בית הדין

ג אב התשעט | 04.08.19

שאלה:

בשבת העלו אותי לתורה. לאחר העלייה הגבאי אמר לי מי שבירך, ובאמצע מי שבירך בלי לשאול אותי הוא אמר: בעבור שייתן מתנה לבית הכנסת. על התיבה היה כתוב את סכום המינימום שצריך לתת לבית כנסת.

האם אני חייב לתת תרומה לבית הכנסת למרות שהכריחו אותי לשלם ולא מרצוני? והאם אני חייב לשלם את הסכום שהגבאים קבעו או שאני יכול לשלם סכום קטן יותר?

 הרב ישועה רטבי

תשובה:

• א. מתנה שניתנה בגלל לחץ - לא ברת-תוקף, אך אם יש קצת הנאה לנותן - המתנה תקפה. לעולה לתורה יש קצת הנאה מהעלייה לתורה ומברכת מי שבירך, לכן גם אם היה לחץ בבקשה לתרומה - התרומה תקפה. (מהרי"ק שורש קפה).
• ב. גם אם העולה לתורה לא אמר כלום, אלא רק ענה אמן ל-"מי שבירך" של הגבאי - חייב לתת תרומה, אך אם הוא חשב לא לתת תרומה - לא חל עליו חיוב לתת תרומה. (שבט הלוי חלק ד סימן קכה).
• ג. במקרים בהם העולה לתורה לא נקב בסכום, אלא רק ציין באופן כללי שמתנדב תרומה לבית הכנסת - עליו לתת סכום חשוב שנחשב למתנה בבית כנסת. (הגר"מ שטרנבוך, תשובות והנהגות, כרך ג סימן צד). הגר"מ שטרנבוך קבע בבית הכנסת שלו, שכל תרומה סתמית תהיה בסך ח"י שקלים.
• ד. אם בבית כנסת נהגו לקבוע סכום מסוים לכל עלייה - יש לכך תוקף. (שו"ת משנה הלכות חלק י סימן קסו).
• ה. אסור לתורם להעביר את התרומה לבית כנסת אחר, אלא עליו לתרום לבית כנסת בו הוא מתפלל. (המבי"ט חלק ג סימן ס).

מתנה בכפייה

הגמ' מחלקת בין מכירה בכפייה שהיא ברת-תוקף, לבין מתנה בכפייה שלא חלה[1]:

• א. מכירה באונס - במסכת בבא בתרא דף מז עמוד ב מובא שמכירה באונס חלה: "אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; (המכירה חלה גם אם היא נעשתה באונס, כגון שתלו את המוכר עד שהסכים למכור). מ"ט? ...אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה". (בהתחבר קבלת המעות יחד עם האונס, אנו אומרים שיש אומדן דעת שאדם יסכים למכור בלב שלם ולקבל מעות ובכך לסיים את האונס).

כך פסק השולחן ערוך בסימן רה סעיף א: "מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו - ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה".

• ב. מתנה באונס - בדף מ עמוד ב מובא שמתנה באונס לא חלה: "אי דגיטא ודמתנתא - גלויי מילתא בעלמא היא"? אדם שנתן מתנה לחברו - אין כלל צורך שהעדים ידעו שהוא אנוס, אלא מספיק שהוא יגלה בדעתו שאין רצונו לתת את המתנה או את הגט, והמתנה או הגט אינם תקפים.

כך פסק השולחן ערוך בסימן רמב סעיף א: "הנותן מתנה מחמת אונס, שאנסוהו ליתן - אינה מתנה".

ההסבר לכך הוא, שנותן המתנה לא מקבל כלום עבור המתנה, לכן אנו אומרים שהוא לא גמר בדעתו להקנות את המתנה למוטב[2], אבל במכירה המוכר מקבל כסף תמורה למכירה, לכן אנו אומרים שיש אומדן דעת שאדם יסכים למכור בלב שלם ולקבל מעות ובכך לסיים את האונס.

הסמ"ע (סימן רמב ס"ק א) כתב: במתנה מספיק גילוי דעת (ללא מסירת מודעה) בכדי לבטל את המתנה, לכן גם אם אין אונס ואין כפייה אלא יש רק לחץ שבגינו הוא נותן את המתנה לא בלב שלם - המתנה לא חלה. כך שלכאורה גם אם יש מעט לחץ מצד הגבאי על מתן התרומה - התרומה לא חלה. כך כתב הסמ"ע: "כל דלא ניחא ליה ונותן - ודאי מטעם שום דבר נתנו, והוא האונסו ליתן לו, ולא בלב שלם".

אך הבית יוסף (סימן רה) כתב בשם מהרי"ק (שורש קפה): אם יש הנאה מסוימת לאדם - נחשב כמכירה באונס ולא כמתנה באונס[3], והמתנה חלה, למרות "שההנאה שקבל הוא דבר מועט בערך מה שנאנס לעשות". אדם שעולה לתורה יש לו הנאה מסוימת מהעלייה, ולכן הגדרת התרומה היא כמכירה ולא כמתנה, לפיכך גם אם התרומה הייתה בלחץ מסוים - התרומה ברת תוקף ועליו לשלמה.

בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן קכה) מובא: למרות שהעולה בתורה לא הוציא מפיו שמתחייב לתת צדקה, אלא הגבאי הוא זה שאמר בעבור שהמתפלל ייתן מתנה לבית הכנסת, בכ"ז על המתפלל לתרום, כי הוא הסכים במחשבתו לדברי הגבאי, ובצדקה יש חיוב גם במחשבה[4].

מכיוון שהחיוב תלוי במחשבה הרי שצריך שתהיה גמירות דעת לתרום, לכן אם בזמן שהגבאי אמר מי שבירך העולה בתורה לא רצה לתרום, וחשב לא לתרום - לא חלה עליו חובה לתרום.

לסיכום: לעולה לתורה יש קצת הנאה מהעלייה לתורה, לכן גם אם היה לחץ בבקשה לתרומה - התרומה ברת-תוקף. בנוסף, גם אם העולה לתורה לא אמר כלום, אלא רק ענה אמן ל-"מי שבירך" של הגבאי - חייב לתת תרומה, אך אם הוא חשב לא לתת תרומה - לא חל עליו חיוב לתת תרומה.

גובה התרומה

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ג סימן צד) כתב: אם הגבאי והעולה לתורה לא פירטו את סכום התרומה - לא מספיק שייתן רק פרוטה, אלא עליו לשלם סכום מינימאלי שנחשב למתנה. אומנם במתנות לאביונים גם פרוטה נחשבת למתנה, כי עבור העני גם פרוטה היא מתנה חשובה, אך לבית הכנסת פרוטה איננה מתנה חשובה, ולכן צריך לתת סכום חשוב שנחשב למתנה בבית כנסת.

הגר"מ שטרנבוך הוסיף: "ובבית הכנסת שלנו בהר נוף תיקנתי, שאין אומרים "בעבור שיתן", שמא לא יתן לבסוף וייכשל בעוון נדרים, רק אומרים "בעבור כשיתן סכום פלוני לחיי פלוני ופלוני", והיינו שהברכה לחיי פלוני היא רק כשיתן ואין כאן התחייבות גמורה ליתן. גם פירסמנו שבכל מתנה שלא נתפרשה - סתמו י"ח שקלים, ומי שאינו רוצה לנדב כלל למי שבירך - אין אנו דורשים ממנו".

"...גם אין דעתי נוחה מנוסח ה"מי שברך" שנהגו לדרוש מהקב"ה לברך פלוני בן פלוני בעבור שעלה, ואין זה נכון לבקש בעבור שעלה שמגיע לו ע"ז פרס, וכאלו תובע בשביל שמקיים המצוה מגיע לו הברכה, ועדיף להשמיט מילת "בעבור שעלה" ולומר רק "שעלה לכבוד המקום לכבוד התורה ולכבוד השבת", (דבזה רק מברכים האיש שעלה ולא בשביל שעלה דוקא), ונראה עוד דאף שאין בזה חשש - אפשר להשמיט "בשכר זה", שלא מצינו בעלמא שדורשין מהקב"ה שעבור קיום מצוה שישמרהו וכו', אלא "הקדוש ברוך הוא ישמרהו ויצילהו", והתפילה בפני ס"ת על המברך עליה עדיף להועיל עבורו, ובפרט אם משלם צדקה, אבל גם בלי זה כדאי הברכה שמברכים אותו, וכן מנהגנו לברך כהנ"ל, מי שבירך אבותינו וכו' הוא יברך הר"ר... שעלה לכבוד המקום לכבוד התורה ולכבוד השבת הקדוש ברוך הוא ישמרהו ויצילהו".

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תעו) כתב: "עוד אני נוהג בס"ד, מידי זמן לתת איזה סכום כסף לצדקה, ולזכות על ידי אחר עבור אלו שהתחייבו לבית הכנסת מתנה ולא נתנו, דלפרוע עיקר ההתחייבות מספיק כל אחד פרוטה[5], שלנדבת מתנה די בכך, ואחר יכול לשלם עבור חבירו... ולע"ד ראוי לעשות כן, ומצוה רבה היא להציל רבים מעוון".

אומנם נראה, שבבית כנסת בו יש מנהג מקובל לתת סכום מינימאלי - המנהג תקף, ויש לתת את סכום המינימום שבית הכנסת קבע.

בשו"ת משנה הלכות (חלק י סימן קסו) מבואר, שאם בבית כנסת נהגו לקבוע סכום מסוים לכל עלייה - יש לכך תוקף: "ומיהו ודאי ביד הגבאים לתקן תקנה בבית המדרש שכל מי שעולה לתורה מוכרח ליתן לבית המדרש כך וכך בשביל העליה. או שכל מה שנודב בבית המדרש שם חייב ליתן בבית המדרש, ובאופן אחר אין נותנין לו עליה. ואם לא ירצה לילך לפי התקנות של בבית המדרש - לא יבא לביה"מ".

המבי"ט (חלק ג סימן ס) אסר לתורם להעביר את התרומה לבית כנסת אחר: "כשיש כמה בתי כנסיות בעיר, ומחלקים ביניהם עניי העיר, ויש קופה בכל קהל וקהל, כל מי שהוא קבוע להתפלל באיזה קהל מהם - חייב לתת קופה באותו קהל, כי על דעת כן הם נותנים קופה בכל קהל, שיתחלק לעניי אותו קהל, ולא לקהל אחר, כמו קופת בני העיר שאינה נותנת אלא לעניי אותה העיר... וכן כל מה שמתנדבים בעלייתם לספר תורה בסתם צדקה - היא לעניי הקהל ההוא, כי על דעת כן מתנדבים ואם אחר עוקר דירתו מן העיר - חייב לתת כל מה שחייב לשעבר לקופה או לכל מה שהתנדב בבית הכנסת".

לסיכום: במקום שאין תקנה מסודרת, ניתן לתת סכום קטן, שנחשב למתנה חשובה בבית כנסת בו הוא מתפלל, אך במקום שנהגו ותקנו לשלם סכום קבוע לכל עלייה - המנהג תקף ויש לשלם סכום זה.

לתרום בלי נדר

הרא"ש (מסכת נדרים פרק א סימן ח) כתב: "ואם פוסקין צדקה, והוא צריך לפסוק עמהם - יאמר בלא נדר". וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רג סעיף ד). הש"ך בס"ק ד הדגיש: התורם צריך לומר בצורה מפורשת בלא נדר, ולא מועיל שיחשוב ויתרום בצורה סתמית.

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תעו) כתב: עולה לתורה שמתחייב לתרום סכום מסוים, גם אם אומר בלי נדר - אומנם אין נדר אך עדיין ישנה התחייבות ועליו לשלם לבית כנסת את הסכום שאמר, "ואין בדבריו אלא להצילו מאיסור נדר, אבל לא פטר עצמו מהתחייבות, דכל היוצא מפיו יעשה".

הגר"מ שטרנבוך הוסיף: "והוריתי לגבאי הקורא בנוסח "מי שבירך", שלא יאמר "בעבור שיתן", אלא יאמר "כשיתן", ובזה ודאי לא יבוא לידי מכשול".

נספח: בקשת תרומה כספית בשבת

בגמ' במסכת שבת דף קיג עמוד א מובא: "ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין". וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף ו): "חפצי שמים - מותר לדבר בהם, כגון: חשבונות של מצוה, ולפסוק צדקה".

הדרכי משה (אורח חיים סימן שו בס"ק ג) כתב בשם אור זרוע (ח"ב סי' נ): "במקום שנוהגין שנותנים לקורא מי שבירך, ונודר דבר מה לצדקה או לחזן - ראבי"ה אוסר, דה"ל כאלו מקדיש בשבת, אבל לי נראה דשרי, דהואיל ואינו אומר בפירוש מה שנודר, רק אומר תברכני[6] - לא מיקרי נודר, אף על גב דמהרהר מה שירצה ליתן. והמנהג להקל בכל ענין, דהא מותר לפסוק צדקה". וכ"פ הרמ"א באורח חיים סימן שו סעיף ו.

אומנם בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן סד) מובא: "אותו מנהג שנהגו לברך - טעות הוא בידי החזנים, והנושאים להם פנים, ואין להם על מה שיסמוכו, רק לטובתן ולהנאתן עושים והתברכו בלבבם למען יתברכו, ולא ילפינן ממקלקלתא. גם יש בו משום פיסוק מעות כמ"ש במקומו בס"ד וע"ש בחיבורי, אלא שאין כחנו יפה למחות מאחר שכבר נהגו משנים קדמוניות, ואשרי שיאחז במעוז הדת ונפץ עלולי המנהגים הגרועים, אל הסלעים".

היעב"ץ הוסיף שאין לעשות מי שבירך לכל תורם בפני עצמו: "אבל מי שברך לכל יחיד שירצה - ודאי אינו נכון כלל, ויש בו ג"כ משום טירחא דציבורא טובא, דאפי' תפלת י"ח קצרו משו"ה. ועכשיו נוהגין להאריך במ"ש ולפעמים מתעכבין עד חצות. עלבון המנהיגים הוא, אי איישר חילי אבטליניה".

ערוך השולחן (אורח חיים סימן שו סעיף טז) פסק: "ומנהג ישראל תורה, ואין לפקפק בה כלל (שמותר למכור את העליות). ופשיטא דלמכור מקומות בהכ"נ - אסור בשבת ויו"ט, דזהו ממש כמקח וממכר, שהרי יושב על המקום, אבל שארי מצות, כעלייה לתורה, והגבהות, וגלילות, ופתיחות הארון, ויין לקידוש ולהבדלה - מותר, דאין זה רק צדקה בעלמא".

בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן מא) מובא: "והגאון רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה (סוף סימן שו) הוסיף ללמד זכות על המנהג, שהלכה רווחת היא שמותר לפקח על עסקי רבים (שבת קנ ע"א ורמב"ם פרק כד מהלכות שבת הלכה ה, וטור ושלחן ערוך או"ח סימן שו סעיף ו). ...ומכירת המצות בבית הכנסת בשבת - נחשבת צרכי רבים, כי בימות החול אין הרבים מצויים בבית הכנסת, וגם בשבת ויום טוב הקהל שמח וטוב לב, ולפי שמחתם גודל נדיבותם. ולכן אין למחות בנוהגים כן. והנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו".

"....ומרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן שו את ז) כתב בזו הלשון: הגאון רבי יהודה עייאש מטהו יפרח לתת סמך למנהג שנודרים כסף לפני הספר תורה לקהל ולקופות צדקה ולחזן. ע"כ. ובספרו לדוד אמת (סימן ב אות א) כתב: נהגו למכור המצות בשבתות וימים טובים, וטוב וישר שלא לדבר בבית הכנסת בזמן מכירת המצות, אם בעל נפש הוא ילמוד מזמורים וכיוצא בזה. וכן הובא בסידור בית מנוחה. בסיכום: מותר למכור העליות לתורה ופתיחת ההיכל והגבהת ספר תורה בשבת ויום טוב, וכן מותר לתרום למוסדות צדקה וחסד או לבית הכנסת, שהכל צורך מצוה הם, ואין בהם משום איסור מקח וממכר בשבת".

[1] הפוסקים חילקו בין תליוהו וזבין, לבין תליוהו ויהיב: תליוהו וזבין זו מכירה באונס שחלה, אך תליוהו ויהיב זו מתנה באונס שלא חלה.

[2] מדברי הרשב"ם (דף מ: ד"ה גלוי) משמע, כי גם במכר ובגט צריך שיהיה אונס, בכדי שיהיה ניתן לכתוב מודעה, רק אין צורך שהעדים ידעו שהוא אנוס, שכן עצם כתיבת המודעה על מתנה, מוכיחה כי הוא היה אנוס, אילו הוא לא היה אנוס, לא היה לו צורך לכתוב מודעה.

אך הרמב"ם (פרק י הלכה ג) והרשב"א (מובא בנ"י דף כא.) כתבו: במתנה או במחילה, מכיוון שגילה שלא נותן מדעתו את המתנה - המתנה בטלה. משמע שלא צריך שיהיה אונס בכדי לכתוב מודעה במתנה.

הקצות בס"ק ה הצדיק את דברי הרשב"ם, וכך כתב: "בפרק חזקת הבתים דף מ. 'אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסו דפלניא לאו מודעא', ופריך 'מודעא דמאי, אי דגיטא ומתנתא - גילוי מלתא בעלמא היא'. וכתב הרמב"ן בחידושיו ז"ל, הא דאקשינן בשמעתין אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא, איכא למידק עלה: בגיטא ומתנתא למה לי מודעא דאונס, והא קי"ל (גיטין לב, א) שאם אמר לשלוחו קודם שיגיע הגט לידה גט שנתתי לך בטל הוא בטל... ולענ"ד נראה ליישב קושית הרמב"ן לפי מ"ש תוס' (מס' ב"ב דף מ. ד"ה מחאה) להקשות דהיכי מהני מודעא בכתב הא הו"ל מפני כתבם, ותירצו דבמודעא הקילו כדי להציל הנאנס מיד אונסו ע"ש, וא"כ אי לאו אונס הוא אלא שרוצה לבטל הגט או המתנה, בזה לא הוי מהני מפי כתבם כיון דליתא גביה תקנת אונס, ולזה פריך גילוי מלתא בעלמא שבודאי נאנס ושפיר מהני מפי כתבם. ולפי"ז נראה היכא דידוע שלא נאנס וליכא עדים שיעידו בעל פה אלא מה שכתוב מודעה בעדים, כל כה"ג פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם, דליתיה בזה כדי להציל הנאנס".

הסמ"ע בס"ק ח כתב: השולחן ערוך פסק כרמב"ם, שבמתנה לא צריך לדעת מהו האונס שבגינו נכתבה ההודעה.

הרא"ש (סימן נא) כתב: ה"ה אם לא נתן מודעה על מתנה, אבל יש עדים שיודעים שהוא היה אנוס - המתנה בטלה. שכן רק תליוהו וזבין שהמוכר קיבל מעות - המכר חל אם לא כתב מודעה, אבל בתליוהו ונתן מתנה, שהוא לא קיבל כלום - המתנה בטלה גם אם לא מסר מודעה.

[3] הדרכי משה בס"ק ב כתב בשם ריב"ש (סימן קכז ד"ה ועתה): "אע"ג דאם קבל הנאה מעוטה, והוצרך לעשות איזה דבר - הוי כמתנה, ולא אמרינן דאגב אונסיה גמר ומקני, מכל מקום לענין זה דמיא למכירה, דבעינן שידעו העדים באונסו, ואי מסר מודעא ולא ידעו עדים באונסו - דבריו קיימין (המתנה קיימת), והמודעא בטילה, דכיון דמקבל הנאה לא שייך למימר טעמא דאמרינן במתנה דאפילו אם אינו נאנס כיון שאומר". (במתנה מספיקה אמירה בכדי לבטל את המתנה, אך כאן אמירה לא מועילה).

[4] כך כתב שבט הלוי: "וראיתי בספר ערך שי, שרצה לומר, דמה שהחזן אומר בעבור שנדר פלוני - הוא גדר נדר ע"י שליח, וכבר כתב הרמב"ן (בב"ב קכ"ז) דנדרים ונזירות א"א ע"י שליח, וא"כ עכ"פ אין מכשול גדול שיעבור ח"ו. (כלומר היה מקום לומר שהגבאי הוא שליח של העולה לתורה, והנדר חל כבר באמירה של הגבאי, אך הרמב"ן כתב שאין שליחות בנדרים), ולדידי אין מקום לומר כן, דכיון דזה שרוצה לנדור עומד שם בשעת אמירת החזן - עדיף משליחות דעלמא, כיון דשומע בשעת האמירה, ומקבל בלבו מה שזה אומר, ולפעמים הוא מסדר לו כמה לנדור, ולא גרע מנדרי צדקה במחשבה שפסק רמ"א יו"ד סי' רנ"ח סי"ג להחמיר שחלים, ואסור לחזור בהם".

[5] מדברי הגר"מ שטרנבוך משמע, שמספיק לתת סכום קטן בכדי לצאת ידי חובת המתנה שהתחייב, ואין צורך לתת סכום גדול.

[6] המגן אברהם (סימן שו ס"ק יד) כתב: "אלא יאמר סתם: עשה לי מי שבירך".