תשלום על ביטול תור לרופא
בית הדין
ג אלול התשעט | 03.09.19
האם יש חיוב בתשלום למטופל שביטל את התור לפני מועד הגעתו? והאם יש תוקף להסכם המחייב בתשלום על ביטול תור?
שאלה:
אני בחור ישיבה שהולך מדי פעם לטיפול רפואי. קבעתי טיפול ליום שני שעבר, ולפני שיצאתי הודיעו לנו שיש סיכוי נכבד שיש ביקורת לישיבה מטעם משרד הדתות באותו יום ונאלצתי לבטל את השתתפותי בטיפול. בדף שקיבלתי בתחילת הטיפול היה תנאי שאם אדם לא ביטל את השתתפותו 24 שעות לפני הטיפול הוא מחויב לשלם את כל סכום הטיפול. אשמח אם כבוד הרבנים יפסקו אם אני צריך לשלם או לא.
כמה נקודות נוספות: 1) המטפל הגיע ושכר מקום ומשום שלא הגעתי הפסיד כסף. 2) כשהבנתי שלא אוכל להגיע לטיפול שלחתי לו הודעה (באזור השעה עשר וחצי) והוא לא קיבל אותה עד השעה אחת וחצי (חצי שעה מתחילת הטיפול) 3) המטפל לא חושב שזה נקרא אונס משום שאם היה לי ניתוח כן היו מתחשבים בזה, אני חייב לציין ששמעתי על מקרה שבחור התחתן ביום הביקורת ומשרד הדתות לא התחשבו בזה.
הרב ישועה רטבי
תשובה:
- א. מטופל שביטל תור לרופא לפני הגעת מועד התור - יש לבחון האם בגלל עיתוי הודעת הביטול נגרם נזק ממוני לרופא. אם הרופא יכל לקבל מטופל אחר במקומו, אך בגלל שהמבטל תפס את התור, הרופא לא קיבל מטופל אחר - המטופל שביטל צריך לשלם לרופא את כמעט את כל שכרו, אך אם לא נגרם נזק לרופא, כגון שלא היו לו מטופלים אחרים - המטופל שביטל לא צריך לשלם על ביטול התור.
- ב. גם במקרה בו אין לרופא תביעה ממונית כלפי המטופל (כגון שלא היו מטופלים אחרים) - בכ"ז אסור לכתחילה לבטל את התור ללא סיבה מוצדקת, ואם ביטל נחשב למחוסר אמנה, אך אם יש סיבה טובה לביטול התור - מותר לכתחילה לבטל את התור, זאת בתנאי שלא נגרם נזק לרופא, ואין זה בכלל מחוסר אמנה.
- ג. אם המטופל ביטל את התור בגלל שהיה לו אונס לא צפוי - הוא לא חייב לשלם לרופא, גם אם נגרמו לרופא הפסדים כתוצאה מהביטול.
- ד. במקרה כאן, המטופל חייב לשלם את הסכום המלא, כי יש תנאי שידע עליו מראש, וכל תנאי שבממון - התנאי קיים. כמו כן ביקורת בישיבה לא נחשבת לאונס, כי ניתן לקבוע את הטיפול בשעות הערב, או לחלופין לתאם מראש עם האחראים בישיבה על יציאה מתואמת מראש בלי לפגוע בישיבה.
- ה. ההסכם שנקבע בין הצדדים שהמטופל ישלם גם במקרה של ביטול תור (בתוך 24 שעות למועד התור) - לא נחשב לאסמכתא, כי זהו תנאי שמקובל ונהוג להתנותו.
מטופל שביטל תור לרופא לפני הגעת מועד התור - יש לבחון האם בגלל עיתוי הודעת הביטול נגרם נזק ממוני לרופא. אם למשל הרופא יכל לקבל מטופל אחר - המטופל שביטל צריך לשלם לרופא את שכרו, אך אם לא נגרם נזק לרופא, כגון שלא היו מטופלים אחרים - המטופל שביטל לא צריך לשלם על ביטול התור. מספר טעמים נאמרו על כך:
- א. התוס' (מסכת ב"מ דף עו: ד"ה אין) והרא"ש (סימן ב) הסבירו: טעם החיוב הוא מדינא דגרמי. העיר שושן (מובא בסמ"ע בס"ק ו) כתב: רק אם היה לרופא מטופל אחר שהוא הפסיד - ניתן לחייב מדינא דגרמי, אך אם לרופא לא היה מטופל אחר נמצא שהרופא לא הפסיד מביטול התור[1].
- ב. הרמב"ן (מס' ב"מ דף עו: ד"ה והא) והרשב"א (שם ד"ה כללא) הסבירו: החיוב על המטופל לשלם גם אם הרופא עוד לא הלך לעבודה הוא בגלל דין דבר האבד, לכן אם הרופא יכלו למצוא מטופלים אחרים אך בגלל המטופל שתפס את התור הוא לא יכל לטפל בהם - המטופל שביטל את התור חייב לשלם לרופא כפועל בטל. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף ב.
- ג. הנתיבות בס"ק ג כתב: טעם החיוב אינו מדינא דגרמי אלא מדרבנן, שהחכמים תיקנו תקנה מיוחדת עבור הפועלים.
- ד. המרדכי (מס' ב"ק סימן קיד) כתב בשם רבנו יקיר: כאשר אדם קובע תור אצל רופא, הוא מקבל על עצמו התחייבות לשלם כל היזק שיגרם על ידו, כי הרופא סומך על דבריו שיגיע במועד שנקבע, וסמיכות דעת זו חשובה כאילו המטופל קיבל על עצמו לשלם כל הנזקים שיגרום.
- ה. הריטב"א (דף עג: מובא בנתיבות סימן שו ס"ק ו) כתב: החיוב של המטופל לשלם לרופא כשחוזר בו, הוא מדין ערב, כי הרופא סמך על דבריו.
הפתחי חושן (שכירות פרק י הערה ד) כתב: "ובכל מקום שהוזכר כאן אם היה מוצא להשתכר או שמוצא עתה להשתכר - הדבר קשה לברור, ומסברא נראה שעל הפועל להוכיח, כדין המוציא מחבירו". כלומר על הרופא להוכיח שהפסיד עבודה בגלל שהתחייב למטופל שביטל את הגעתו, כך שנגרם לו הפסד.
הגמ' (שם) כתבה: עובד שהתחיל לעבוד אך המעסיק ביטל את עבודתו - ישנה חובה לשלם לעובד על עבודתו, אך המטופל לא צריך לשלם לעובד מחיר מלא כי בפועל הרופא לא עבד, לכן יש לשלם רק שכר של פועל בטל.
בשו"ת רש"י (סימן רלט) מובא: "והשיב רש"י בתשובה: אמינא בפועל בטל - פלגא אגרא, וכן מקובלני מרבותי". וכך גם מובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס לבוב סימן קנז): "ומקובלני מרבותי מאי כפועל בטל - פלגא דאגרא". כלומר יש חובה לשלם לרופא מחצית מהשכר שהמטופל התחייב לשלם לו.
וכן כתב הט"ז (על סעיף א): בקובץ ישן מובא: בכל מקום שאמרו חכמים שנוטל כפועל בטל - השיעור הוא חצי השכר. וכך פסקו בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ו עמוד 192).
אומנם הרשב"א (חלק א סימן תתקפ"ז) כתב: "ואמרינן בגמרא שפוחתין קצת כפועל בטל". משמע שיש להפחית רק סכום קטן מהשכר שהיה הפועל אמור לקבל.
הרדב"ז (חלק ב סימן תשצ"ג) כתב: יש לאמוד כל פועל האם הוא אוהב לעבוד - מפחיתים סכום נמוך ואם מדובר בעובד עצל שלא אוהב לעבוד - מפחיתים יותר, ואם מדובר בעבודה קלה - תמיד מפחיתים מעט. ("שצריך שתי אומדנות: אומדן הפועל ואומדן המלאכה").
הסמ"ע בסימן שלג ס"ק ז כתב בשם הטור: בודקים מול העובד איזה סכום היה מוכן להוריד משכרו בכדי לשבת בבית ולא לעבוד. לפי הסבר זה אין סכום קבוע אלא בודקים אצל כל עובד איזה סכום הוא היה מוכן להוריד משכרו בכדי לא לעבוד. וכן כתב הש"ך בס"ק ח.
לסיכום, יש לבחון מול הרופא איזה סכום היה מוכן להוריד בשביל לא לעבוד, וסכום זה הרופא יקבל כדין פועל בטל.
מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף עז עמוד א ניתן ללמוד, שאדם יכול לחזור בו מהבטחתו לעבודה, בגלל אונס לא צפוי[2].
צריך לציין, במקרים בהם התור התבטל בגלל אונס - המטופל יהיה פטור מלשלם לעובד רק בתנאי שהוא עשה ככל יכולתו לבדוק שניתן לבצע את העבודה ובכ"ז אירע אונס שלא מאפשר לבצע את העבודה, אך אם המעסיק בגלל רשלנותו לא בדק ולכן לא היה מודע לאונס - עליו לשלם לפועלים ככל דיני מעסיק שמפטר עובד.
במקרה כאן, המטופל חייב לשלם את הסכום המלא, בגלל הסיבות הבאות:
- א. הצדדים ערכו בניהם הסכם בו נקבע שהמטופל בכל מקרה ישלם מחיר מלא על ביטול תור, וכל תנאי שבממון - התנאי קיים.
- ב. ביקורת בישיבה לא נחשבת לאונס, כי ניתן לקבוע את הטיפול בשעות הערב, או לחלופין לתאם מראש עם האחראים בישיבה על יציאה מתואמת מראש בלי לפגוע בישיבה.
האם יש בעיית אסמכתא בהסכם
התנאי של הרופא שיש תשלום מלא גם במקרה של ביטול התור (בתוך 24 שעות למועד התור) - לא נחשב לאסמכתא, כי זהו תנאי שמקובל ונהוג להתנותו.
כך מבואר בתוספות במסכת בבא מציעא (דף סו. ד"ה ומניומי): "ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין, מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב, כיון שנוהגין בו כל העולם, מידי דהוי אסיטומתא דלקמן (דף עד.) דקניא". וכן כתב המרדכי (מס' ב"מ סימן שכב).
וכן כתב הפתחי תשובה בסימן רא ס"ק ב בשם החתם סופר (חו"מ סימן סו): המתחייב התחייבות שהיא בגדר אסמכתא, אך התחייבות הייתה בדבר שנהגו - הסיטומתא מבטלת את האסמכתא, שכן סיטומתא מועילה בדבר שלא בא לעולם, וק"ו שתועיל באסמכתא[3]. אומנם צריך לבדוק שבאמת יש מנהג ברור שהוא בגדר סיטומתא[4].
במציאות היום מקובל לכתוב התחייבות לתשלום קנס, כך שיש תוקף להתחייבות זו, וכדברי הרמ"א בסימן סא סעיף ה: "וכל דבר שנהגו בו בני המדינה בשטרות, אף על פי שאינו כתיקון חכמים - הולכין אחריו".
הגרי"א הרצוג בספרו פסקים וכתבים (סימן נט) כתב: "הרי אין לך עסק שיש לו איזו חשיבות שהיא, שאיננו נעשה בחוזה, ושאין בו סעיף המחייב פיצויים, ובכגון זה דעתי נוטה דלית דינא דאסמכתא, וכאילו מפורש שנעשה בבי"ד חשוב (עיין סי' ר"ז סט"ו), ועדיף מסיטומתא. אולם יש לי הרושם שגם בדינא דמלכותא אין מחייבים בסכום המלא של הפיצויים, כשהוא גבוה מדי, ועל כן יש מקום גם בדיננו, להבדיל, להפחית את הפיצויים במידה המתקבלת על הדעת, אף אם בטלה טענת אסמכתא... ואף על פי כן, לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה לדון לודאי שאין כאן הריעותא של אסמכתא, עד שתתברר יפה נקודה זו, ותבוא עליה הסכמת המורים".
[1] אבל לדעת הסמ"ע, יש חיוב ברגע שהרופא הלך לעבודתו. וכן משמע מדברי הרא"ש (סימן ב): הליכת הרופא חשובה כתחילת עבודה, ולכן יש חיוב למטופל לשלם מדין קניין שכירות, למרות שלא נגרם לרופא הפסד ממשי. (ואם הרופא הפסיד עבודה - החיוב הוא גם מדינא דגרמי).
[2] הגמ' במסכת בבא מציעא דף עז עמוד א דנה, באדם ששכר פועלים בכדי שישקו את שדהו, אך הנהר יבש בחצי היום, כך שהפועלים אינם יכולים להמשיך ולהשקות את כל השדה. הדין הוא שהמעסיק לא חייב לשלם לפועלים. אומנם אם המעסיק היה מודע לאונס והפועלים לא היו מודעים לאונס, אנו אומרים שהיה עליו לעלות בדעתו שהאונס יתרחש ולהתנות שהפועלים יעבדו בכ"ז, ואם לא התנה, הפסיד. אבל במקרה בו שני הצדדים היו מודעים לאונס, או במקרה בו שניהם לא היו מודעים לאונס - הפועלים מפסידים, כי הפועלים הם אלו שמוציאים מהמעסיק, והמוציא מחברו עליו הראיה.
מכאן ניתן ללמוד, שבכל מקרה בו לא ניתן להמשיך בהעסקת העובד בגלל אונס שהמעסיק לא יכל לחשוב עליו - ניתן לפטר את העובד, אך אם המעסיק היה מודע לאונס - היה עליו לעלות בדעתו שהאונס יתרחש ולהתנות שלא ישלם, ואם לא התנה, הפסיד. אבל אם שני הצדדים היו מודעים לאונס, או אם שניהם לא היו מודעים לאונס - הפועלים מפסידים, שכן הפועלים הם אלו שמוציאים מהמעסיק, והמוציא מחברו עליו הראיה.
הכלל הוא כזה: מי שיכל לעלות בדעתו שיהיה אונס - מפסיד, כי היה עליו להתנות. וכ"פ השולחן ערוך והרמ"א בסימן שלד סעיף א.
[3] כך כתב החתם סופר: "אך כל זה אי הוה מנהג כהאי אסמכתא דנידון שלפנינו, אך אני לא שמעתי מנהג זה מעולם, אדרבא בכל כיוצא בזה - מדיינים עליו בדינא ודיינא, הא לן בדיננו, והא להו בפליליהם".
[4] אומנם לכאורה מדברי הרשב"א (חלק ג סימן ריא) ניתן לומר, שאין לחייב באסמכתא גם כאשר יש מנהג מקום. הרשב"א נשאל על התחייבות לקנס שנקבע למי שמבטל שידוך "כמנהג המקום". הרשב"א פסק שמי שביטל את השידוך לא חייב לשלם את הקנס, כי ההתחייבות נחשבת לאסמכתא.
אך ניתן לומר שהרשב"א התייחס בדבריו למנהג המקום בכתיבת שטרי פסיקתא, ובנתינת השטרי חוב ביד שליש. כלומר בזמן הרשב"א לא היה מנהג ברור ומפורסם לחייב בקנס את מי שמבטל שידוך, כי ביטול שידוך היה פחות נפוץ, לכן הרשב"א לא התייחס לקניין סיטומתא אלא דן בדבריו רק על התחייבות מעכשיו, אבל במציאות היום קיים מנהג נפוץ לשלם סכום מסוים עבור איחורים, כך שיש היום מקום לומר שיש חיוב מדין סיטומתא.