פרשת וירא - בזכות הזריזות

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת וירא / תשע"ד

בזכות הזריזות

צדק ורחמים

הדיון המשפטי הארוך בין אברהם לבין ה', מסתיים בהכרזת ה', שאין בכל חמש ערי סדום אפילו לא עשרה צדיקים.

"וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ (בראשית יח, לג)".

כל מאמציו של אברהם אבינו להצלת משהו מערי סדום, מגזירת הכיליון, לא צלחו. מפליא הוא, שדווקא לוט מצליח במקום שאברהם נכשל. כיצד זה ייתכן?

נדלג לדו-שיח, שהתנהל בין לוט לבין המלאכים, מיד לאחר שהוציאוהו מן העיר.

לוט מתחנן על נפשו:

"הִנֵּה נָא הָעִיר הַזּאֹת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר. אִמָּלְטָה נָא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי (בראשית יט, כ)".

משמעות הבקשה הזאת, היא לא פחות מאשר הצלת העיר צוער כולה, אע"פ שהיא אחת מחמשת ערי סדום! כלומר, לוט מבקש להציל אחת מחמשת ערי סודם!

להפתעתנו, המלאך משיב בחיוב לבקשה האדירה הזאת.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (בראשית יט, כא)".

זה מאוד מפתיע. איך ייתכן, כי בקשתו האחת והיחידה של לוט מן המלאך להצלת עיר שלמה, נענית מיד ובחיוב, בעוד שאברהם מבקש פעם אחר פעם בעד סדום ובנותיה, ולבסוף נאלץ לסגת מבקשתו?

אין ספק, שאברהם גדול בצִדקותו פי כמה וכמה מלוט בן אחיו. סוף סוף, כל עצם הצלתו של לוט נזקפת לזכותו של אברהם, כעדות התורה:

"...וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה (בראשית יט, כט)".

בכל תחום סדום אין אפילו עשרה צדיקים, כפי שנוכחנו בויכוח המשפטי שהתנהל בין ה' ובין אברהם. צוער היא אחת מחמש ערי סדום. נחזור ונשאל: כיצד זה ייתכן, שעיר שלמה תינצל מגורל סדום על פי בקשתו האחת של לוט, בעוד שאברהם אבינו אינו מצליח לעשות זאת?

התשובה נעוצה בנימוקי הבקשה.

אברהם לא ביקש מאת ה' שום העדפה בזכותו ולא ביקש רחמים. אברהם דרש משפט צדק וקיבל משפט צדק. אברהם הצביע על בעיה עקרונית בחינוך הדורות לאור צדק ה' ומשפטו, ונענה בהבהרות מדויקות מאוד. לא רק שאין חמישים צדיקים אלא אין אפילו עשרה. אילו היו עשרה ומעלה, תוצאות משפט ה' היו אחרות.

אברהם לא ביקש לערב את זכויותיו הפרטיות השמורות לו, למען חנינת סדום ועריה.

מנגד, לוט אינו דורש משפט צדק. לוט מבקש רחמים על עצמו.

"...וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי, וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. הִנֵּה נָא הָעִיר הַזּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה... (שם, פסוקים יט-כ)".

אלא שכאן, רחמים לבד לא היו מספיקים. דרוש ברגעים אלו, ניצול זכויותיו העצומות של אברהם להצלת לוט. לכן, בקשתו של לוט נענית, והוא ניצל יחד עם אנשי העיר צוער.

לוט אמנם עומד בהצלחה במבחן שעורכים לו המלאכים, אך עדיין, הוא זקוק לזכות אברהם. אנו מבקשים לברר, מה הגיע לו בזכותו העצמית, ומה הוא השיג בזכות אברהם?

גבולות הזכות

נשוב אל הפסוק שצוטט לעיל ונתבונן בו.

"וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱ-לֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט (בראשית יט, כט)".

הפסוק הזה מלמדנו, ששילוחו של לוט מתוך ההפיכה לא התרחש בזכותו, אלא בזכות אברהם. כלומר, אילו היה לוט ממלט את עצמו בכוחות עצמו, זכותו של לוט הייתה מספיקה. לעומת זאת, התערבותם של המלאכים בהוצאתו הפלאית מן העיר לא הייתה מאפשרת, אלמלא זכותו של אברהם.

נעקוב אחרי השתלשלות העניינים כפי שהתורה מתארת.

לוט מפציר במלאכים שֶיָלוּנוּ בביתו ויהיו אורחיו. במקביל, לוט פועל נגד אנשי מקומו, תוך כדי מוּכנוּת להקרבת שתי בנותיו למען שלום אורחיו. אין ספק שלוט עומד בהצלחה במבחן ששני המלאכים ערכו לו, כולל מידת החסד בהכנסת אורחים.

בתמורה, הציעו המלאכים ללוט להציל את עצמו ואת משפחתו המורחבת, הכוללת חתנים וכלות ועוד. כלומר, זכותו העצמית של לוט עמדה לו ולכל משפחתו.

למרות זאת, זכותו של לוט אינה מספקת להציל את אנשי העיר. משום כך, במידה והוא יישאר בעירו, או לא יספיק לצאת, הוא ייספה וימות עם אנשי העיר, כאמור:

"וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר, קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת (ללא החתנים והכלות) פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר (שם, פסוק טו)".

כלומר, אם לוט יתמהמה בפועל ולא יצליח לצאת בזמן, הרי שהוא היה נספה בעוון סדום. מה שקרה בפועל, היה שונה.

"וַיִּתְמַהְמָהּ. וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו, וַיּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר (שם, פסוק טז)".

המלאכים נושאים את לוט ומשפחתו, מוציאים אותם בדרך ניסית, וכהרף הם מחוץ לעיר. יש לתת את הדעת לביטוי "בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו". הביטוי הזה מלמד, שהופעלה פה זכות חיצונית נוספת שעזרה ללוט. על הזכות הנוספת ועל מקורה, מפרט פסוק אחר:

"וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱ-לֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט (שם, פסוק כט)".

שילוחו של לוט בפועל, נעשה על ידי המלאכים. הם נשאו את לוט ומשפחתו בדרך פלאית והניחוהו מחוץ לעיר. כפי שנאמר לעיל, השילוח הזה הופעל בזכות אברהם, וזוהי "חֶמְלַת ה', עָלָיו".

מבחן נוסף

"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה (שם, פסוק יז)".

המלאכים אשר נשאו את לוט אל מחוץ לעיר, פוקדים עליו להימלט אל ההר ולהציל את נפשו.

נשאלת השאלה. מדוע לא נשאו אותו המלאכים ישירות אל ההר? מדוע הם פוקדים עליו לעשות זאת בכוחות עצמו?

התשובה מונחת בחשיבותה של בדיקה נוספת, שנערכה למשפחה המצומצמת.

המבחן הוא, מי יביט לאחור בניגוד להוראה מפורשת. הבטה לאחור מעידה על קשר עם העיר. קשר  מן הסוג הזה, יפעיל את עונשה של העיר גם על המביט לאחור. עונשה של העיר היה בגפרית ומלח, כדברי הכתוב:

"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ (דברים כט, כב)".

 העונש הנורא הזה דבק באשת לוט:

"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח (בראשית יט, כו)".

זה היה בירור אחרון, שבא לוודא שרק האנשים הראויים לכך יינצלו.

עתה לוט מתחנן על נפשו:

"הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי... (שם, פסוק יט)".

כלומר, אתם הוצאתם אותי ואת משפחתי מן העיר כדי להצילני, כי אני בעצמי לא הייתי מסוגל.

"וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי (שם)".

גזרתם עלי חיים בכל מצב - ואינני יודע בזכות מה, הרשו לי להימלט אל העיר הזאת - צוֹעַר, אע"פ שהיא אחת מערי סדום.

"הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר, אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה... וּתְחִי נַפְשִׁי (שם, פסוק כ)".

המלאך נענה בחיוב.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו. הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (שם, פסוק כא)".

מיד לאחר התשובה החיובית, מוסיף המלאך בקשה מוזרה, שממנה משתמע כאילו המלאך מבקש את סיועו של לוט.

"מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בּאֲךָ שָׁמָּה".

נראה לכאורה, שביצוע גזירת חורבן סדום ועריה תלוי בהגעתו של לוט לצוער. על פי זה, אם הוא יתמהמה הגזירה כולה תעוכב! אם כן, אדרבה! לוט יוכל להתמהמה בכוונה, ויציל את סדום על כל עריה!

ברור שאין זו כוונת המלאך.

כוונת המלאך היא לומר: אם אתה לוט בגופך לא תהיה שם, לא אוכל להציל את העיר כפי שביקשת, לכן מהר הימלט שמה.

הביטוי "לא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר" מוסב על הפסוק הקודם: "הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה".

ומהו ה"דָּבָר הַזֶּה"?

"לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ".

כלומר, לא אוכל לעשות את הדבר הזה, אשר ביקשת להציל את העיר צוער אם לא תגיע לשם מיידית. מועד הגזירה הוא הנץ החמה! אם לא תגיע לצוער לפני הנץ החמה, לא אוכל להצילה, וגם אתה תיספה.

זכות אברהם

נשוב אל הפסוק: "וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה".

מבין כל זכויותיו הרבות של אברהם, הייתה זכות מיוחדת שבגינה ניצל לוט. מה הייתה הזכות הזאת?

בכדי להשיב על השאלה הזאת, נערוך השוואה בין הדרך בה קיבל אברהם את אורחיו, לבין הדרך בה קיבל לוט את פני המלאכים.

באברהם נאמר:

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה (בראשית יח, ב)".

ובלוט נאמר:

"וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם, וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה (בראשית יט, א)".

ההבדל בין אברהם לבין לוט מודגש וברור: גם אברהם וגם לוט נהגו כבוד באורחיהם, אלא שאברהם רץ לקראתם בעוד שלוט רק קם לכבודם.

כדי שלא נטעה לחשוב שהריצה של אברהם הייתה אירוע חד פעמי ולא מייצג, טורחת התורה להדגיש תכונה זאת עוד ארבע פעמים נוספות.

"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ (בראשית יח, ו-ז)".

זריזותו של אברהם מתוארת בסך הכל חמש פעמים (יחד עם הריצה לקראת האורחים).

מטרת ההדגשה החוזרת ונשנית היא להצביע על אופיו הנעלה של אברהם בזריזותו לקיים את מצוות ה'.

בנוסף, התורה מבקשת לרמוז כי הזריזות הזו, היא שהצילה בסופו של דבר את לוט, שהיה איטי וכבד תנועה.

"וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו, וַיּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר (בראשית יט, טז)".

לוט מתמהמה. לוט מתנהל לאיטו, בעוד הכל סביבו לחוצים ומתוחים. חסרה לו מידת הזריזות, שהיא כה מכריעה ברגעים האלו. לוט מכיר בחסרונו ובחולשתו, ולכן כאשר המלאך מניח אותו מחוץ לעיר, הוא מתחנן לפני המלאך ומבקש לקצר את טווח ההימלטות, גם אם יידרש להציל את העיר צוער לצורך זה.

נִספור כמה פעמים מאיצים המלאכים בלוט למהר ולברוח:

• 1) "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר. קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ... (בראשית יט, טו)".
• 2) "וַיֹּאמֶר, הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמד בְּכָל הַכִּכָּר, הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה

        (שם, פסוק יז)".

• 3) "מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר... (שם, פסוק כב)".

סך הכל חמש פעמים מיהרו המלאכים את לוט. לוט אמנם איננו מצליח לעשות זאת, אך זכותו המיוחדת של אברהם שהיא הזריזות, היא שעומדת לו.

"וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה (בראשית יט, כט)".

חמשת הפעולות הזריזות של אברהם מגינות על לוט ונחשבות לו כאילו הוא הזדרז.

בסופו של דבר, התוצאה הסופית הייתה, שזכותו של אברהם, היא שהצילה לבסוף את העיר צוער, ולא זכותו של לוט. המאמר הזה מלמדנו, מה כוחה של הזריזות בעבודת ה', ומה גדול ערכה כאשר מגיעים מצבי חירום, שבהם אנו נדרשים להיות זריזים ואין בנו את הכוח לעשות זאת.

באותה שעה, עולים לפני ה' כל אותם פעולות זריזות בעבודת ה' שנקטנו בעבר, ומאפשרות סיוע ניסי נסתר של הקב"ה להצילנו ולהעמיד את רגלינו במקום מבטחים.