאן שאסור לאדם לחזור בו מדיבורו, ואם חזר בו נקרא מחוסר אמנה). ...ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו מתנה אני נותן לך - יכול לחזור בו. - יכול, פשיטא! אלא: מותר לחזור בו? אמר רב פפא; ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת, דסמכא דעתייהו". (רבי יוחנן אסר לחזור בו ממתנה קטנה, אך התיר לחזור בו ממתנה גדולה).

כלומר, דברי רבי יוחנן שאסור לאדם לחזור בו מדיבורו, והחוזר בו מדיבורו, יש בו משום מחוסר אמנה - התייחסו רק לאדם המבטיח לתת לחבירו מתנה קטנה, בזה קיים איסור לחזור מההבטחה, כי המוטב סמוך בדעתו שיקבל את המתנה. אבל אם אדם הבטיח לתת לחברו מתנה גדולה, הוא רשאי לחזור בו, כי המוטב לא סומך בדעתו שבאמת הוא אכן יקבל את המתנה הגדולה שהובטחה לו. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רד סעיף ח.

הסמ"ע בסימן רמא ס"ק ד הסביר: במתנה גדולה - המקבל לא סומך בדעתו שיקבלה^[1], לכן ניתן לחזור בו, אבל הלבוש הסביר: במתנה גדולה - הנותן לא סמך בדעתו לתת, לכן ניתן לחזור בו^[2]. הסמ"ע העיר: השולחן ערוך בסימן רד כתב כפי הסברו: "במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו". גם הלבוש עצמו בסימן רד כתב שאין סמיכות דעת מצד המקבל.

הריטב"א (דף מט.) כתב: "ולא אתפרש כמה היא מתנה מועטת, והכל לפי מה שהוא". כלומר, מתנה מרובה או מתנה קטנה - תלויה בנותן האם הוא אדם אמיד או ללא יכולות כלכליות, לכן יתכן שלאדם אמיד - תחשב המתנה כמתנה קטנה ולא יוכל לחזור בו[3], ולאדם שאינו אמיד - תחשב המתנה כמתנה גדולה ויוכל לחזור בו.

הרשב"א (מובא בנימוקי יוסף דף כט. ד"ה מתנה) כתב: אותו חילוק קיים ג"כ גבי דיבור על מכר גדול, שיכול לחזור בו, ולא הוי מחוסר אמנה, אבל אם דיברו על מכר קטן, אינו יכול לחזור בו ורק את זה אסר רבי יוחנן.

מכאן, שאם מוכר אמר לקונה שימכור לו מוצר מסוים במחיר זול, אם מדובר בהוזלה משמעותית, נחשב הדבר למתנה גדולה ויכול לחזור בו, אך אם מדובר על הוזלה קטנה - המוכר לא יכול לחזור בו.

הר"ן (מסכת בבא מציעא דף מט עמוד א) סייג: "אבל בנשתנה השער - הרי זו כמתנה מרובה, ולא סמכא דעתו". כלומר אם המוכר הבטיח לתת הנחה - הוא לא יכול לחזור בו ללא סיבה, אך אם המוכר חוזר בו בגלל סיבה מוצדקת, למשל המחירים השתנו - יכול לחזור בו ככל מתנה גדולה. (עיין בהרחבה בסעיף יא).

השולחן ערוך בסימן רמט סעיף א כתב: "האומר ליתן מתנה מועטת לחבירו וחזר בו - הרי זה ממחוסרי אמנה". השולחן ערוך כך פסק גם בסימן רד סעיף ח, וגם בסימן רמא סעיף א.

הט"ז (על סימן רמט סעיף א) הביא את דברי הגמ' במסכת סוכה דף מו עמוד ב: "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא, דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר^[4]". (אדם שהבטיח לתת מתנה לילד - יקיים את דברו, בכדי לא ללמד את הילד לשקר).

הבטיח לעני לתת מתנה

בירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ד הלכה ב) מובא: "ר' יעקב בר זבדי, ר' אבהו בשם ר' יוחנן: אמר ליתן מתנה לחבירו, וביקש לחזור בו - חוזר. אמר בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה, (בשעה שמבטיח לתת את המתנה צריך שתהיה גמירות דעת לתת באמת את המתנה), מבתר כן אין חזר ביה לא חזר ביה. הדא דתימר בעני (שהבטיח לתת מתנה), אבל בעשיר (שהבטיח לתת מתנה לעני) - נעשה נדר".

המרדכי (מסכת בבא מציעא סימנים שי-שיא) כתב: "אמר ליתן מתנה לחבירו - מותר לחזור בו. ומסיק בירושלמי הדא דתימא בעשיר, אבל בעני - נעשה נדר, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ושייך אף בצדקה, כדנפקא לן בפרק קמא דראש השנה: בפיך - זו צדקה, ואיתקש לנדר או לנדבה, דתליא באמירה גרידא, כדכתיב כאשר נדרת".

השולחן ערוך בסימן רמג סעיף ב (וכן בסימן קכה סעיף ה) פסק: אם מקבל המתנה הוא עני - לא ניתן לחזור בו. משמע שגם במתנה גדולה אין אפשרות לחרטה ללא סיבה מוצדקת[5], שכן בצדקה אמירה מחייבת כמו נדר, ובנדר אין הבדל בין מתנה גדולה למתנה קטנה.

הבית יוסף כתב: המקור לדין זה מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף לו עמוד ב: הגמ' סיפרה על אדם שהכה את חברו באוזן, והתחייב לשלם חצי זוז דמי בושת, הניזק לא רצה לקבל סכום כ"כ פעוט, ואמר שהוא נותן את הסכום לעניים, אך לאחר מכן התחרט ורצה לקחת את החצי זוז לקנות אוכל, רב יוסף אמר לו, שהעניים זכו בכסף זה, ואין הוא יכול להתחרט^[6].

וכ"פ השולחן ערוך ביורה דעה סימן רנח סעיף יב: "אמר ליתן לחבירו מתנה, אם הוא עני - הוי כנודר לצדקה, ואסור לחזור בו".

הפתחי תשובה בס"ק יג כתב: לדעת המבי"ט (חלק א סימן קצה, מובא בכנסת הגדולה, הגהות טור חושן משפט סימן קכה בס"ק כג), כך דין גם באדם שהבטיח לבן תורה לתת מתנה, שנחשב לנדר ואסור לו לחזור בו, "ומשום מצוה, דעץ החיים היא למחזיקים בה".

אבל השבות יעקב (חלק ב סימן קנט) סייג: "המעיין שם בגוף התשובה יראה, דלא פסק כן אלא דוקא בת"ח עני, ולרווחא דמלתא כתב שהוא מחזיק בעץ חיים, אבל באמת אם הוא עשיר בעניין שאסור הוא ליטול מן הצדקה, שיש לו כדי פרנסתו ברווח בביתו - אין מחויב ליתן לו מתורת נדר".

לחזור ממתנה כשלא הייתה גמירות דעת

בירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ד הלכה ב) מובא: "רב מפקד לשמשיה, אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש, אין הוה מסכן - הב ליה מיד, ואין עתיר - אימליך בי תניינות". (רב ציווה לשמשו, שאם הוא אומר לו לתת מתנה, עליו להבחין בין עשיר ובין עני. לעני עליו לתת מיד, אך לעשיר על העוזר לחזור ולוודא, שרב אכן רוצה לתת לו את המתנה). דברי הירושלמי הובאו גם ע"י הרי"ף (מסכת בבא מציעא דף כט עמוד ב).

בשו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן קסא) ביאר: רב לא אמר למוטב שהוא מעוניין לתת לו מתנה, לכן הוא יכל לחזור בו (במתנה לאדם עשיר). כאשר אין גמירות דעת מצד נותן המתנה לתת את המתנה - רשאי הוא לחזור בו^[7].

בשו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן קסא) מובא: "דהא דקיי"ל דהחוזר בו במתנה מועטת - הוי ממחוסרי אמנה, היינו דוקא כשבשעת אמירתו ליתן אותה מתנה מועטת - נראה שגמור בדעתו ליתנה, דבזה סמכה דעתו של המקבל, אבל כשיש קצת הוכחה שלא גמר עדיין בדעתו ליתנה, אף שאומר ברורות שיתן לחבירו כך וכך - אין בחזרתו משום מחוסר אמנה".

מכאן שאם נותן המתנה מעט מתלבט אם לתת את המתנה, או שיש אומדנא שלא הייתה גמירות דעת מצד נותן המתנה לתת את המתנה - יכול הנותן לחזור בו גם ממתנה קטנה^[8].

מידת חסידות: כלל לא לחזור בו

ממידת החסידות שאדם לא יחזור בו מדיבורו. וכך כתב המאירי (מסכת ב"מ דף מט.): "דרכם של חסידים לקיים דבורם בכל מה שהם מתנים, וקצת חסידים נאמר עליהם שאף במה שגמרו בתוך לבם, אף על פי שלא הוציאו בפה - היו מקיימים כמו שגמרו בלבם, והוא שאמרו (במסכת) ב"ב (דף פח עמוד א): דובר אמת בלבבו- כגון רב ספרא".

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יג) כתב: "משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו, ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון ,ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר, ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה, (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו, ואם נתחייבו לו אחרים בדין - מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן, ולא ירד לתוך אומנות חבירו, ולא יצר לאדם לעולם בחייו, כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים, ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג בס"ק קפג) כתב: "המבטיח את חברו להיטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מלתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו - אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר (צפניה ג, יג): "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה. ואמרו רבותינו (ב"מ מט): כי יש בו משום מחוסרי אמנה, כי לב חברו סומך עליו ובוטח בו, אחרי שהמתנה מועטת, כי נתון יתן לו".

בשולחן ערוך הרב (הלכות מכירה ומתנה ושליח ואפוטרופוס סעיף א) מובא: "וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו, שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה, והלה לא ידע ממחשבתו, והוסיף לו על סכום זה - לא יקח ממנו כי אם סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שכתוב ודובר אמת בלבבו. וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך - אין לו לחזור בו^[9]. (וכן כל כיוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחבירו - יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזו טובה לחבירו ויש בידו לעשותה, אבל צרכי עצמו כל שאין בהם סרך מצוה - אינו צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו)".

ובסעיף ב: "ומכל מקום בשעה שאומר לו ליתן לו - צריך לומר בדעת גמורה, (שבאמת יתכוון לתת את המתנה ולא יאמר לחברו שרוצה לתת לו מתנה אם אין בכוונתו באמת לתת), ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב - אסור מן התורה, שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה - מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה? אלא שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק^[10]".

לתבוע את המבטיח בב"ד

בכל המקרים הנ"ל, לא ניתן לכפות בבית דין על נתינת המתנה, כי אין אפשרות להוציא מאדם רק על סמך הבטחה ללא קניין. אומנם כאמור לעיל, עדיין יש איסור למבטיח לחזור בו משום כדין מחוסר אמנה.

במשנה במסכת שביעית פרק י משנה ט מובא: "וכל המקיים את דברו - רוח חכמים נוחה ממנו".

בשו"ת ראנ"ח (סימן קיח) מובא: בכל מקום שכתוב: "אין דעת חכמים נוחה הימנו" - יש גם איסור: "ואף על פי שאין לנו אלא אין דעת חכמים נוחה הימנו, אבל אין בית דין כופין אותו בשום כפיה שבעולם, מכל מקום איסורא איכא".

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תתקמ"ט) מובא: "שאין ב"ד יכולין לעכבו מלחזור, אבל הוא עובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ומותר לקרותו רשע".

הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה א) כתב: "הנותן מתנה לחבירו - אין המקבל זוכה בה אלא באחד מן הדרכים שהקונה זוכה בהן במקחו. אם מטלטלין רוצה ליתן לו - עד שיגביה, או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד משאר הדברים שהמטלטלין נקנין בהן, ואם קרקע או עבדים נתן לו - עד שיחזיק כדרך שמחזיק הלוקח, או עד שיגיע שטר מתנה לידו, אבל בדברים - לא זכה המקבל, אלא כל אחד מהן עדיין יכול לחזור בו".

מדברי הרמב"ם אנו למדים, שדין מתנה כדין המקח, ואין דיבור מועיל אלא צריך קניין, ואם לא בוצע קניין - בית הדין לא יוכל להוציא בגלל הבטחה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רמא סעיף א.

[1] על פי פירושו של רש"י (ד"ה מודה ר' יוחנן): "משום דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה".

[2] הנפקא מינא בין ההסברים תהיה, כאשר יש פער בין סמיכות הדעת של הנותן לסמיכות הדעת של המקבל. למשל נותן מתנה שנחשב לעשיר אך באמת הוא עני, לדעת הסמ"ע יש ללכת אחר סמיכות הדעת של המוטב, ומכיוון והמוטב חושב שמדובר בעשיר, הרי שזו מתנה קטנה, ולא יכול לחזור בו, אך לדעת הלבוש, יש ללכת אחר סמיכות הדעת של הנותן, ומכיוון שבאמת הוא עני, הוא לא גמר בדעתו לתת.

[3] במסכת בבא קמא דף קיט עמוד א מובא: "רבינא (היה אחראי על קופת הצדקה), איקלע לבי מחוזא, (בכדי לאסוף תרומות), אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי, (נשים נתנו לרבינא תכשיטים), קביל מינייהו. א"ל רבה תוספאה לרבינא, והתניא: גבאי צדקה - מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה? א"ל: הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו". (בני מחוזא היו עשירים, ולהם תכשיטים נחשבים למתנה קטנה).

[4] וכ"פ הרמב"ם (הלכות שבועות פרק יב הלכה ח): "צריך להזהר בקטנים הרבה, וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות".

[5] אומנם השולחן ערוך בסימן רמג סעיף ב כתב: "ואם המקבל עני - אינו יכול לחזור בו (ואפילו בעשיר יש בו משום מחוסר אמנה) אם היא מתנה מועטת, כמו שנתבאר". כלומר השולחן ערוך כתב שאם המוטב עני - רק במתנה קטנה לא ניתן לחזור בו, משמע שיכול לחזור בו ממתנה גדולה גם בעני, וא"כ אין הבדל בין עשיר לעני, לכך הרמ"א הוסיף והגיה: אם המוטב עשיר - לא יכול לחזור בו ממתנה קטנה, ומכאן שאם המוטב עני - גם ממתנה גדולה לא יכול לחזור בו.

כך ביאר הסמ"ע בס"ק ה (וכך גם ביאר הש"ך בס"ק ב): "מור"ם תיקן דברי המחבר, במה שהוסיף בדבריו וכתב ואפילו בעשיר כו', וכונת מור"ם היתה ללמדנו, שטעות סופר נפל בדברי המחבר, וצריכין להגיה דבריו במה שכתב ואפילו בעשיר כו', כי הדין דבנותן מתנה לעני הוי כנדר, ובנדר אין חילוק בין מתנה מועטת למרובה... ומשו"ה צריכין לומר שטעות סופר הוא בדברי המחבר, ומה שמסיק המחבר וכתב אם היא מתנה מועטת - לא קאי אלא אעשיר דאין בו משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא, ומשו"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתו דהמקבל שיתנו לו קאי עליה משום מחוסרי אמנה בחזרתו, וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ר"ד (טור סעיף י"ב ומחבר סעיף ח), וגם כתבו מזה ריש סימן רמ"א ע"ש (ובסמ"ע סק"ד). ולא כעיר שושן שכתב תחילה דברי מור"ם: דבעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה, ולא חילק בין מתנה מועטת למתנה מרובה, ואחר כך כתב דברי המחבר: דבעני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת. וכבודו ז"ל במקומו מונח, דטעה בשתיהן, דבעני - אין חילוק בין מתנה מרובה למועטת, ולעולם אינו יכול לחזור, ובעשיר - דיש בו משום מחוסרי אמנה, בו דוקא חילקו בין מתנה מרובה למועטת".

[6] אומנם הגר"א בס"ק ב, הביא את הירושלמי (שיובא בפסקה הבאה) כמקור לדין זה.

[7] הנחל יצחק (חושן משפט סימן לט) ביאר בצורה אחרת: "ונראה לעניות דעתי בזה, די"ל דמה דאמר ליה רב למשרתו דאם עשיר הוא דימליך בו שנית אין זה מן הדין, רק זהו כמו הא דמבואר בח"מ (סי' ל"ט סעיף י"ג) דבאם אמר בפירוש דלא יתנו השטר עד שישאלו אותו אם ליתן - דלא יתנו השטר בלא דעתו אף שהיה בקנין". כלומר רב ערך תנאי מפורש עם העוזר שלו, שלא ייתן ללא ווידוא נוסף לפני הנתינה, ותנאי מפורש מועיל לכך שהוא לא יהיה חייב לתת לאדם עשיר, ללא בדיקה נוספת שהוא עדיין רוצה לתת.

[8] במסכת כתובות דף נה עמוד א מובא: לווה שאמר לעדים שיכתבו שטר חוב ויתנו למלווה, וגם עשה על כך קניין סודר - ניתן לכתוב את השטר מידית, ולא צריך לוודא ולהימלך בו לפני הכתיבה, שכן יש גמירות דעת בעשיית הקניין על אמירת 'כתובו', ומן הסתם הלווה לא חזר בו. אך אם לא נעשה קניין, לדעת בני מתא מחסיא - על העדים לוודא לפני הכתיבה, האם הלווה עדיין מוכן שיכתבו שטר, או שהוא חזר בו, ואינו מאשר לכתוב שטר חוב. וכ"פ השולחן ערוך בסימן לט סעיף ב.

הרא"ש (סימן ד) כתב: "אף על פי שאם אמר אדם לשלוחו תן חפץ זה לפלוני - מסברא לא צריך לאימלוכי ביה, שאני הכא דאיכא רגלים לדבר שהוא רוצה שימלכו בו, מדלא הקנה מיד בקנין חליפין - ש"מ דאין דעתו להקנות לו מיד". כלומר כאשר יש בסיס לומר שהוא מעוניין בהתייעצות נוספת, אנו אומרים שיש לחזור ולוודא בשנית האם ההסכמה הראשונית תקפה, אך אם נעשה קניין חליפין וכד', או שאין ביסוס לומר שהוא מעוניין בווידוא נוסף - החלטתו מחייבת ללא ווידוא נוסף.

בשו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן קסא) למד מדברי הרא"ש, שרק אם נראה שהייתה גמירות דעת - החוזר בו נחשב למחוסר אמנה, אבל אם יש מעט ביסוס שלא התכוון לתת ללא ווידוא נוסף - יכול לחזור בו ולא נחשב למחוסר אמנה.

[9] כך מבואר בגמ' במסכת בבא בתרא דף פח עמוד א: "בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו". הרשב"ם ביאר: "רב ספרא - הוה קרי קריאת שמע, ואמר ליה ההוא גברא: הב לי עסקך בכך וכך מעות, (בשאילתות מובא שרב ספרא מכר את חמורו), וסבר דמשום מיעוט דמים הוה שתיק, והעלה לו דמים מרובים, ולאחר תפלתו לא רצה לקבל אלא במיעוט מעות הראשונות, משום דגמר בלבו להקנותו בכך". (מובא בשאילתות דרב אחאי, פרשת ויחי, שאילתא לו).

[10] כמבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף מט עמוד א: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק! - אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב". רש"י (ד"ה לא) ביאר: "בשעה שהוא אומר הדבור - לא יהא בדעתו לשנות".