בית הדין

יז חשון התשפ | 15.11.19

שאלה:

מה דין פירות שנמצאים על ענפים שיוצאים מגינה פרטית של אדם אחר לרשות הרבים? האם מותר לקחת מהפירות? האם צריך לחשוש לערלה? ומה לגבי תרומות ומעשרות?

הרב ישועה רטבי

 תשובה:

• א. עץ שנטוע בגינה פרטית, והענפים יוצאים החוצה לרשות הרבים - גם הפירות שנמצאים על אותם ענפים שנוטים החוצה - שייכים לבעל הגינה, ואסור לאחרים לקחת את הפירות הללו. מכיוון שהפירות שייכים לבעל הגינה הרי שהוא חייב להפריש תרומות ומעשרות. (הרמ"א בסימן קסז סעיף ב).
• ב. אומנם אם הפירות נפלו לרצפה ברשות הרבים, ונראה שהופקרו לרבים - ניתן לקחתם, ופטור ממעשרות. אך צריך להיזהר לוודא שעברו שלוש שנות עורלה ושנת נטע רבעי. אך אם מדובר בעץ בר שגדל מעצמו במקום סלעי (מדבר, הרים וכד') - אין דין עורלה, אא"כ העץ גדל במקום ישוב. (שולחן ערוך יורה דעה סימן רצד סעיף כז).
• ג. עץ שנטוע על הגבול שבין שתי הגינות - יש לבחון את מיקום השורשים. אם השורשים מתחלקים בשווה אצל כל שכן - גם הפירות מתחלקים בשווה. אבל אם השורשים לא מחולקים בצורה שווה, אלא רוב השורשים אצל שכן אחד ומיעוטם אצל השכן השני - מחלקים את הפירות בצורה יחסית לפי כמות השורשים שנמצאת אצל כל שכן. (בכל מקרה לא מחלקים לפי מיקום הענפים). (שולחן ערוך בסימן קנה סעיף כט, ונתיבות בס"ק טו).
• ד. סעיף ג' מתייחס לעץ שנטוע ממש על הגבול שבין שתי הגינות, (שאז יש ללכת לפי מיקום השורשים), אבל אם העץ נטוע בשטח הגינה הפרטי בסמיכות לגבול שבין השדות - הפירות שייכים לבעל הגינה, ולא הולכים לפי מיקום השורשים. לכן למרות שהשורשים עברו לצד של השכן, בכ"ז הבעלות על הפירות שייכת לבעל העץ, ולא לשכן שהשורשים נמצאים בשטחו. וכך גם הדין בסעיף א', שהעץ נטוע בגינה פרטית, והענפים יוצאים לרשות הרבים - הפירות שייכים לבעל הגינה ולא למי שעובר ברשות הרבים.
• ה. עצים שהעירייה נטעה בשטח ציבורי עבור תושבי העיר - ניתן לקטוף מהם פרות, כי העירייה מאשרת לתושבים לקטוף את הפירות. אך צריך זהירות בקטיפת הפירות שלא לגרום נזק לעץ ולענפים. מכיוון שהעירייה הפקירה את הפירות הללו, לפיכך אין חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות.

למי שייכים פירות מעץ היוצא לרשות הרבים

בגמ' במסכת בבא מציעא דף קז עמוד א מובא: "אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני דילי - דילך, ודילך - דילי. (רב יהודה ורבין היו שכנים, יש עצים שניטעו על הגבול של רב יהודה, אך השורשים עברו לשטח של רבין, וכן להיפך. רב יהודה פסק, שאין לקבוע את הבעלות על הפירות לפי הבעלות על העץ, אלא לפי מיקום השורשים, ולכן יש פירות מעץ של רב יהודה אך שייכים לרבין, כי השורשים עברו לשטח של רבין. וכן להיפך). נהוג בני מצרא: אילן הנוטה לכאן - לכאן, והנוטה לכאן - לכאן". (בכדי לקבוע למי שייכים הפירות {בעצים שניטעו על גבול בין שתי שדות} - יש ללכת אחר מיקום השורשים, אם השורשים עברו לשדה השני - גם הפירות שייכים לבעל השדה השני, למרות שהראשון נטע את העץ).

"דאיתמר, אילן העומד על המיצר. אמר רב: הנוטה לכאן (השורשים נמצאים בשטח מסוים) - לכאן, והנוטה לכאן - לכאן. (כפי שרב יהודה אמר לעיל, שהפירות שייכים לבעל המקום בו ממוקמים השורשים). ושמואל אמר: חולקין". (הפירות שייכים לשני השכנים בשווה, כי העץ ניטע בגבול שבין שני השכנים, והגבול החשב כשייך לשני השכנים, לכן שניהם יחלקו את הפירות בצורה שווה).

הרי"ף (מסכת בבא מציעא דף סד עמוד א) הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ד הלכה ט) והרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ט סימן טז) פסקו להלכה כדעת שמואל, לכן עץ שניטע בגבול שבין שני שכנים - העץ שייך לשניהם והם חולקים בשווה. וכן פסק התוס' רי"ד (מסכת בבא מציעא גמרא דף קז עמוד א): "ושמואל אמר חולקין, וקימא לן הלכה כשמואל בדיני".

אבל הטור (בסימן קנה) הביא פסק של אחד הגאונים (מובא בתשובות הגאונים - גאונים קדמונים סימן קו), שפסק כדעת רב, כי כך המנהג בין שכנים. הטור ציין: למרות שבדיני ממונות יש לפסוק כשמואל, (כמבואר במסכת בכורות דף מט עמוד ב), בכ"ז "הכא הילכתא כרב, שכן נהגו בני מיצרא".

הפרישה בס"ק מב כתב: אין מחלוקת בין הגאון לבין שאר הראשונים, גם לדעת הגאון יש לפסוק כדעת שמואל, כי בדיני ממונות פוסקים כשמואל, אלא שבמקום מסוים בו יש מנהג כרב - יש ללכת אחר המנהג, כי מנהג עוקר הלכה (מסכת סופרים פרק יד הלכה יח). לאור זאת מובן מדוע הטור הבין בסימן קנה את דברי הגאון, בכדי לציין, שאם יש מנהג כרב - הלכה כרב, אך בסימן קסז הטור פסק כדעת שמואל, כי גם הטור מסכים שמעיקר בהדין, במקום שאין מנהג יש לפסוק כדעת שמואל.

וכן כתב שוב בסמ"ע (סימן קנה ס"ק סז): "הטור שכתב כאן תשובת גאון... כתבתי בפרישה דלאו לדינא כתב כן, אלא שהיכא דנהגו כן - מנהגן מנהג, אף על פי שהוא כנגד שמואל, דהלכתא כוותיה בדיני".

נחלקו הראשונים בביאור הגמרא. לדעת רש"י (עיין בתוס' ד"ה אילן), הגמ' דיברה על אילן שנטוע סמוך למיצר, ובכ"ז חולקים בשווה, למרות שהעץ ניטע בשטח הפרטי של השכן ולא במצר המשותף, אך לדעת התוס' אם העץ לא נטוע ממש במיצר, אלא רק בסמיכות למיצר - לא חולקים, כי העץ ניטע בגינתו הפרטית, לכן הפירות שייכים לבעל הגינה. שמואל התייחס לעץ שנטוע ממש על הגבול שבין שתי השדות, הגבול משותף לשני השכנים ולכן הם חולקים בפירות, אבל אם העץ נטוע בשטח הגינה הפרטי בסמיכות לגבול שבין השדות - הפירות שייכים לבעל הגינה, למרות שהשורשים עברו לצד של השכן, בכ"ז הבעלות על הפירות שייכת לבעל העץ, ולא לשכן שהשורשים נמצאים בשטחו.

התוס' הסבירו, שרב ושמואל נחלקו רק במציאות בה העץ עומד ממש על הגבול שבין שתי החצרות, ומדובר שהשורשים מתחלקים בשווה אצל כל שכן, אך הענפים לא מתחלקים בשווה (רוב הענפים נוטים לשכן אחד, ומיעוטם לשכן השני), בכ"ז לדעת שמואל יש לחלק את הפירות בשווה, כי השורשים מחולקים בשווה. אבל לדעת רב, מכיוון והשורשים מתחלקים בשווה - יש ללכת אחר מיקום הענפים, ולחלק בצורה הבאה: הפירות שנמצאים בענפים שעל המיצר - יתחלקו בשווה. הפירות שנמצאים בענפים שנוטים לשכן הראשון יהיו שלו, והפירות שנמצאים בענפים שנוטים לשכן השני יהיו שלו.

הנתיבות בס"ק טו הוסיף: לפי הסבר התוס', שמואל פסק שיש ללכת אחר השורשים (כאשר העץ נטוע בדיוק על המיצר). לכן במקרה לעיל מדובר שהשורשים מחולקים בשווה, ולכן גם הפירות מתחלקים בשווה, אך אם השורשים לא מחולקים בצורה שווה, אלא רוב השורשים אצל שכן אחד ומיעוטם אצל השכן השני - לא מחלקים את הפירות בשווה, אלא מחלקים בצורה יחסית לפי כמות השורשים שנמצאת אצל כל שכן. ובכל מקרה לא מחלקים לפי מיקום הענפים.

כאמור לעיל, רק בעץ שנטוע על הגבול - יש ההתייחסות למיקום השורשים, אך אם אדם נטע אילן בגינה הפרטית שלו - לא מתייחסים לשורשים, אלא הפירות שייכים לבעל העץ, למרות שהשורשים התפשטו לרשות אחרת. דין זה מבואר בגמ' במסכת בבא בתרא דף כז עמוד ב: "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד אילן הסמוך למיצר, ואחד אילן הנוטה - מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ^[1]". לאור זאת כתבו התוס' (שם), רב ושמואל כלל לא נחלקו במקרה זה (אילן שנטוע כולו בגינה פרטית), ולדעת שניהם הפירות שייכים לבעל העץ.

וכך כתב הנימוקי יוסף (מסכת בבא מציעא דף סד עמוד א ד"ה הנוטה): "(אילן) העומד בקרקעו של אחד מהם - כולו שלו, אף על פי ששרשיו מתפשטין בשדה חברו, וכדאמרינן פרק לא יחפור (דף כז ב) אילן הסמוך למצר - מביא וקורא, שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ".

השולחן ערוך בסימן קנה סעיף כט, וכן בסימן קסז סעיף ב פסק כדעת התוספות, שאם העץ נטוע בגבול בין שת גינות - יש לחלק את הפירות בניהם. (כך כתב הגר"א בסימן קנה ס"ק פה, שהשו"ע פסק כתוס'). הרמ"א בסימן קסז סעיף ב הוסיף, שאם העץ לא נטוע על הגבול, אלא העץ נטוע בגינה פרטית - הפירות שייכים לבעל הגינה, למרות שהענפים נוטים החוצה.

בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק א סימן מג) מובא: אם אדם נטע אילן בגינה הפרטית שלו, גם אם השורשים התפשטו לחצר אחרת, וגם הענפים נוטים לחצר חברו, בכ"ז לא מתייחסים לשורשים ולא מתייחסים לענפים, אלא הפירות שייכים לבעל העץ. (צריך לציין, שההתייחסות כאן היא איננה לגבי נזקים שיכולים להיות בכך שהענפים עוברים לרשות אחרת, דינים אלו מבוארים בסעיף כו: "לחתוך ענפים שנכנסים לחצר אחרת", כאן ההתייחסות היא ממונית למי שייכים הפירות).

האגרות משה הוסיף: מכיוון ולפי הדין, הפירות שייכים לבעל העץ, הרי שאסור גם לקחת פירות מעץ של גוי שענפיו יוצאים לרשות הרבים, כי גזל הגוי אסור, ואין לחלק בין גזל יהודי לבין גזל גוי.

פירות שנפלו לרצפה

כאמור לעיל, פירות עץ של אילן שנטוע בגינה פרטית - שייכים לבעל הגינה, אך אם הפירות נפלו לרצפה ברשות הרבים, ונראה שהופקרו לרבים - ניתן לקחתם.

השולחן ערוך בסימן קנה סעיף כז פסק, שניתן לחתוך ענפים שנוטים לרשות הרבים ומפריעים להילוך הרבים. מכאן שאם מדובר במציאות בה הענפים מפריעים לעוברים ושבים - ניתן לחתוך את הענפים וגם לקחת את הפירות. וכן אם הפירות נפלו לרשות הרבים ומלכלכים את המדרכה (ק"ו אם יכולים לגרום לנזק), שניתן לקחתם^[2].

בגמ' במסכת ברכות דף מ עמוד ב מובא: "תמרי דזיקא - ...הפקרא נינהו". כלומר תמרים שנפלו ברוח הם הפקר. אומנם הגמ' מתייחסת לפרי שלא נגמר בישולו, אך נראה שהבעלים מפקירים פירות שנופלים לרשות הרבים, ולכן ניתן לקחתם.

הרמב"ם (הלכות מעשר פרק א הלכה יב) כתב: "המשמר שדהו מפני ענביו, (הבעלים מקפידים לשמור על השדה שלא יכנסו אנשים וייקחו את הענבים). ...ובא אחד ואסף את הענבים הנשארים שם המפוזרים בשדה. בזמן שבעל השדה מקפיד עליהן - אסורין משום גזל, ולפיכך חייבין במעשר ובתרומה, אין בעל השדה מקפיד עליהן - מותרין משום גזל, ופטורין מן המעשר".

הרמב"ם (שם, על סמך התוספתא המובאת בגמ' במסכת פסחים דף ו עמוד ב), התיר לקחת ענבים משדה כאשר בעל השדה לא מקפיד, כי הם הפקר. ומכיוון שבדרך כלל פירות שנופלים לרשות הרבים - בעל הבית לא מקפיד לקחתם, לכן הם מוגדרים כהפקר, ומותר לקחתם.

חיוב פירות הפקר בתרומות ומעשרות

במשנה במסכת מעשרות פרק א משנה א מובא: "כלל אמרו במעשרות, כל שהוא אוכל, (למעט קוצים), ונשמר, (למעט הפקר), וגדוליו מן הארץ (למעט פטריות שגדלות מעצמן) - חייב במעשרות".

הירושלמי (מסכת ערלה פרק א הלכה א) הביא את המקור לכך שפירות הפקר פטורים מתרומות ומעשרות: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך - ממה שיש לך ואין לו - את חייב ליתן לו. יצא הפקר שידך וידו שווין בו".

וכ"פ הרמב"ם (הלכות תרומות פרק ב הלכה א): "כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ - חייב בתרומה, ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן, שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו - מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם, וגידוליו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר דגנך, אף כל כיוצא בהן - חייב בתרומות וכן במעשרות".

לאור זאת, עצים שהעירייה נטעה בשטח ציבורי עבור תושבי העיר - ניתן לקטוף מהם פרות, כי העירייה מאשרת לתושבים לקטוף את הפירות. אך צריך זהירות בקטיפת הפירות שלא לגרום נזק לעץ ולענפים. מכיוון שהעירייה הפקירה את הפירות הללו, לפיכך אין חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות.

[1] בגמ' במסכת בבא בתרא דף כו עמוד ב מובא: "אמר עולא: אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה - גזלן הוא, ואין מביאין ממנו בכורים". כלומר אילו שנטוע בקרבה לשדה חברו (בתוך שש עשרה אמות), האילן יונק משדה חברו, כך שהאילן יונק בגזל, ולכן אין להביא ביכורים מפירות האילן. אבל רבי יוחנן סבור שאחד מהתנאים שהתנה יהושע הוא, שמותר לטעת עצים, למרות שהשורשים מתפשטים לחצר חברו, ומכיוון שיש היתר לנטיעה כזו, הרי שניתן להביא מפירות האילן ביכורים. הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ב הלכה יא) פסק כדעת רבי יוחנן.

[2] בחוק המקרקעין (סעיף 50) נאמר: "עצים או צמחים אחרים הגדלים סמוך למיצר, פירותיהם שנשרו לתחום מקרקעין שכנים הם של השכן; נשרו למקום שיש לציבור גישה חפשית אליו - זכאי כל עובר ושב ליטול אותם לעצמו".