בית הדין

כט סיון התשעט | 02.07.19

חלק מפסק דין שניתן לאחרונה ע"י בית הדין ישיבת מצפה יריחו. בהרכב הרב יעקב סבתו - אב בית הדין, הרב ישועה רטבי והרב דניאל לונצר.

• פיצוי מוסכם בהפרת חוזה

בסעיף 8 להסכם נאמר, צד שיפר את החוזה ישלם פיצוי מוסכם בסך 9,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק. הנתבע בתאריך כח כסליו תשע"ט (6 בינואר 2018) מכר את האתר לצד ג', אך לא הסכים להעביר את הסכום שנקבע בסעיף 10, כך שיש כאן הפרת חוזה מצד הנתבע. השאלה לדיון היא, האם ניתן לחייב את הנתבע בסך 9,000 ש"ח עבור פיצוי בגין הפרת חוזה, או שיש בהתחייבות זו משום אסמכתא וההתחייבות לא תקפה.

הדין הכללי של אסמכתא קובע, שאם אדם התחייב לדבר מסוים, ובמידה ולא יעמוד בהתחייבותו - הוא יצטרך לשלם לצד השני - ההתחייבות לא תקפה בגלל שהיא אסמכתא, כלומר המתחייב היה בטוח שיעמוד בהתחייבותו ולא גמר בדעתו לשלם את הסכום הכתוב בחוזה.

התחייבות לשלם את שווי הנזקים, או אפ' קצת יותר משווי הנזק יש לה תוקף הלכתי, אבל התחייבות לשלם סכום גדול בהרבה מאשר שווי הנזק הריאלי - התחייבות זו כבר לא מוגדרת כמיטבא אלא כמוגזמת ונחשבת לאסמכתא^[1].

בספר עמק המשפט (חוזים עמוד רנט) מובא בשם הג"ר מנדל שפרן: אם כתוב בחוזה פיצוי מוסכם ומוערך - נחשב לנאמנות שהמוכר האמין ללקוח, כך שגם בלי הוכחת נזקים - יש חיוב תשלום, זאת בתנאי שגובה התביעה לא עולה על גובה הפיצוי המוסכם בחוזה, כי הצדדים הסכימו שיתכן נזק עד לגובה המוסכם בחוזה. אומנם אם מדובר על פיצוי מוגזם - הפיצוי יחשב לאסמכתא ולא יהיה קביל.

במקרה כאן ההתחייבות לפיצוי מוסכם היא על סך 9,000 ש"ח. לכאורה בהתחייבות זו יש בה בעיה של אסמכתא, מכיוון והיא גבוהה בהרבה מההפסד שנגרם לתובע?

אומנם יש לדון, האם ניתן לחייב ע"פ המבואר לקמן בדברי התוס', שהתחייבות בדבר הנהוג (סיטומתא), מבטלת את בעיית האסמכתא. כאן ניתן לומר, שהנוהג הוא שמי שמפר חוזה מתחייב לשלם, כך שיתכן והחיוב תקף בגלל קניין סיטומתא. כמובן צריך לוודא שסכום החיוב אינו מוגזם, כי לא מקובל שהמפר משלם סכום גבוה במיוחד.

התוספות במסכת בבא מציעא (דף סו. ד"ה ומניומי) כתבו: "ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין, מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב, כיון שנוהגין בו כל העולם, מידי דהוי אסיטומתא דלקמן (דף עד.) דקניא". וכן כתב המרדכי (מס' ב"מ סימן שכב).

ע"פ טעם זה ניתן ללמוד, שכל התחייבות בדבר שנהגו - מבטלת את האסמכתא. וכן כתב הפתחי תשובה בסימן רא ס"ק ב בשם החתם סופר (חו"מ סימן סו): המתחייב התחייבות שהיא בגדר אסמכתא, אך התחייבות הייתה בדבר שנהגו - הסיטומתא מבטלת את האסמכתא, שכן סיטומתא מועילה בדבר שלא בא לעולם, וק"ו שתועיל באסמכתא^[2]. אומנם צריך לבדוק שבאמת יש מנהג ברור שהוא בגדר סיטומתא^[3].

במציאות היום מקובל לכתוב התחייבות לתשלום קנס, כך שיש תוקף להתחייבות זו כל עוד והיא לא מוגזמת, וכדברי הרמ"א בסימן סא סעיף ה: "וכל דבר שנהגו בו בני המדינה בשטרות, אף על פי שאינו כתיקון חכמים - הולכין אחריו".

הגרי"א הרצוג בספרו פסקים וכתבים (סימן נט) כתב: "הרי אין לך עסק שיש לו איזו חשיבות שהיא, שאיננו נעשה בחוזה, ושאין בו סעיף המחייב פיצויים, ובכגון זה דעתי נוטה דלית דינא דאסמכתא, וכאילו מפורש שנעשה בבי"ד חשוב (עיין סי' ר"ז סט"ו), ועדיף מסיטומתא. אולם יש לי הרושם שגם בדינא דמלכותא אין מחייבים בסכום המלא של הפיצויים, כשהוא גבוה מדי, ועל כן יש מקום גם בדיננו, להבדיל, להפחית את הפיצויים במידה המתקבלת על הדעת, אף אם בטלה טענת אסמכתא... ואף על פי כן, לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה לדון לודאי שאין כאן הריעותא של אסמכתא, עד שתתברר יפה נקודה זו, ותבוא עליה הסכמת המורים".

לפי החוק (חוק החוזים, תרופות בשל הפרת חוזה, סעיף 15 א), בית משפט יכול להפחית מסכום הקנס שנקבע בחוזה: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים) - יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

מכאן שיש מנהג מקובל לחייב קנס מוסכם על הפרת חוזה, אך הסכום הקבוע בחוזה איננו מחייב, ויכול בית הדין על פי שיקול דעתו לקבוע את סכום החיוב לפי גובה הנזק שנגרם לצד השני.

הג"ר שמואל ענגיל (שו"ת חלק א סימן יב) כתב: "דעכ"פ כיון שהמנהג כן עכשיו אצל כל קוני בתים, שאם חוזרים - נחלט הערבון, א"כ מנהג מועיל לבטל האסמכתא, וכמ"ש בתוס' ב"מ דף סו ובחתם סופר סימן הנ"ל, מצד דיוכל לומד קים לי כשיטת הרמב"ם, דמחילה ליכא משום אסמכתא".

בפסקי דין-ירושלים (חלק א פס"ד המתחיל בעמוד סא) מובא: "לדעת ר"ת (בתוס' ב"מ סו א ד"ה ומניומי וסנהדרין כה א) אם ההתחייבות לשלם היא הדדית על שני הצדדים - ההתחייבות תופסת, שבההיא הנאה שהוא ירויח כשחבירו יתחייב בקנס, גמר ומקנה, ודעה זו הובאה להלכה ברמ"א בשו"ע חו"מ סימן רז סעי' יד. ולפי"ז התחייבות לפיצויים שמתחייבים הצדדים בחוזה במקרה של הפרה, מכיון שההתחייבות היא על שני הצדדים באותה מידה - לדעת ר"ת ההתחייבות תופסת".

"ויתירה מכך, הואיל ומנהג המדינה בכל החוזים של עיסקאות כאלה להתחייב פיצויים במקרה של הפרת חוזה - המנהג דינו כסיטומתא וגמר ומקנה^[4]. ...ובמקרה זה שהתחייב לשלם פיצויים במקרה של הפרת חוזה, מלבד שהוא מנהג המדינה, יש לצרף לחיובו גם את דעת הראשונים שאם היתה ההתחייבות של שני הצדדים באותה מידה - ההתחייבות תופסת. וזה בנוסף לאמור לעיל שסכום זה של פיצויים כפי שהיה בנידון דידן אינו דרך גוזמא ואינה אסמכתא".

בקובץ דרכי הוראה (חלק ב עמוד ריח) מובא בשם הג"ר אשר וייס: "מה שנהגו בזמן הזה לכתוב קנסות בחוזים - יש לזה תוקף אף על פי ההלכה, מאחר וכך נהגו, ומהני מדין אסמכתא, וכן הורה מורינו הגאב"ד שליט"א בפני חברים מקשיבים בהיכל בית המדרש לתורה והוראה, אלא דמהיות טוב טוב שיעשו קנין חכמי ספרד".

ניתן לומר שבחתימה על החוזה יש תוקף להתחייבות לקנס לאחר פסיקה של בית הדין בגלל קניין סיטומתא, כי הצדדים מודעים לכך שבית הדין יחייב סכום מסוים מהקנס, כך שיש גמירות דעת להתחייב בסכום חלקי על הפרת חוזה.

יש להוסיף, שגם ע"פ החוק (חוק החוזים, תרופות בשל הפרת חוזה, תשל"א סעיף 15), הצד שנפגע כתוצאה מהפרת ההסכם יקבל פיצויים, וכפי שנכתב בחוק: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים) - יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

לאור האמור, יש מקום לחייב את הנתבע בסכום מסוים, אך לא במלוא הסכום הקבוע בסעיף 8, אלא בתוספת של 2,000 ש"ח, בהתאם לנימוקים שנכתבו ע"י דיין ב'.

לסיכום: יש לחייב את הנתבע כפי דעת דיין ב', בסך 4,000 ש"ח גם עבור השלמת מכירת האתר וגם עבור פיצויים.

 

 

• דיין ב'

קראתי את דברי הרבנים הדיינים, בנוסף עיינתי שוב בפסק של הרב לביא בספרו עטרת דבורה ופסקי דין נוספים שעוסקים בפיצוי מוסכם.

מכיוון שהדברים כבר נכתבו בארוכה לכן אקצר בנימוקים, לאחר העיון נראה שאכן יש מקום לחייב את הנתבע בחלק מסכום הפיצוי המוסכם שמופיע בחוזה.

כיוון שכל חוזה שנכתב היום במדינה מופיע בו סעיף של פיצוי מוסכם שנאכף ע"י ביהמ"ש, אזי יש לסעיף זה תוקף של סיטומתא שמחייב את הצדדים, כך מופיע בספר שורת הדין כרך יא פס"ד המתחיל בעמוד לה.

בשאלה העיקרית הנדונה בנימוקים אם התחייבות לפיצויים הוא בגדר אסמכתא קבלנו חו"ד של מרן הגאון ר' יוסף שלום אלישיב שליט"א, שכיון שהתחייבות זו תופסת לגבי בתי משפט האזרחיים, לכן יש כאן גמירות דעת ואין כאן אסמכתא.

ביחס לטענה שהקנס מופרז ביחס לעסקה (9,000 ₪ לעומת הפרה של 2,000 ₪) מעיון בחוזה עולה שהעסקה הייתה בפוטנציאל על סך כולל של 65,000 ₪ (מחיר האתר +תמלוגים על הכנסות + עמלה על מכירת האתר), כך יוצא שמדובר על קנס מעט גבוה, אבל לא חסר פרופורציה לחלוטין (13.84%). בהתחשב בסכום הקטן של העסקה, אזי סביר לקנוס בסכום מעט גבוה מעשרה אחוזים בכדי שיהיה תוקף לקנס.

אולם גם ביהמ"ש אינו מחויב לפצות את מלוא הסכום הפיצוי המוסכם, אלא לפי הנסיבות ביכולתו לקבוע את הפיצוי עד לסכום המופיע בחוזה.

בנידון דידן לאחר התייעצות עם דיינים שיושבים על מדין שנים רבות, אני סבור שאין מקום לקנוס יותר מאשר 2,000 ₪ - סכום ההפרה בפועל של החוזה.

 

 

• דיין ג' - דעת מיעוט

כפי שהוזכר בפסק הדין, התנאי לשלם קנס באופן שלא תהיה בו אסמכתא , הוא שלא תהיה גוזמא בקנס. מקור הדין כאמור בפסק, הוא בדברי הגמרא בבא מציעא קד: שכאשר אומר "מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא דקגזים" הקנס נחשב כאסמכתא ואינו צריך לשלמו. כן נפסק בשו"ע סי' שכח סעיף ב.

בנידון שלפנינו, נראה שאכן יש גוזמא בגודל הקנס. ראשית יש לבחון את סכום עיקר העסקה שהיא סך 9,000 שקלים. קנס בגודל סכום העסקה המקורית הוא ודאי בגדר גוזמא. שנית כאשר מתבוננים בסכומים שהיה צריך לשלם הנתבע במקרה של מכירה, ניתן לראות שאפילו אילו האתר היה נמכר בסכום של 30,000 היה צריך הנתבע להשלים על הסכום שכבר שילם רק עוד 6,000 שקלים כדי להגיע לסך של 15,000 שקלים.

היינו אפילו במציאות כזאת שהאתר היה נמכר בסכום של 30,000 עדיין היה פער גדול בין הסכום המגיע לתובע ובין סכום הקנס, ואם כן סכום הקנס הוא גוזמא.

מתוך התכתובת בין התובע לנתבע נראה שהיה קשה למכור את האתר אפילו עד סכום של 20,000, כך שלמוכרו ב-30,000 ודאי היה לא רלוונטי באותו זמן. אם כן יוצא שאפילו במקרה רחוק של מכירה בסכום 30,000 עדיין הקנס היה גוזמא ביחס למה שצריך התובע לקבל מן הנתבע עבור מכירה כזו, וקל וחומר שהוא גוזמא ביחס למה שצריך לקבל מן הנתבע עבור המכירה במחיר שבפועל נמכר. (שהוא 13,500).

אכן התנהלות הנתבע היא לא ראויה , ואפשר להבין את עגמת הנפש והצער של התובע, אך אין די בזה כדי להוציא ממון שאינו צריך להיות משולם. אכן יש רשות לתובע כפי המוזכר בפסק הדין לפנות להוצאה לפועל כדי לקבל את הסכום המגיע לו כפי שנכתב בפסק הביניים היינו סכום של ,2000 שקלים. ועם כל האי נעימות והטרחא שיש בדבר, אין זה מצדיק סכום נוסף.

לכאורה היה עדיין מקום לחייב בקנס בסכום סביר יותר. היינו לכאורה היה מקום לדמות זאת למה שנפסק בשו"ע סימן שכח סעיף ב, לגבי המקבל שדה מחברו שגם אם התחייב בקנס מוגזם מ"מ חייב לשלם כפי מה מה שראויה לעשות בלבד. אלא שזה אינו כפי שיבואר.

בנידון שם נחלקו הרי"ף והרא"ש משום מה יש לחייב את המקבל במה שהייתה ראויה לעשות. דעת הרי"ף ב"מ סא: היא, שיש לחייבו בסכום זה משום שלפחות לסכום של שמה שראויה לעשות כן השתעבד וכן משום שהוא גרם לבעל השדה הפסד, ולכן אע"פ שאינו משלם את הקנס מ"מ יש לו לשלם את מה שהייתה ראויה לעשות. אמנם הרא"ש (ב"מ פ"ט סי' ז) חלק על הרי"ף וכתב שמאחר וההתחיבות לקנס היתה אסמכתא אם כן לא השתעבד לכלום אפילו לא לחלק מן הסכום, וכן דחה את טענת ההפסד כי על הפסד צריך לשלם אפילו בלא שום התחייבות בשטר ובמקרה שם ברור שאם לא היה מנהג לכתוב וגם לא כתבו קנס בשטר לא היה משלם כלום.

לכן סבר הרא"ש שהטעם שיש לחייב את המקבל במה שראויה לעשות הוא מחמת המנהג שנהגו לכתוב קנס כזה בשטר קבלת שדה ואפילו לא נכתב כאילו נכתב.

אכן במקרה של המקבל שדה אין חילוק למעשה בין הרי"ף לרא"ש ופסק השו"ע שם הוא אליבא דכו"ע. אבל המשמעות המעשית להבדל ביניהם היא במקרים בהם אין מנהג ידוע לכתוב קנס או שלפחות אין מנהג ידוע בגודל חיוב הקנס, שבזה לפי הרי"ף חייב לשלם קנס כפי מה שראויה לעשות ואילו לפי הרא"ש פטור.

אמנם יש להבין לשיטת הרי"ף כיצד נדע מהו הסכום שצריך לשלם, הלא אין כאן מנהג שנוכל ללכת אחריו. לכן נראה שאף לשיטת הרי"ף לא שייך לחייב בשום קנס כאשר הקנס היה גוזמא, אא"כ נגרם הפסד שאז יש אפשרות לשער סכום יסודי כתשלום הקנס המינימלי. עוד יש לומר שמאחר והטענה השנייה של הרי"ף הייתה שיש כאן הפסד, א"כ לא נוכל לחייב גם לפי הרי"ף במקרים בהם אין הפסד.

היוצא מזה שבנידון שלפנינו לכל השיטות אין לחייב שום קנס.

לדעת הרא"ש רק אילו היה מנהג ברור בכל החוזים שהם מעין החוזה שלפנינו לכתוב קנס סביר באחוז ידוע מתוך העסקה היה מקום לחייב את הנתבע בסכום ההוא, אבל מאחר ואין ידוע סכום כזה אין אפשרות לחייב את הנתבע.

גם לדעת הרי"ף מאחר ובנידון שלפנינו אין הפסד מעבר לחיוב התשלומים הכרוכים בעסקה של החוזה, אם כן כל שעצם הקנס היה בדרך גוזמא שהיא אסמכתא אין אפשרות לחייב שום קנס שהוא.

יש לשים לב שהפרת החוזה במקרה שלפנינו היא בזה שהנתבע לא שילם את הסכום שהיה חייב לשלם. ודאי שזו הפרה חמורה , אבל מצד שני יש לשים לב שדווקא הפרה מסוג זה היא קלה יותר מצד זה שאינה גורמת הפסדים אחרים מלבד הסכום אותו חייב הנתבע ובזה הפרה זו שונה מהפרה של מי שלא ביצע עבודה שהתחייב לעשות. להפרה של אי ביצוע עבודה יש השלכות נרחבות.

בסימן סא בב"י הובאה תשובת הרשב"א במי שהתחייב שאם לא יפרע לזמן מסוים יקבל עליו כל הוצאה והפסד שיבא לו, והמלווה טוען שהייתה לו סחורה מזומנת לקנות שיש בה ריווח . הרשב"א השיב שהלווה פטור מלשלם את ההפסד. הד"מ הקשה מדוע אינו דומה לאשלם במיטבה. הסביר הב"ח שם: "נראה דלא דמיא הך אם אוביר ולא אעביד כו' להך דהיתה לו סחורה מזומנת לקנות דבאוביר ולא אעביד ההפסד מזומן, אבל מניעת הריוח בסחורה איתא בירושלמי (ב"מ פ"ט ה"ג), הביאוהו הפוסקים המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת וגרע מגרמא בניזקין דפטור ותו דמי ערב בדבר שהיה ודאי ריוח דילמא אף היה מגיע הפסד": הובאו הדברים להלכה בש"ך סא,י.

היוצא מזה הוא שאי פירעון אינו נחשב כהפסד כדי שנאמר שהקנס של הפסד הרווחים יחשב כ"אשלם במיטבא". בפרט שבמקרה כאן אין התובע טוען להפסדים ברורים אלא רק לעגמת נפש וטרחה.

בסימן סא סעיף ה פסק השו"ע ע"פ תשובת הרא"ש: "שטר שכתוב בו שיפרע ההוצאות על הכפל, אסמכתא הוא ואינו גובה".

האורים סי' סא ס"ק יא כתב שם "ונראה כיון דהוי אסמכתא אפילו מה שהוציא אין צריך לשלם, ולא דמי לאם לא אוביר אשלם אלפא זוזי, דפסק מחבר לקמן סי' שכ"ח (סעיף ב) דמ"מ במיטבא חייב לשלם, דהתם אף דלא כתב ליה כלל מכל מקום חייב לשלם במיטבא, דדרשינן לשון הדיוט (ב"מ שם), אבל כאן שאין מחויב לשלם הוצאות רק מן סירובו ואילך כשלא כתב לו, וכתיבה זו הואיל והוא אסמכתא, אין בו ממש כלל, והוי כאילו לא כתב כלל".

הרב אוריאל לביא שליט"א (בשורת הדין ח"ז פס"ד המתחיל בעמוד קמב) דן בשאלה כאשר יש קנס מופרז מחוייב האם הנתבע בתשלום חלקי – פיצוי סביר . שם הראה שהרבה אחרונים פסקו כרא"ש (היינו שאין חיוב חלקי של הקנס כל עוד שאין מנהג), וטען שגם לפי הרי"ף החיוב הוא רק במקרה שעצם ההתחייבות אינה דין של אסמכתא, ובנידון בפס"ד שם היה בו דין אסמכתא. בסיכום הדברים כתב:

"לפי המבואר בדברינו - הסמ"ע, התומים, הבית מאיר, השער משפט ובספר דברי גאונים נקטו בפשיטות שלהלכה נקטינן כדעת הרא"ש ושכן דעת השו"ע. ועל כן אין צורך לטענת קים לי. ומלבד זאת, גם לדעת הרי"ף אין לחייב אלא כגון המקרה של "אם אוביר ולא אעביד", שבידו לעבוד וכשהוביר ולא עבד הוי פשיעה, ולכן אם התחייב לשלם אלפא זוזי, נשארת ההשתעבדות לשלם במיטבא. משא"כ אם גם אותה התחייבות שאין בה גוזמא, הינה התחייבות הנידונת כאסמכתא, לא תועיל לחייבו גם אם היו פוסקים להלכה כשיטת הרי"ף."

נראה להוסיף כאמור לעיל שאף לפי הרי"ף כל שאין הפסד אין חובת תשלום אפילו לא מינימלית, שהרי הרי"ף הביא שתי ראיות לדבריו כמובא לעיל, ולפי הראיה השנייה יוצא שאין לחייב אלא במקרה של הפסד או נזק. הדבר מוכח גם מתשובת הרשב"א לעיל כפי שהסביר הב"ח שאין שום חיוב אף מינימלי כל שלא היה הפסד ברור.

סיכום הדברים הוא שבנידון שלפנינו אי אפשר לחייב את הנתבע בשום קנס, כי הקנס המקורי היה מוגזם, ומאחר וקנס כזה הוא בגדר אסמכתא שוב לא התחייב הנתבע בשום התחייבות לקנס אחר.

כמובן שאת הסכום של 2,000 השקלים שהיה צריך לשלם - עליו לשלם מיד ללא דיחוי ובזה שאינו משלם הוא עושה שלא כדין. והתובע רשאי לפנות להוצאה לפועל על מנת לגבותם.

לסיכום: לדעת הרוב, הייתה הפרה של החוזה, והנתבע חייב לשלם סך 4,000 ש"ח. לדעת המיעוט למרות ההפרה הנתבע ישלם רק 2,000 ש"ח.

 

 

• פנייה להוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק דין

פסק דין של בתי דין לממונות ניתן לאכיפה ע"י הוצאה לפועל, זאת בתנאי ששני הצדדים לפני הדיון בבית הדין חתמו על הסכם בוררות^[5], בו הם מסמיכים את בית הדין להכריע בעניינם. הצד שזכה בדין, יכול לפנות לבית המשפט המחוזי לצורך אישור פסק הדין^[6].

במדרש תנאים (דברים פרק טז פסוק יח) נאמר: "ר' אלעזר בן שמוע אומר: אם יש שוטר - יש שופט, אם אין שוטר - אין שופט. הא כיצד? באו שנים אצל השופט, וזיכה את הזכאי וחייב את החייב, ויצאו לחוץ, אם לא רצו לקבל - מה יכול הדיין לעשות? לפי כך אמר הקדוש ברוך הוא שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ - מי שאינו שומע לַשֹׁפְטִים - ישמע לַשֹׁטְרִים".

יש מצוות עשה על הדיינים לדון^[7], כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קעז): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא פרק יט פסוק טו)... - שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו, ושישבית הריב שבין הבעלי דינים". הבסיס לדיון הוא בהקמת אפשרות לאכיפת פסק הדין, וזה נעשה ע"י השוטרים, ובימינו אכיפת פסק הדין נעשית על פי חוק ע"י ההוצאה לפועל.

בשולחן ערוך הרב (יורה דעה קונטרס אחרון סימן א סעיף ז) מובא: "אם נוטל (את פסק הדין) לראיה לפני המנהיגים שיכופו לקיים הפסק - חייבים הדיינים לחתום בחנם... כמו שחייבים לטרוח ולכוף בעצמם לקיים הפסק... אין לך מצוה רבה כזו שזהו עיקר מצות הדיין לכוף לקיימו".

לפי חוק ההוצאה לפועל (סעיף 6 א-ב), רשאי מי שיצא זכאי בדין, להגיש בקשה ללשכת הוצאה לפועל, לצורך ביצוע פסק הדין. ניתן להגיש את הבקשה רק לאחר שעברו שלושים ימים מיום מתן פסק הדין^[8].

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ג פס"ד המתחיל בעמוד 65) מובא: "דעל ביה"ד הרבני לפסוק רק בדברים הניתנים תיכף לביצוע ולהוצאה לפועל דרך הרשות".

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק י פס"ד המתחיל בעמוד 145) עוד מובא: "הנוהג המקובל בבתי הדין, לפסוק מזונות לאשה ומזונות לילדים, ועם מתן פסק דין על ידי בית הדין, הוא עובר לביצוע על ידי הוצאה לפועל, וזו האחרונה משתמשת באמצעי כפיה על ידי מאסר ופסק הדין. ביה"ד יודע מראש שפסק דינו עלול להיות גורם למאסרו של הנתבע ואינו נרתע במתן פסק דין, למרות שלא חקר על יכלתו של הנתבע לעמוד בחיובו".

לסיכום: נתבע שמסרב לקיים את פסק הדין - רשאי התובע לפנות להוצאה לפועל בכדי לממש את פסק הדין.

 

 

• החזר הוצאות לתובע שהוצרך לפנות להוצאה לפועל

נתבע שיצא חייב בדין ולא מוכן לשלם כפי שנקבע בפסק הדין - רשאי התובע לפנות להוצאה לפועל בכדי לגבות את הסכום שכתוב בפסק דין. מעבר לכך הוא גם זכאי לקבל את ההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהפנייה להוצאה לפועל, כגון שכר עורך דין, עמלות וכד'.

הראשונים נחלקו במקרה בו הנתבע לא מסכים לשלם את חובו, ולצורך גביית החוב התובע הוצרך לגבות את החוב דרך ערכאות - האם הנתבע מחויב לשלם לתובע גם את החזר הוצאות התביעה בערכאות. לדעת הרשב"א (חלק א סימן תתק"מ), הנתבע לא חייב לשלם לתובע עבור ההוצאות שגרם לו בתביעה זו, שכן הגדרת הנזק היא גרמא שפטור מידי אדם, "ואינו דומה לדינא דגרמי, שעושה מעשה בגוף הדבר שהוא מזיקו, כשורף שטרותיו של חבירו, (מס' ב"ק דף צח:) והדומין לו, וכן אינו דומה להוצאות דפתיחא, משום דבית דין מחייבין אותו על שסירב לבא לפניהם ליום שקבעו". כלומר הנתבע חייב לשלם רק עבור הוצאות שיש כתוצאה מהתביעה בבית הדין, כגון הוצאות שטר נידוי, אך הנתבע לא חייב לשלם על הוצאות שנגרמו כתוצאה מהתביעה בערכאות.

אבל הרא"ש (כלל עג סימן ג) כתב: הנתבע חייב לשלם לתובע עבור כל ההוצאות שגרם בעקבות התביעה בערכאות, כי הוא סירב ללכת לדון בדין תורה, וראינו לעיל שהמסרב לדון - חייב לשלם על כל ההוצאות שיגרמו בעקבות סירובו לדון. וכך פסק הבית יוסף, לדעתו הנתבע חייב לשלם עבור כל ההוצאות שנגרמו בעקבות סירובו לדון.

הגר"א בס"ק ל כתב: הרשב"א סבור שהגדרת דינא דגרמי היא כפי שכתב הר"י, (עיין לעיל סימן א סעיף ד בהערה, הסבר לחילוקים בין דינא דגרמי ובין גרמא): המזיק עשה בעצמו, ובשעת מעשה בא ההיזק, אך בתביעה בערכאות, התנאים הללו לא קיימים, לכן לא נחשב לדינא דגרמי אלא רק לגרמא שפטור בידי אדם, אבל לדעת הרא"ש, הגדרת גרמי היא כפי שכתב הריצב"א: החכמים קנסו בכל היזק המצוי, בכדי שלא יהיה אדם רגיל להזיק את חברו, לכן נתבע שגרם לתובע לגבות בערכאות, עליו לשלם לתובע את החזר ההוצאות.

הבית יוסף פסק כדברי הרא"ש, שהנתבע צריך לשלם לתובע על ההוצאות שהיו כתוצאה מהתביעה בערכאות, אבל בשולחן ערוך, המחבר לא הזכיר את שיטת הרא"ש, אלא רק הביא את שיטת הרשב"א בשם ויש מי שאומר. הרמ"א הביא את שיטת הרא"ש ופסקה להלכה, זאת בתנאי "שעשאו ברשות בית הדין". וכ"פ הש"ך בסימן יד ס"ק יג בשם מהרש"ל (מסכת בבא קמא פרק י בס"ק יד).

הבאר הגולה בס"ק ע כתב: גם השולחן ערוך פסק כדברי הרא"ש, אלא שכלל את חיוב תשלום הוצאות בתביעה בערכאות במה שכתב קודם לכן: "אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין - חייב לפרוע לו כל הוצאותיו".

לסיכום: התובע קיבל אישור מבית הדין לפנות להוצאה לפועל, זאת בגלל סירובו של הנתבע לשלם את החוב כפי החלטת בית הדין, לפיכך זכאי התובע לקבל החזר הוצאות, בנוסף לסכום שהנתבע חייב לשלם לתובע.

 

החלטה:

הנתבע ישלם לתובע סך 4,000 ש"ח.

פסק הדין ניתן‏ ביום ‏ חמישי י' בסיון תשע"ט 13/06/2019

בזאת באנו על החתום

_______________ הרב ישועה רטבי

_______________ הרב יעקב סבתו, אב"ד

_______________ הרב דניאל לונצר

 

[1] במשנה במסכת בבא מציעא דף קד עמוד א מובא: פועל שמתחייב לשלם את סכום ההפסד במידה ולא יעבוד - ההתחייבות תקפה, ("אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא"). אך בדף קד עמוד ב מובא: אם קנס ההתחייבות מוגזם - ההתחייבות נחשבת לאסמכתא ולא תקפה, ("אי מוברנא לה - יהיבנא לך אלפא זוזי").

הפתחי תשובה (אבן העזר סימן נ בס"ק ט) כתב בשם הבית מאיר: "דכמו באם אוביר אשלם במיטבא - לא חשיב גזים - ה"ה במה שמחייב קצת יותר מדמי הבושת בצמצום הוי בכלל במיטבא. ומינה דאם התחייב סך רב יותר - ודאי דהוי אסמכתא דומיא דאם אוביר אשלם אלפא".

וכך גם כתב בספר פתחי חושן (חלק ז פרק כא הערה כה): "בזמנינו מצוי שבחוזים למכירת דירה או כיו"ב, כותבים תנאים שונים, ובהם מחייבים במקרה של ביטול החוזה או אחד מהסעיפים שבו, לתשלום קנס כספי. נראה פשוט שכל תנאים אלה דינם כאסמכתא, ואין הם גורמים לחיוב כלשהוא. ואף שלפעמים מכנים התשלומים כפיצוי, אם יש באמת נזק שחייב לפצותו - הוי כאשלם במיטבא, אבל אם אין נזק, או אפ' יש נזק, אלא שסכום הפיצוי הוא יותר מהנזק - הוי כאשלם אלפא זוזי, ושוב יש בזה אסמכתא, דהוי כגזים".

[2] כך כתב החתם סופר: "אך כל זה אי הוה מנהג כהאי אסמכתא דנידון שלפנינו, אך אני לא שמעתי מנהג זה מעולם, אדרבא בכל כיוצא בזה - מדיינים עליו בדינא ודיינא, הא לן בדיננו, והא להו בפליליהם".

[3] אומנם לכאורה מדברי הרשב"א (חלק ג סימן ריא) ניתן לומר, שאין לחייב באסמכתא גם כאשר יש מנהג מקום. הרשב"א נשאל על התחייבות לקנס שנקבע למי שמבטל שידוך "כמנהג המקום". הרשב"א פסק שמי שביטל את השידוך לא חייב לשלם את הקנס, כי ההתחייבות נחשבת לאסמכתא.

אך ניתן לומר שהרשב"א התייחס בדבריו למנהג המקום בכתיבת שטרי פסיקתא, ובנתינת השטרי חוב ביד שליש. כלומר בזמן הרשב"א לא היה מנהג ברור ומפורסם לחייב בקנס את מי שמבטל שידוך, כי ביטול שידוך היה פחות נפוץ, לכן הרשב"א לא התייחס לקניין סיטומתא אלא דן בדבריו רק על התחייבות מעכשיו, אבל במציאות היום קיים מנהג נפוץ לשלם סכום מסוים עבור איחורים, כך שיש היום מקום לומר שיש חיוב מדין סיטומתא.

[4] עוד מובא שם: "...במה עדיפה סיטומתא באסמכתא מדבר שלא בא לעולם, ואם אינה מועילה בדבר שלא בא לעולם - מדוע תועיל באסמכתא? וכנראה שהחתם סופר למד שבאסמכתא כל החסרון הוא משום שלא גמר בדעתו להקנות, מכיון שסבור שהמצב שבו יתחייב לא יהיה, וע"כ באופן של סיטומתא - קונה כיון שגמר בדעתו, אבל בדבר שלא בא לעולם, הסוברים שאין סיטומתא מועילה הוא משום שהוא דבר שאין מועיל בו קנין... שדעת רבינו פרץ היא, שבדבר שלא בא לעולם - אין לו כח הקנאה, ולכן לדעתו אפי' אם ידעינן שגמר ומקנה - אין הקנין מועיל. אמנם באסמכתא אם גמר בדעתו להקנות - בודאי יש לו על כך כח הקנאה, ואין סיבה שלא תועיל בו סיטומתא".

[5] בשו"ת הרי בשמים (חלק ג, מהדורא תליתאה, סימן צט) מובא, שניתן לכפות על הנתבע לחתום על שטר בוררות "ולענין שאלתם אם נוכל להכריח את הנתבע שיחתום על הקאמפרמיש, שיקיים ככל אשר יושת עליו עפ"י דין תוה"ק, לפענ"ד הדבר פשוט שכופין על זה".

[6] כך נאמר בחוק הבוררות בסעיף 23: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק - דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט".

[7] שולחן ערוך הרב (יורה דעה קונטרס אחרון סימן א סעיף ז) כתב: "שלא צוהו הכתוב להיות שוטר, אלא שוטרים תתן, אבל צוה להיות שופט, שנאמר בצדק תשפוט, לכן צריך להיות בחנם, אם כן כל מה ששייך לשופט ולא לשוטר, כגון לצוותם - צריך להיות בחנם אפילו על ידי טורח".

[8] כך נאמר בחוק: "הזוכה רשאי להגיש לכל לשכת הוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק הדין; הוא יציין בה פרטים מזהים של החייב כפי שייקבעו, ואם הוא קטין או פסול דין, וכן יפרש בה את ההליכים שהוא רוצה שיינקטו, ויכול הוא מפעם לפעם לבקש נקיטת הליכים נוספים".

ובסעיף ב: "לא תוגש בקשה לביצוע פסק דין כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שחלף המועד שנקבע בפסק הדין לביצועו, ואם לא נקבע מועד כאמור - לאחר שחלפו 30 ימים מיום מתן פסק הדין".