בית הדין

ז תמוז התשעט | 10.07.19

 הרב ישועה רטבי

שאל רכב מחברו וגרם לתאונה, ואז התברר שאין לרכב ביטוח האם השואל חייב לשלם על הנזקים או בעל הרכב שלא עשה ביטוח חייב לשלם על הנזקים. כמו כן מבואר כאן דינים נוספים במזיק חפץ שיש לו ביטוח.

תשובה:

• א. אדם ששאל מחברו רכב, והשואל לא ידע שאין לרכב ביטוח צד ג' או ביטוח מקיף - השואל חייב לשלם על כל הנזקים הממוניים ככל שייגרמו בתאונה. השואל לא יוכל להתנער מחובתו בגלל שלא ידע שאין ביטוח מקיף לבעל הרכב, כי החוק לא מחייב לעשות ביטוח מקיף או ביטוח צד ג', כמו כן אין מנהג מדינה לעשות ביטוחים אלו, לפיכך בעל הרכב לא היה מחויב לעשותם, ואם השואל לא היה מוכן להשאיל רכב ללא ביטוח מקיף - היה עליו לברר ולוודא זאת לפני שהוא שואל את הרכב. בנוסף, גם אם היה לבעל הרכב ביטוח מקיף, בד"כ הביטוח הוא רק לבעלי הרכב ולא לנוסעים נוספים, כך שבכל מקרה יש צורך לברר, האם הביטוח כולל בתוכו גם נהגים אחרים.
• ב. אדם ששאל מחברו רכב, והשואל לא ידע שאין לרכב ביטוח חובה - בעל הרכב חייב לשלם על כל נזקי הגוף שייגרמו. כי החוק מחייב ביצוע ביטוח חובה שמכסה על נזקי גוף, והשואל רכב - שואל על דעת כך שהרכב מכוסה עם ביטוח חובה.
• ג. אם יש לבעל הרכב ביטוח שמכסה את כל עלויות הנזק - יכול בעל הרכב לומר למזיק: אם לא תשלם את סכום הנזק שנגרם בגלל הפעלת הביטוח - לא אתבע את הביטוח ואתה תהיה חייב לשלם לי את כל הנזק שנגרם לרכב בצורה מלאה, ואם המזיק מוכן לשלם את הוצאות הפעלת הביטוח - המזיק פטור מלשלם על הנזק שנגרם לרכב, וחייב לשלם רק את דמי ההשתתפות ואת מחיר עליית פרמיית הביטוח.
• ד. כאמור לעיל, אם אין לבעל הרכב ביטוח שמכסה את כל עלויות הנזק - המזיק חייב לשלם על הנזק שגרם לרכב. (למעט נזקי גוף כאשר אין ביטוח חובה).

 

השאיל רכב ללא ביטוח מקיף

לפי החוק (פקודת ביטוח רכב מנוע סעיף 2), אסור להשתמש ברכב ללא ביטוח שמכסה על נזקי גוף. הביטוח מאפשר לנפגעים בתאונות לקבל טיפול רפואי ופיצוי על פגיעה פיזית או נפשית הנגרמת כתוצאה מתאונה. ביטוח זה לא מכסה נזקים ממוניים שנגרמים לרכב.

החוק לא מחייב לרכוש פוליסת ביטוח שמכסות נזקי רכוש. חברות הביטוח מציעות ביטוח צד ג' שמכסה את הנזקים שבעל הרכב יגרום לאחרים באשמתו, וכן ביטוח מקיף שמכסה את הנזקים שאדם יגרום לרכבו גם אם הנזקים נגרמו באשמתו. (כמו כן הפוליסה מכסה מקרים של גניבת רכב וכו').

לכן מוטלת חובה על כל שואל רכב לברר ולוודא שיש ביטוח מקיף לפני שהוא שואל את הרכב. ואם הוא שאל את הרכב ולא בירר זאת, ולאחר תאונה התברר שאין לרכב ביטוח מקיף - השואל חייב לשלם על כל הנזקים הממוניים ככל שייגרמו בתאונה.

השואל לא יוכל להתנער מחובתו בגלל שלא ידע שאין ביטוח מקיף לבעל הרכב, כי כאמור החוק לא מחייב לעשות ביטוח מקיף או ביטוח צד ג'.

בנוסף, גם אם היה לבעל הרכב ביטוח מקיף, בד"כ הביטוח הוא רק לבעלי הרכב ולא לנוסעים נוספים, כך שבכל מקרה יש צורך לברר, האם הביטוח כולל בתוכו גם נהגים אחרים.

אומנם אם השואל ביקש רכב שיש לו ביטוח מקיף, ובעל הרכב אישר זאת, אך לאחר מכן נמצא שאין ביוח מקיף לרכב - בעל הרכב חייב לשלם על הנזקים שנגרמו. כאן יש תנאי בין הצדדים, (לקבל רכב עם ביטוח מקיף), וכל תנאי שבממון יש לו תוקף הלכתי[1].

 

 

אם רוב האנשים עושים ביטוח מקיף

בהנחה והשואל שאל רכב חדש, ורוב האנשים עושים ביטוח מקיף (או ביטוח צד ג') לרכבים חדשים, האם יוכל השואל לטעון שברכב חדש קיים מנהג מדינה[2] לעשות ביטוח מקיף, כך שהוא לא העלה בדעתו לבדוק שיש ביטוח, כי רובם עושים ביטוח מקיף.

המנחת יצחק (חלק ג סימן קכו) שלל טענה זו, כי מנהג מדינה קובע רק אם רוב מוחלט נוהג בצורה מסוימת, ורק מיעוט קטן מאוד לא נוהג כך, אך אם מדובר ברוב רגיל - רוב זה איננו מחייב בדיני ממונות, כי לא הולכים בדיני ממונות אחר הרוב.

כך כתב המנחת יצחק: "אם יש לברר שכן מנהג המדינה של רובא דרובא, שאין מקפידים בזה לבקש אחריות אונסים בכה"ג, נראה לענ"ד לדון כן עפי"ד קרוב לד"ת".

דין זה מתבאר בדברי החוות יאיר (סימן קו, מובא בפתחי תשובה סימן שלא ס"ק א), שדן באישה שהיא "רגזנית, קפדנית ועצרנית, ולסיבה זו לא היה דעת אדם סובלתה". לאותה אישה הייתה עוזרת בית, ולאחר מריבה שהייתה בניהן העוזרת עזבה את הבית. האישה שואלת האם יכולה לתפוס את בגדי העוזרת וכן האם ניתן לחייב את העוזרת על כך שבמהלך עבודתה שברה כלים[3].

החוות יאיר פסק: מעיקר הדין העוזרת צריכה לשלם על הכלים ששברה, כי דינה כדין שומר שכר שחייב לשלם על כלי שאבד, (אא"כ הכלי נשבר מחמת מלאכה). אומנם קיים מנהג מדינה שרוב הנשים לא מקפידות על שבירת כלי קטן של עוזרי הבית, אך מנהג זה לא מחייב כי לא הולכים בדיני ממונות אחר הרוב, לכן האישה יכולה לגבות מהעוזרת את דמי הכלים ששברה.

החוות יאיר הוסיף: אומנם אם רוב מוחלט של אנשי העיר לא מבקשים תשלום על שבירת כלי קטן - מנהג זה מחייב ולא ניתן לגבות את דמי הכלים מהעוזרת. (לא מספיק רוב רגיל, אלא צריך שכמעט כל אנשי העיר נוהגים כך), ואם יש מיעוט של מיעוט שלא נוהג כך - בזה אומרים בטלה דעתם ביחס לרוב המוחלט^[4]. וכך כתב הנימוקי יוסף (מסכת ב"ב דף א.), שגם מנהג של אנשי עיר נחשב כמנהג מדינה באותה העיר[5].

לסיכום: גם אם רוב הנהגים עושים ביטוח מקיף, עדיין זה לא מחייב את בעל הרכב, ורק אם רוב מוחלט עושה ביטוח מקיף, ומיעוט קטן מאוד לא עושה ביטוח מקיף, אז יוכל השואל לטעון ששאל את הרכב על סמך המנהג שיש לרכב ביטוח, ואם אין ביטוח - בעל הרכב יהיה חייב לשלם על הנזקים. אך כל עוד ולא ניתן לברר שכך מנהג מדינה - השואל חייב לשלם על הנזקים.

 

 

רכב ללא ביטוח חובה

כאמור לפי חוק קיימת חובה לעשות ביטוח חובה לרכב, כך שכל שואל רכב שואל על דעת כך שיש ביטוח לרכב, ואם בעל הרכב לא עשה ביטוח - הוא חייב לשלם על נזקי הגוף שייגרמו מתאונה ברכבו.

לקמן נראה, שכל שומר מתחייב לשמור רק כפי רמת השמירה שהיה סבור שהוא מקבל בדעתו, ולא חייב על דברים שלא העלה בדעתו שלא קיימים. ביטוח חובה נכלל בדברים שלא ניתן לעלות בדעתו שרכב שמיש נוסע ללא ביטוח, ולכן בעל הרכב חייב על הנזקים ולא השואל שנהג ברכב.

במסכת בבא קמא דף סב עמוד א מובא: "אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה, (שתשמור עליו), ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו - משלמת דינר זהב, משום דאמר לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה, (הדינר אינו שלך ומדוע הזקת אותו בידיים); פשעה בו - משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי". (חשבתי שזהו דינר כסף ולא הסכמתי לשמור על דינר זהב).

מדברי הגמ' מבואר, שומר מקבל על עצמו לשמור רק לפי הערך שהבעלים אמרו לו שכך שוויו. כגון מפקיד שאמר לשומר שישמור על דינר מכסף, אך לאחר מכן התברר שמדובר בדינר מזהב, (או הנותן לאדם לשמור על כלי כסף, ואמר לו שהכלי מצופה כסף, והתברר שהכלי מכסף טהור), במידה והשומר פשע - משלם רק שווי של כוס מצופה. אומנם אם השומר הזיק בידיים - משלם את כל שווי הפיקדון.

הסמ"ע בס"ק ז העיר: מדובר שהמפקיד הוכיח שדינר זהב הפקידו, (רק אז חייב לשלם את כל שווי הפיקדון במידה והשומר הזיק), אבל אם המפקיד לא יכול לברר - השומר לא צריך לשלם זהב גם אם הפסידו בידיים.

המרדכי (מס' ב"ק סימן רז) כתב: גוי נתן סייף במשכון למלווה יהודי, והוא השאיל את הסייף לחברו. השואל איבד את הסייף, והגוי הבעלים של הסייף דורשים סכום גבוה מאוד^[6] - השואל יכול לומר שלא קיבל על עצמו לשמור על סייף יקר, לפיכך ישלם מחיר של סייף רגיל. וכ"פ השולחן ערוך בסימן עב סעיף ח^[7].

הש"ך הביא את תמיהת מהרש"ל (פרק הכונס סי' לד): "ואמת שצ"ע גדול", מדוע השואל פטור מלשלם את שווי הסייף היקר, הרי השואל קיבל עליו אחריות ושמירה על הסייף, הגמ' כאן פטרה את השומר מלשלם, רק כאשר המפקיד הטעה את השומר, (כגון מפקיד שאמר לשומר שמדובר במטבע כסף והתברר שזהו מטבע מזהב), אך אם המשאיל לא פשע ולא הטעה את השואל - חייב לשלם את הערך היקר של החפץ. "אבל מה שאדם מפקיד גבי חבריה וראה אותו - פשיטא שמקבל עליו כל שויו, בין רב בין מעט, דאל"כ כל אחד שיתן לחבירו בפקדון אבן טובה שוה מאה מנה - פשיטא דחייב לשלם מאה מנה, ולאו כל כמיניה למטעון סבור הייתי ששוה כסתם אבן פשוטה זהוב או ב[8]".

מכאן ניתן ללמוד שאם בעל הרבב אמר במפורש שיש ביטוח ברמה מסוימת, אך התברר שהוא הטעה את שואל הרכב ואין ביטוח - בעל הרכב חייב לשלם על הנזקים.

הקצות בס"ק ד (לאחר שהביא את דברי המרדכי, המהרש"ל והש"ך) כתב: שומר אינו יכול להתחייב בעל כורחו. התורה ירדה לסוף דעתו, שכל שומר מקבל על עצמו לשמור לפי רמת השמירה שמתחייב בה, למשל השואל מקבל על עצמו לשמור ברמה הגבוהה ביותר, ושומר חינם ברמה הנמוכה ביותר. א"כ האישה הסכימה לשמור, לפי רמת השמירה של דינר כסף, ואלו ידעה שזהו מטבע זהב, הייתה שומרת יותר טוב, או שלא הייתה מקבלת על עצמה לשמור^[9].

לאור זאת, הקצות פסק כדעת מהרש"ל, "דכל בסתמא - מקבל עליו הכל כפי מה ששוה היה בשעת הפשיעה", כך שיש לחייב את שואל במחיר היקר של הסייף, שהרי הוא קיבל על עצמו את השמירה על הסייף, אומנם כאשר המפקיד פשע והטעה את השומר - השומר יהיה פטור מלשלם.

וכך גם מובא בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא חלק ג סימן קעו): "עוד נ"ל דבר נכון, דהנה באמת התוס' כתבו בכתובות^[10], דהתורה ירדה לסוף דעת השומרים, וחייבה אותם במה שרצו להתחייב כל אחד. ושואל כיון שכל הנאה שלו - רצה להתחייב באונסין".

הקצות עוד כתב: אם במהלך השמירה נודע לשומר שמדובר בחפץ יקר, דהיינו השומר חשב שהוא שומר על כסף, אך במהלך השמירה נודע לו שהוא שומר על זהב, והחפץ אבד. כאן יש לחלק בין שומר לבין שואל: שומר פטור מלשלם על הכסף, שהרי השומר מתחייב רק לפי רמת השמירה שקיבל לשמור, והוא קיבל על עצמו לשמור רק על כסף ולא על זהב, אבל השואל חייב לשלם על הזהב, שכן הוא המשיך להשתמש בחפץ לאחר שנודע לו שמדובר בזהב.

אבל הנתיבות בס"ק י כתב: גם שואל פטור מלשלם, למרות שהשתמש בחפץ לאחר שידע, שהרי המשאיל הסכים ונתן לו רשות להשתמש בחפץ הזהב, למרות שידע שהשואל קיבל על עצמו רק חיוב ברמה של כסף, "ומה בכך שנתוודע לו שהוא של זהב - וכי בשביל זה נתבטל רשות תשמיש".

 

 

ניזק שקיבל תשלום מהביטוח

המזיק את חברו, והניזק היה מבוטח בחברת ביטוח, כך שכל הנזק שולם ע"י חברת הביטוח, האם תשלום חברת הביטוח פוטר את המזיק מלשלם?

האור שמח (הלכות שכירות פרק ז הלכה א) כתב: השורף את בית חברו, והבית היה מבוטח, כך שהניזק קיבל את תשלום הנזק מחברת הביטוח - אין תשלום הביטוח פוטר את המזיק מתשלום עבור הזיקו.

האור שמח הביא לכך הוכחה מדברי הגמ' אצלנו: "ירד להציל ועלה שלו מאליו, מהו? א"ל: משמיא רחימו עליה". מכאן כתב האור שמח, כי בכל מקום בו אדם מתחייב לחברו בתשלום ממוני, אין הוא נפטר מחיוב זה גם במקרה שלא נגרם שום היזק לניזק, שהרי לא נגרם כל היזק למציל, ובכ"ז הניצל לא ניפטר מחיוב התשלום למציל.

לדעת האור שמח, דין חברת ביטוח כדין עסקה שעשה המבוטח עם החברה, ואין כל קשר בין הרווחים שיכולים לבוא למבוטח ובין המזיק או המפקיד, כך שוודאי שהמבטח אינו צריך להתחלק ברווחיו עם אחרים.

וכן כתב מהרש"ם (חלק ד סימן ז): המזיק ממון חברו - חייב לשלם על ההיזק, למרות שיש לניזק ביטוח.

וכך פסק הציץ אליעזר (חלק יח סימן סז): "הנה יוצא לנו מדברי הגאונים האמורים (אור שמח ומהרש"ם), דפשיטא להו נמי כאשר העלנו בדברינו, כי כסף שמקבלים מחברת ביטוח עבור הפסד דבר - הוא ריוח מסחרי שמרויחים מחברה שהבטיחו את עצמם שם, והוא ריוח מן עלמא הבא מבחוץ. תמורת תשלומים ששילמו כל הזמן לה". (וכ"פ בחלק כא סימן נח).

וכך כתב בפתחי חושן (הלכות פיקדון עמוד קפח): על המזיק מוטל חיוב מדאורייתא לשלם עבור הזיקו, ואין זה מעניינו של המזיק אם הניזק קיבל פיצויים ממקורות אחרים, וכשם שאין זה מעניינו של המזיק אילו משפחתו של הניזק הייתה משלמת לו עבור הנזק, כך גם בתשלומי ביטוח.

וכך גם פסק הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תתכ"ב): "ולע"ד נראה פשוט דחייב, דמה שהניזק מקבל מחברת ביטוח - זהו תמורת כספו הפרטי שהשקיע במשך הזמן, שהרי הניזק משלם כל חודש או שנה וזהו כמו השקעה בהגרלה, שאם יוזק יקבל מהם כסף וירויח מהביטוח, ואם לא יוזק - מפסיד את כספו, ואין השקעה זו ענין למזיק שייפטר לשלם משום שהניזק מקבל תמורת כספו וזה ברור".

הפתחי חושן (פקדון ושאלה פרק ח הערה נה) כתב: בשו"ת הרי בשמים (חלק ב, מהדורא תניינא, סימן רמה) מובא, שאם הביטוח משלם לניזק את דמי הנזק נמצא שלא נגרם כל נזק לניזק, לפיכך אין חיוב על המזיק לשלם את דמי הנזק. וכ"פ הקהילות יעקב (ב"ק סימן כב בס"ק ג), אך סיים בצ"ע.

החלקת יואב (חלק ב חו"מ סימן צ) פסק, שתשלום הביטוח לא פוטר מהמזיק לשלם (כדעת האור שמח), כי על המזיק מוטל חוב לשלם לניזק, כפי שכתוב בתורה (ויקרא פרק כד פסוק יח): "וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה", החוב קיים גם אם לבעלים לא נגרם כל הפסד.

החלקת יואב הוכיח זאת מדברי הגמרא במסכת בבא קמא דף כו עמוד ב: "ואמר רבה: זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל - פטור. מאי טעמא? מנא תבירא תבר". כלומר ברגע שהראשון זרק את הכלי, הוא כבר גם לנזק, כך שהכלי כבר נחשב לשבור, לכן הראשון שזרק את הכלי - חייב לשלם. הגמ' ביארה: בנזיקין אנו הולכים בתר מעיקרא, כלומר אנו קובעים את הנזק לפי המעשה הראשוני שאירע לכלי.

החלקת יואב דייק: הפטור של השני הוא רק בגלל שיש ללכת אחר המעשה הראשוני, ולא בגלל שהכלי היה ממילא נשבר מספר שניות לאחר מכן, משמע שלולא הסברא שיש ללכת בתר מעיקרא - יש חיוב לשני למרות שהכלי בכל מקרה ייפול לרצפה ויישבר, אנו לא אומרים שבכל מקרה לא נגרם נזק לניזק, אלא היינו מחייבים אותו על כך ששבר עם מקל את הכלי. החלקת יואב הביא לכך עוד הוכחות ממספר מקומות בש"ס. החלקת יואב סיים: "ומחמת שזה דין חדש - אבקש מחכמי זמננו לעיין בדבר, ולברר בהשערי תורה, אם לא נמצא איזה סתירה לזה".

 

 

מזיק רכב עם ביטוח

המנחת יצחק (חלק ג סימן קכו) דן בשואל רכב שנגרם נזק לרכב השאול, האם יכול בעל הרכב הניזק לתבוע גם מהביטוח וגם מהמזיק. המנחת יצחק כתב בסוף התשובה: לפי חוקי הביטוח אין אפשרות לתשלום כפול גם מהמזיק וגם מהביטוח, ואם הביטוח יידע שהניזק קיבל את דמי ההיזק מהמזיק הוא לא ישלם על הנזק, כך שהשאלת הרכב הייתה על דעת הכללים הקבועים בחוק, ולא ניתן לחייב פעמיים גם את הביטוח וגם את המזיק.

המנחת יצחק סייג: אם ייגרמו לבעל הרכב נזקים בעקבות תביעת הביטוח (עליית מחיר הביטוח וכד') - יכול בעל הרכב לתבוע את השואל שהזיק לרכב, כי יוכל בעל הרכב לומר למזיק אם לא תשלם את סכום הנזק הקטן יחסית שנגרם בגלל הפעלת הביטוח - אני לא אתבע את הביטוח ואתה תהיה חייב לשלם לי את כל הנזק שנגרם לרכב בצורה מלאה.

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פח) עוד מובא: יתכן וגם הרי בשמים (שם) יודה במקרה של ביטוח רכב, שהמזיק חייב לשלם ובעל הרכב לא מחויב לתבוע את חברת הביטוח ללא התחייבות של המזיק לשלם את הנזקים הנלווים, כי אם יתבע את חברת הביטוח הם יעלו לו את הפרמיה, ואולי גם לא יאשרו את חברותו בעתיד, ויש אומדנה שאם בעל הרכב היה יודע על ההפסדים שייגרמו לו כתוצאה מתביעת הביטוח - לא היה מסכים לתבוע את הביטוח ללא התחייבות מהמזיק שישלם לו על הנזקים הללו, לכן על המזיק לשלם לבעל הרכב את כל הנזקים שנגרמים לבעל הרכב כתוצאה מהפעלת הביטוח.

כאמור, הנזקים שנגרמים לבעל הרכב בתוצאה מתביעת הביטוח - לא מוגדרים כנזקי גרמא, אך גם אם היינו מגדירים את הנזקים הללו כנזקי גרמא, בכ"ז יש חיוב לשואל בגרמא. כך כתב החתם סופר (חושן משפט סימן קמ): יש לחלק בין שומר לבין מזיק, רק מזיק פטור בגרמא אבל שומר חייב בגרמא: "האמת יורה דרכו, דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו, אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות - חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות - כד מעיינת בהו - איננו אלא גרמא בעלמא ואפ"ה חייב".

בספר תשובות והנהגות (כרך א סימן תתכ"ב) מובא: המזיק רכב עם ביטוח - אם הבעלים יפעילו את הביטוח - הביטוח יתבע בחזרה את המזיק, לכן לא ניתן לומר שהמזיק ישלם פעמיים גם לניזק וגם לביטוח, לפיכך המזיק "בודאי יכול לדרוש התחייבות גמורה מהניזק, שאם חברת ביטוח תדרוש ממנו לשלם - אזי (הניזק) יחזיר לו (למזיק) כספו שקיבל מהם, שהרי אינו מחוייב לשלם פעמיים, וע"כ נראה שהמזיק ישלם מיד כהלכתו, שאינו יכול לדחות התשלום לזמן ממושך, והניזק יביא התחייבות או ערבות שבמדה וידרשו מהמזיק עוד פעם כסף מוכן לשלם מיד הכל בחזרה".

 

 

לתבוע מהביטוח למרות שהיא תתבע את המזיק

הפתחי חושן (נזיקין פרק י הערה מו) כתב: בביטוח שיש על תאונות יש קשר בין חברת הביטוח ובין הנפגע בתאונה, במיוחד בנזקי גוף שע"פ חוק יש חובה לעשות ביטוח, לפיכך הנפגע יכול לתבוע ישירות מחברת הביטח בלי לפנות קודם למזיק. כמו כן אם הנפגע מקבל מהביטוח סכום כסף גדול יותר מאשר היה מקבל בדין תורה - לא צריך להחזיר את הכסף למזיק.

הפתחי חושן עוד כתב: "המזיק את חבירו בתאונה ומאיזו סיבה לא דיוח לחברת הבטוח כפי המוטל עליו, ומתוך כך אין הנפגע יכול לקבל פצוי מחברת הבטוח, באופן שעפ"י ד"ת פטור מלשלם הנזק, נראה שאינו אלא גרמא, ואם יכול לקבל מחברת הבטוח, אלא שעי"ז יגרם נזק למבוטח - נראה שאינו צריך להמנע מכך, (אא"כ עלול להענש בעונש גופני, כגון מאסר), אא"כ יתרצה המזיק לפצותו כפי שהיה יכול לקבל מחברת הבטוח".

כלומר גם אם המזיק לפי דין תורה פטור מלשלם, (למשל תאונה שמגרמה באונס גמור), בכ"ז ניתן לפנות לביטוח, וגם אם יקבל סכום גדול יותר ממה שהיה מקבל בדין תורה - הנפגע יכול להשאיר את הכספים הללו ברשותו.

בגמ' במסכת בבא בתרא בדף נד עמוד ב מובא: יהודי שקנה קרקע מגוי, ושילם על קרקע אך לא כתב חוזה בכתב - קרקע הפקר. שכן ברגע שהיהודי שילם לגוי - קרקע יצאה מרשות הגוי, אך עדיין לא הגיעה לרשות ישראל, שכן היהודי לא קונה בכסף בלבד עד שיכתוב שטר, לכן קרקע הפקר, ואם אחר יחזיק - קנה^[11].

הרשב"ם (ד"ה אמר) כתב: הלקוח יכול לתבוע את הגוי. וכ"פ התוס' (ד"ה וישראל): רשאי הלקוח לתבוע את הגוי, שכן יש אומדנה ברורה שהלקוח קנה מהגוי ושילם רק על מנת שהקרקע תישאר ברשותו. התוס' הוסיפו: מותר ליהודי לתבוע את הגוי למרות שבעקבות תביעתו - הגוי יתבע את היהודי השני שתפס בקרקע. וכ"פ הגהות אשרי (מסכת בבא בתרא פרק ג סימן סה). אומנם הרא"ש (שם) סבור שאסור ליהודי לתבוע את הגוי מכיוון שהמחזיק החזיק בשדה ע"פ דין, ואין "לעסוק בתחבולה" בתביעת הגוי ובכך להוציא את הקרקע מיד המחזיק. הרמ"א בסימן קצד סעיף ב פסק כתוס'. (הבית יוסף הביא את דברי התוס').

הגר"מ שפרן (קובץ הישר והטוב) למד מגמ' זו, שמותר לאדם לתבוע חברת ביטוח, למרות שבעקבות התביעה - יתכן ויתבעו יהודי אחר. וגם הרא"ש חלק רק כאשר התביעה היא בעורמה ובתחבולה, אך כאשר התביעה היא ע"פ דין - ניתן לתבוע.

ע"פ החוק (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים סעיף 9), אדם שנפגע בתאונת דרכים, ולא ניתן לתבוע את הפוגע, כגון בתאונת פגע וברח, או בנהג ללא רישיון או ללא ביטוח - ניתן לתבוע את הקרן שתכסה את ההוצאות, (קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים), למרות שהקרן תתבע את הנהג הפוגע.

 

 

[1] מרן השו"ע והרמ"א פסקו במספר מקומות, שכל תנאי שבממון קיים: בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, בסימן שטו סעיף ב, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י.

[2] במספר מקומות מצאנו שיש ללכת אחר מנהג מדינה בשכירות ובחכירה, כמבואר במסכת בבא מציעא דף קג עמוד ב, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן שכ סעיף ה. כמו כן בדיני שכירות נפסק בשולחן ערוך בסימן שח סעיף ג: "ובמקום שאין מנהג ידוע; אבל במקום שיש מנהג - הכל לפי מנהג". וכן בסימן שיג סעיף א. וכן הרמ"א בסימן שיד סעיף ב: "ובכל אלו העניינים הולכים אחר מנהג המדינה".

[3] החוות יאיר כתב לתלמידו ששאל שאלה זו: "למה תשאל לשמי, ובפרט בדבר הלכה כזה, דזיל קרי ביה רב הוא, ואם ככה עשיתי לך - היית אומר כי באתי לנסותך אם תשכל לדעת מקום הספק, ועתה שאתה שואליני - כמדומה שבאת להקניטני בטרחא יתירא... ומה גם שנעלם ממני באיזה סניף עיקר שאלתך, לכן לא באתי לפסוק הדין, גם לא לברר דינים שבטור וש"ע סי' של"ג הנ"ל, אף כי באמת צריכים בירור ודעת נקייה מן הטעו' לריבויי פרטי דינים המסתעפים והמתחדשים בש"ע ובסמ"ע וש"כ. רק אציע לפניך קצת פסקי דינים שאפשר שנסתפקת במעשה שהצעת לפני".

[4] וכן כתב הנחל יצחק (סימן סא): למרות שלא בדקנו ולא שאלנו את כל אנשי המדינה, בכ"ז אם אנו יודעים שרוב מוחלט של אנשי העיר כך נוהגים - נחשב למנהג מדינה, אך לא מספיק רוב רגיל, כי לא הולכים בדיני ממונות אחר הרוב.

[5] החוות יאיר הוסיף: "ובאשר כל זה פשוט וברור - עדיין לא ידעתי על מה באת לשאול".

[6] הש"ך בסימן עב ס"ק מ העיר: לא מדובר שהגוי משקר, אלא באמת הסייף היה יקר מאוד, אלא שהשואל לא ידע זאת.

[7] כך כתב השולחן ערוך: "ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעובד כוכבים, ואבדו, ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו העובד כוכבים - לא ישלם לו אלא דמי שוויו דסתם סייף דעלמא".

[8] הש"ך דחה את דברי מהרש"ל: אין כל פשיעה בכך שהמפקיד אמר שהמטבע של כסף, כי הוא עשה כך בכדי שהשומר יסכים לשמור, והיה על השומר לחשוש שזהו מטבע מזהב, ובכ"ז הוא פטור מלשלם, (כמבואר בתוס' במסכת ב"ק דף סב. ד"ה מי), גם כאן השואל לא ידע שהסייף יקר למרות שהיה צריך לשער זאת, ובכ"ז אנו פוטרים אותו מלשלם את שווי הסייף היקר, ועל השומר לשלם רק סייף כפי המחיר המקובל בשוק. הש"ך סיים: מכיוון שהמרדכי נשאר בצ"ע, יש לומר שדין זה נחשב כספקא דדינא, ולא ניתן לחייב את השואל בסכום הסייף היקר.

הש"ך מודה בשומר על אבן טובה שתמיד חייב לשלם את שוויה, ולא יכול לומר שחשב שמדובר באבן פחות טובה, כי כל אבן טובה יקרה וצריך לעלות בדעתו שמדובר באבן יותר יקרה ממה שמעריך).

[9] וכך כתב הקצות: "לכן נראה עיקרא דהך מלתא, שחילקו בש"ס בין פשיעה למזיק - לאו משום חומרא דמזיק שחייב יותר משום דמזיק בידים, אבל פשיעה זילא ליה משום דאינו מזיק בידים, אלא משום דכל השומרין לא נתחייבו בעל כרחם, אלא משום דהתורה ירדה לסוף דעתן דברצונם מקבלין עליהם: שומר חנם בדין פשיעה, ושומר שכר בגניבה ואבידה, וכן שואל, וכמבואר בתוס' (מס' כתובות, דף נו: ד"ה הרי) ע"ש, ומש"ה כל שלא קיבל עליו השומר דין שמירה, אינו מתחייב שלא מדעת".

"ובחיפן שעורין או בהזהרי בו של כסף, דלא קיבל עליו יותר משמירת כסף או משמירת שעורין, וא"כ אפילו שואל כה"ג פטור, כיון דלא קיבל עליו שמירה זו, הו"ל כאינש דעלמא, אבל בארנקי בגדיש, דהתורה חייבו בעל כרחו לשמור אשו שלא יזיק - מש"ה מחייב ר' יהודה, דמחייב בנזקי טמון באש, אפילו בארנקי בגדיש, ולא מצי אמר לא ידעתי שהיה שם יותר, כיון דממילא רחמנא חייביה, אבל בשומרין - בעינן דעת השומרין שיקבלו עליהן השמירה, ובלא דעת, לא מחייבי".

"ובמשאיל מקום לחבירו להגדיש, דכיון דלא נתחייב אלא משום קבלתו שקיבל עליו לשמור גדישו, דשלא ברשות אינו מחויב לשלם, דאמר ליה תורא ברשותי מה בעי, וכיון דאינו אלא משום קבלתו, מצי נמי אמר בחיפן שעורין נטירותא דחטין לא קבילת עלי, והו"ל בחטין שלא ברשות, ולפי שרבנן סברי בארנקי בגדיש, דאפילו מזיק בידים פטור לשיטת תוס', ומשום דלא רגילי אינשי כלל, מש"ה בעי לה (בכסא דכספא) אם דומה לארנקי בגדיש דפטור לרבנן או לדינר זהב דחייב, אבל בשומרין - ודאי אפילו בשומר שכר דחייב בגניבה ואבידה, אפ"ה פטור כל שאמר של כסף, ומשום דכל השומרין אינו אלא מדעתן שרצונם להתחייב בכך, וכמ"ש בשם התוס', וכל שלא ידעי מזה - לא נתחייבו כלל".

[10] גם הקצות למד זאת מדברי התוספות במסכת כתובות דף נו עמוד ב: "שאני התם דחייבתו תורה שומר שכר על שלוקח שכר ושואל לפי שכל הנאה שלו, ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה, הלכך במקום שאין משעבדים עצמם - פטורים". כלומר השומרים מקבלים על עצמם את החיובים שיש בתורה לפי רמת שמירתם, אך אם לא קיבלו עליהם שמירה - לא חל עליהם חיוב.

[11] הרשב"ם הדגיש: מדובר רק בקונה מגוי, אבל הקונה מיהודי ושילם ולא כתב שטר - השדה אינה הפקר, שכן היא לא יצאה מרשות המוכר עד שיחזיק בה הלקוח.