ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת שופטים / תשע"ה

מוּכנוּת טבעית ותשועה ניסית

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה

במלחמות ישראל, לא הכל מוּרְשִים לצאת ולהלחם. הבולט והמפתיע ברשימת הפטורים ממלחמה, הוא האיש הירא ורך הלבב:

"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ (דברים כ, ח)".

מה מלמדת ההוראה הזאת על מלחמות ישראל?

התשובה ניתנת בפסוק הראשון בפרשיה הזאת:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים כ, א)".

על פי הפסוק הזה, הפחד מול פני אויב נובע מחוסר אמונה בה' וחוסר ביטחון בישועתו. כלומר, הפסוק הפותח את סדרי המלחמה מדגיש חשיבות עליונה בחיזוק רוח האמונה בישועה ניסית אלוקית.

מצד שני, הפסוק החותם את הפרשיה הזאת, מציג דווקא את ההכנות המלחמתיות הטבעיות:

"וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם (דברים כ, ט)".

הביטוי "וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת", מכיל בתוכו את כל מה שכוח צבאי מיומן יודע לעשות. הכשרת חיילים ללחימה, הצטיידות בנשק מתאים בכמות ובאיכות ותכנון מהלכי קרב.

צירוף שני הפסוקים האלה, הראשון - העוסק באמונה וביטחון, והאחרון העוסק בהכנות טבעיות, ילמד אותנו רבות על האיזון הנכון בין מוכנות טבעית לישועה ניסית, בין הכנת פעולות מלחמתיות באמצעות שדרת פיקוד מבצעי, לבין אמונה וביטחון בה' אלוקי ישראל.

שלמה המלך בספר משלי, מסכם עבורנו את השילוב המנצח:

"סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה' הַתְּשׁוּעָה (משלי כא, לא)".

השתדלות בדרך הטבע

מלבד הביטוי "וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת", אנו מוצאים רמזים נוספים בפרשיה הזאת, המצביעים על חשיבות הפעולות ההגיוניות בדרך הטבע, ואי הסתמכות על הנס.

במדרש הלכה (ספרי) לספר דברים, אנו מוצאים את ההתייחסות הבאה:

"וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ. מה הם יוצאים עליך בסוס ורכב, אף אתה צא עליהם בסוס ורכב (ספרי, שם)".

כלומר, אם האויב מחומש בסוס ורכב ולך יש יכולת לרכוש סוס ורכב, אינך יכול לצאת נגדו בחיל רגלים בלבד ולצפות לישועה האלוקית.

משמעות דברי חז"ל היא, שאם נלחמים בך בכלי נשק מתקדמים, אינך יכול לסמוך על הנס ולהשתמש בציוד מיושן, אלא עליך להתחמש בכלי נשק חדישים מקבילים. רק אחרי ההשתדלות הזאת, תבוא העזרה האלוקית מלמעלה.

והנה רמז נוסף.

סידרת הנימוקים לשחרור ממלחמה מורכבת משלושה יסודות:

• 1) "בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ".
• 2) "נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ".
• 3) "אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ".

סידור הנימוקים האלה בצורה הזאת מלמד משהו. הגמרא לומדת מכאן, שכך צריך כל אדם לתכנן את חייו:

"אמר רבי שמעון: לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית, ויטע כרם ואח"כ ישא אשה (סוטה מד.)".

במילים אחרות, עלינו לתכנן סדר חיים הגיוני. ראשית, הכנת בית למגורים ממנו יש לפעול. אחר כך טיפול בפרנסה, שהוא הכֶּרֶם. רק לבסוף לתת את הדעת לשאת אשה, כלומר, בשעה שהוא מסוגל לפרנס את המשפחה ולדאוג לביטחונה האישי והכלכלי.

כך גם פוסק הרמב"ם בהלכותיו.

כל הרמזים האלה שהתורה רומזת לנו, מלמדים על חשיבותה של התנהלות הגיונית, טבעית ומחושבת.

כהן ושוטר

מנגד, הפרשה הזאת מדריכה אותנו כי במידה ופורצת מלחמה, זו הזדמנות נדירה להתעלות לדרגת אמונה וביטחון בה'.

הבעיה הגורלית היא, אימה פחד וחרדה.

חל איסור חמור לפחד מן האויב, גם אם הוא חזק יותר וגם אם הוא בעל אמצעים עדיפים. ה' אלוקי ישראל הולך אתנו, נלחם לנו והוא המושיע אותנו.

תפקידו של הכהן הנמשח במיוחד לצורך זה, הוא להתייצב ישירות מול העם ולחזק את רוחם:

"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם ... שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה... אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם... כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (דברים כ, ב-ד)".

דבריו של הכהן נאמרים דווקא בלשון הקודש, המתאימה לרוחו ונשמתו של עם הקודש. הכהן מרומם את העם בדבריו ומפיח בהם רוח גבורה ורוח קרב להלחם בשם ה'. בסביבת הכהן אין פחד ואין חרדה.

מן הצד השני, הרי אך טבעי הוא שיש אנשים אשר פוחדים מן המלחמה ואינם מסוגלים להתעלות. מה תהא עליהם?

כאן מופיע תפקיד השוטרים הניצבים לפני העם. לתפקיד הזה נחוצים שוטרים ולא כהן:

"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ, מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ (דברים כ, ח)".

לאדם שהוא פוחד, אין מקום במלחמות ישראל. לא מדובר כאן בהצעה נדיבה לשחרור, אלא איסור חד. אדם שלא התעלה לדרגת אמונה מוחלטת בה' אסור לו להשתתף במלחמות הרשות של ישראל.

ראינו, שגם הכהן וגם השוטרים מדברים ישירות אל העם. הכהן במישור הרוחני והשוטר במישור המעשי. אך יש דברים הנאמרים במשותף על ידי שניהם. כלומר, הכהן מדבר אל השוטרים והשוטרים אל העם:

"אמר אביי: מ-"ודברו השוטרים..." עד "ויספו השוטרים...", כהן מדבר ושוטר משמיע (מסכת סוטה מג.)".

המדובר הוא בשלוש התחלות מפורסמות. המתחיל לבנות בית, לנטוע כרם, ולשאת אשה.

בשלושת המצבים האלה, הכהן והשוטר פועלים במשותף. הנימוק הוא, שבשלושה אלו יש היבטים התלויים בכהן המרומם את העם, ויש היבטים בעולם המעשי הנתונים לטיפול השוטר.

נדון בהוראה הראשונה:

"מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ

פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ (דברים כ, ה)".

הכהן מדגיש בפני השוטר את ההיבט הרוחני, והוא חשיבותו הרוחנית של חינוך הבית. כאשר אדם בונה בית, הוא נקרא לבסס את ביתו על יסודות רוחניים, כדוגמת: מזוזה, סעודת מצוה, לימוד תורה.

בצורה זו, הכלי החומרי ממלא את ייעודו כבסיס לאידיאל הרוחני. משום כך, צריך האיש הזה לחזור לביתו כדי לחנוך את ביתו ברוחניות.

לעומתו, השוטר ממחיש בפני העם את הסכנה הממשית והפיזית:

"פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ".

כלומר, מצב מסוכן, בו עלול להיפגע אדם החולם על ביתו ופוחד פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו.

גם בחילול הכרם יש בסיס חומרי ויעד רוחני:

 "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ ... (דברים כ, ו)".

המילה "חיללו" מבטאת מחול, ריקוד וחילול בחלילים וכלי זמר. השמחה הזאת, היא שמחת ההודאה לה'  בשנה הרביעית, שבה מעלים את הפירות לירושלים:

"וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה' (ויקרא יט, כד)".

גם ההתראה השלישית, היא על בסיס זהה:

"וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ ...(שם פסוק ז).

אירוסין הינם הכשר מצוה, המובילים לנישואין כדת משה וישראל, כולל שבע ברכות וקיום מצוות "פרו ורבו" שהיא המצוה הראשונה שאדם הראשון נצטוה בה.

בכל שלושת הדוגמאות האלה, ישנו יסוד חומרי שעליו נבנית מטרה רוחנית. הכל במסגרת של בניית מסגרת פיזית, כלכלית ומשפחתית.

מי שלא הגיע אל המטרה הרוחנית בבניית ביתו, בנטיעת כרמו ובבניית משפחתו, לא יכול להשתתף בהרחבת גבולותיה של ארץ ישראל במלחמת הרשות, ארץ שהיא ביתו של העם היהודי.

תפילין של יד ושל ראש

הדוגמא הבאה תמחיש מי הם הלוחמים האידיאלים של ישראל על פי התורה. לא שכירי חרב ולא פושעים אלא צדיקים וחסידים:

"סח בין תפילה לתפילה, עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה (מנחות לו.)".

אדם שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, אינו רשאי לצאת למלחמת הרשות.

מכאן שלוחמי ישראל היו חייבים להיות ברמה מוסרית ודתית גבוהה מאד. רק אז, היו זוכים לסיוע אלוקי במלחמת פנים אל פנים, והיו חוזרים כולם בריאים ושלמים ללא פגע.

האם יש קשר ענייני, בין המפסיק בדיבור תוך כדי הנחת תפילין ומסיח את דעתו בין תפילין של יד לתפילין של ראש, לבין שלושת המצבים המשחררים מן המלחמה?

התשובה חיובית, גם התפילין בנויים באותה מתכונת.

תפילין של יד מכוונים לאדם המניח. "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ (שמות יג, ט)". משום כך, עליהם להיות מכוסות בשרוולים. לא כן תפילין של ראש. הללו נועדו להקרין לכל הסביבה, ולכן הם צריכים להיות גלויים. "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י)".

בשלב ראשון, על האדם להפנים בתוך תוכו את מלכות ה'. רק אחר כך יש להגיע אל התכלית והיא פרסום שם ה' בכל מקום. מי שסח בין זה לזה, הריהו פוגע בקשר בין הבסיס לבין המטרה הרוחנית הגבוהה. כמוהו, כמי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו אירס אישה ולא לקחה.

גם מלחמה בנויה מרובד יסודי של הכנה חומרית ככלי נשק, חיילים, מפקדים, תוכניות מלחמה.

על הרובד הבסיסי הזה בנוי הרובד העליון, שבו אמונה וביטחון בה', שיסייע ללוחמי ישראל. זה הכתר הרוחני המרחף על גבי היסוד הגשמי. מי שאצלו המטרה מנותקת מן האמצעי, אינו יכול להשתתף במלחמות ישראל.

פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה

קיים פער גדול בין תחילתה של פרשיית היוצאים למלחמה המפגינה ביטחון מלא בה':

"...לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים כ, א)".

ומסיימת בחששות כבדים:

"פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה...".

הביאור הבא יתן מענה לשאלה זו. שעת מלחמה, היא שעה מסוכנת מאד לחיי אדם, קל וחומר אם האויב נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית בכלי מלחמה. כאן צריך גם הגנה וסיוע אלוקיים, גם לניצחון וגם לאֶפֶס אבדות.

הביטוי "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה" מתחיל בחששותיו של הבונה בית ולא חנכו וכו'. הוא פוחד פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. אדם כזה לא יזכה להגנה אלוקית מוחלטת, ולכן יש חשש אמיתי "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה". במקרה כזה עלול להתפתח גם עוול כתוצאה מן העובדה, שאדם אחר יהנה מן הפירות שנטע.

בהקשר לדברים האלה נזכיר את דברי המדרש (סִפְרִי).

"פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה - אם אינו שומע לדברי כהן, סוף שהוא מת במלחמה".

כלומר, מצבו של אדם הפוחד ודואג ואין לו ביטחון בה' הוא כזה, שהוא חייב לשמוע לכהן ולשוטר, ולחזור מן המלחמה. אם לא יעשה כן, אנו מודיעים לו כי הוא איבד את ההגנה האלוקית המיוחדת ויש חשש סביר שימות.

לא כן אדם היוצא לקרב כשבלבו אמונה וביטחון מירביים בה' אלוקי ישראל.

עליו כותב הרמב"ם:

"וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' א-להיך (הלכות מלכים ז, טו)".