ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת תולדות / תשע"ד

בְּאֵרוֹת יִצְחָק

בארות המים ושמותיהן

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו... וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת... (בראשית כו, יח)".

פרשת תולדות מקדישה מקום נרחב לבארות המים שחפרו עבדי יצחק אבינו. התורה היא ספר הנבואה ואינה עוסקת בדברי הימים. משום כך תתעוררנה השאלות הבאות.

• 1) מהו המסר שהתורה מעבירה לנו, בתיאור  בארות המים בחייו של יצחק?
• 2) מה משמעות השמות אשר קרא להן, ומדוע היה חשוב לחזור ולקראן בשמות אשר קרא להן אברהם?

אנו עדים לריב קשה שהתחולל בין רועי גרר הפלישתים לבין רועי יצחק, בשאלת הבעלות על בארות המים. אפשר להבין את הוויכוח בין רועי גרר לרועי יצחק למי שייכים המים, אך אי אפשר להבין את מעשה הפלישתים לבארות שחפר אברהם אבינו.

"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר (בראשית כו, טו)".

מה הפריע לפלשתים לשאוב מים מן הבארות אחרי מותו של אברהם? מדוע לסתום את הבארות ולמלא אותם בעפר? אין ספק שזה היה ביטוי לשנאה עזה. מה מקורה של שנאה זו? האם היא תוצאה של קינאה בלבד?

את התשובה נמצא בפסוק הבא:

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת

אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו (פסוק יח)".

השמות שניתנו לבארות, הם אלו שהיו לצנינים בעיני הפלישתים.

מדוע?

כיוון שהשמות האלו היו קשורים להפצת שם ה' הגדול בעולם, בעוד שהם הפלשתים, היו עובדי אלילים.

בנין אב לכולם הוא האשל אשר נטע אברהם בבאר שבע:

"וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם (בראשית כא, לג)".

הפלישתים ביקשו למחוק את השמות האלה, אשר הפריעו להם מאוד בעבודת אליליהם. זו הסיבה שדחפה אותם למלא את בארות אברהם בעפר, למרות היות המעשה הזה השחתה של מקורות מים חיים.

הם היו מוכנים לוותר על מי שתייה מתוקים ובלבד ששמות הבארות לא יתנוססו לתפארה. כעת ברור מדוע התעקש יצחק להעניק לבארות המשוחזרות את אותם שמות בדיוק אשר נתן להם אביו.

מתחולל מאבק קשה, שעל פניו הוא ויכוח בשאלת הבעלות על הבארות:

"וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם (בראשית כו, כ)".

אולם עמוק עמוק בתודעתם של הפלישתים, הייתה פה שִׂנאה עזה לכל מה שהבארות הללו יצגו ולשם ה' המתנוסס עליהם.

משום כך, עם הופעת הבאר הרביעית "באר שבע", מתחולל מהפך. אבימלך מלך פלישתים ופיכול שר צבאו מגיעים אל יצחק ומצהירים בפה מלא כי ה' הוא האלוקים.

"וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ (שם, פסוק כח)".

ההכרזה הזאת היא קידוש ה' בקרב עמי הארץ, והיא השיא אליו חתר יצחק.

הודאה זו, דומה להישג הגדול שאליו הגיע אליעזר עבד אברהם, באמצעות חכמת לשונו והרצאת דבריו הנרגשים באזני לבן ובתואל עובדי האלילים:

"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב. הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (בראשית כד, נ-נא)".

המהפך הזה בתודעת הפלישתים, הבשיל בליבותיהם כבר בבאר השלישית. הם רואים כי כל באר שיצחק חופר, מניבה מים חיים. הבאר השלישית נקראת "רְחֹבוֹת" ובה ביטוי להודאה לה':

"כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ (בראשית כו, כב)".

תהליך ההכרה והתשובה העמוק הזה הוביל להתגלות ה' אל יצחק באותו הלילה.

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ... (שם, פסוק כד)".

הגילוי הזה מבשר את קידוש ה' הממשמש ובא. יש לשים לב לביטוי שבו משתמש מלך פלישתים ושר צבאו:

"רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ (שם, פסוק כח)".

הביטוי "רָאוֹ רָאִינוּ" פירושו, נגלה לעינינו. ה' מתגלה לנגד עינינו באמצעות בארות המים החיים, שאתה יצחק חופר.

גילוי כבוד ה' על המים לא התחיל כעת. זמן רב עוד קודם לכן, בטרם נולדו יצחק וישמעאל, נראה מלאך ה' על עין המים:

"וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר (בראשית טז, ז)".

שמה של הבאר ההיא היה "בְּאֵר לַחַי ראִי". יצחק אבינו חש משחר נעוריו, כי חלקו המיוחד בקידוש ה' לעיני הגויים יהיה קשור עם המים ועם בארות המים. משום כך, הרגיש יצחק קשר לבאר ההיא, כפי שנבאר בהמשך.

בְּאֵר לַחַי רֹאִי

נשוב אל השעה, שבה עבד אברהם ואנשיו חוזרים לארץ ישראל יחד עם רבקה. היכן הם פוגשים את יצחק?

"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב (בראשית כד, סב)".

מה עושה יצחק בבאר הקרויה "בְּאֵר לַחַי ראִי"? את זאת, התורה איננה מגלה. מן הבאר הזו, הוא עושה את דרכו אל השדה. מה הוא עושה בשדה? את זה דווקא, התורה מגלה.

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים (שם, פסוק סג)".

לשוח, פירושו לשוחח. עם מי משוחח יצחק בשדה? האם הוא איננו לבדו? את התשובה גילו רבותינו בספר תהילים.

"תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּךְ שִׂיחוֹ (תהילים קב, א)".

על פי זה קבעו חז"ל בגמרא:

"אין שיחה אלא תפילה (ברכות כו:)".

השיחה הזאת היא תפילה חרישית לריבונו של עולם. המתפלל הוא עני המתעטף בצרתו ויגונו ושופך את ליבו לפני ה'. התפילה הזאת היא תפילת מנחה אשר נאמרת בסוף היום לפני שקיעת החמה. בשעה הזאת, מְתַנֶּה המתפלל לפני ה', את כל הצרות והאירועים שעברו עליו כל אותו היום, ומבקש את סיועו של הקדוש ברוך הוא ואת ברכתו.

הסגנון הזה של התפילה, המבטא "עני עומד בפתח ומבקש חסד", הוא מיוחד ליצחק אבינו. הוא שונה מאוד מסגנונו של אברהם אבינו, שתפילתו הביעה תקיפות מוסרית ותביעת צדק ומשפט, ככתוב.

"וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? ...חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? (בראשית יח, כב-כה)".

לא כן יצחק. סגנונו מתאים מאוד ל- "בְּאֵר לַחַי רֹאִי". על הבאר הזו, נגלה מלאך ה' להגר שפחת שרה ובישר לה:

"וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': הִנָּךְ הָרָה וְילַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵך (בראשית טז, יא)". הגר בורחת מבית אברהם אל המדבר כשהיא ענייה וחסרת כל. במסלול בריחתה היא נתקלת במעין מים, שם לתדהמתה היא פוגשת במלאך ה'. המלאך מורה לה לחזור אל שָׂרַי גבִרתה. הוא גם מבשר לה על הריון ולידת בן, ששמו יהיה ישמעאל.

הגר מגיבה בפליאה.

"הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי? (בראשית טז, יג)".

כלומר, האם גם כאן בשעה שאני ענייה וחסרת כל, ה' לא נוטש אותי ושולח אלי מלאך? האם מלך מלכי המלכים מתייחס לאומללים שבחברה האנושית? האם גם ללא גיבויו של אברהם, אני ממשיכה לראות מלאכי מרום, אחרי היותי רואה אותם בביתו של אברהם?

זהו סִגנונו של יצחק: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּךְ שִׂיחוֹ".

מתוך כך, הגר מתייחסת אל ה' הדובר אליה וקוראת לו "אַתָּה אֵ-ל רֳאִי (שם)". כלומר, אתה א-לוה הרְאִיָּה, הרואה וגם נראה ומתגלה.

אמנם לכאורה, הכול סובב כאן סביב השמיעה ולא הראיה. סוף סוף, השם שניתן על ידי המלאך, היה "ישמעאל" כפי שהמלאך בעצמו מנמק.

"כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ (שם, פסוק יא)".

בכל זאת, הגר מתפעלת דווקא מן העובדה שה' מתגלה אליה דרך המלאך הנראה לעין. אל הגילוי הזה היא מתייחסת באמרה "אַתָּה אֵ-ל רֳאִי". כלומר, לא רק שה' שומע אל תפילתה ואל ענייה, אלא שולח מלאך שיתגלה לעיניה. הגילוי הזה לעיני בשר ודם, הוא העומד מאחרי  שם הבאר.

"עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי... (שם, פסוק יד)".

כלומר, באר לא-ל חי, המתגלה ע"י מלאך לעיני הגר. המילה "רֹאִי", אין פירושה שהוא רואה אותי, אלא היותי אני, רואה אותו.

הבאר הזו היא תחילתה של דרך ארוכה, ששיאה יהיה בבאר שבע. באר שבע היא הרביעית שיחפור יצחק, ובה יהיה קידוש ה' הגדול המתגלה על ידי המים. ב"בְּאֵר לַחַי רֹאִי", נגלה המלאך לשפחה אחת. ב"באר שבע", הכול ראו את מלאך ה'. "רָאוֹ רָאִינוּ (כולנו) כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ".

תְּפִלָּה לְעָנִי

כפי שהדגשנו לעיל, יצחק אימץ את תפילת העני השופך לפני ה' את שיחו. כך נהג תמיד, בכל ערב וערב מערבו של יום.

נשוב אל עבד אברהם, אשר מגיע לארם נהריים. הוא בוחר את שעת הערב לתפילתו.

"וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת (שם, פסוק יא)".

בעת הזאת, העבד נושא תפילה לה'. תפילתו מתאחדת עם תפילת יצחק, המתפלל בדיוק באותה שעה. זכותו של יצחק מסייעת לעבד, והמלאך השולח את רבקה, עושה זאת עוד בטרם כילה העבד לדבר אל לבו.

כעת נשאלת השאלה הבאה:

מהו האירוע המכונן בחיי יצחק שעיצב את דפוס תפילתו "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפּךְ שִׂיחוֹ"?

דוֹמֶה, כי הדקות המעטות שבהם היה יצחק עקוד בידיו וברגליו על גבי המזבח, ממתין לצאת נשמתו השמיימה, הם שהשפיעו על חייו והיו תמיד לנגד עיניו. אין לך עני חסר כל ותלוי כל כולו בבורא עולם, יותר מן הקרבן.

כשנערוך השוואה בין האבות נמצא, כי אברהם ויעקב קיבלו הבטחה לברכת הזרע עוד בתחילת דרכם.

אברהם - בתחילת בואו אל ארץ ישראל, ויעקב - מיד עם צאתו לחרן. הברכה שנתברכו, התקבלה לפני לידת הילדים. לא כן יצחק. רק אחרי שנולדו יעקב ועשו אז נגלה ה' ליצחק ובירך אותו.

                "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם (בראשית כו, ד)".

מדוע הקב"ה לא בירך אותו קודם שנולדו?

אין זאת אלא כדי לסמן ולרמוז ליצחק שאצלו הכול תלוי בתפילה. באברהם ויעקב לא ציינה התורה שהם התפללו לזרע, אלא ציינה שהאמינו בהבטחת ה'.

ביצחק מודגש מאוד הקשר בין התפילה לבין התוצאה.

"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כה, כא)".

היענות ה' לתפילת יצחק היא מיידית. ראוי גם לשים לב שהתורה משתמשת באותה מילה כדי לבטא את התפילה ואת ההיענות לה וַיֶּעְתַּר - וַיֵּעָתֶר.

כאן המקור לדברי רבותינו, שהאמהות היו עקרות מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ה' רוצה וחפץ בשותפות הצדיקים ביצירתו. את חלקם בשותפות הזו הם ממלאים באמצעות התפילה.

באר שבע

בכל מקום בו היה גילוי אלוקי לאברהם ויעקב אבותינו, הקימו מיד מזבח לה'.

יצחק אבינו, שהיה הוא בעצמו עקוד על גבי המזבח היה שונה. בנוסף למזבח שהקים במקום שהיה בו גילוי אלוקי, הוא חפר גם באר. הבאר מדגישה את חיוניות המים החיים ליד אש המזבח. גם המזבח וגם הבאר שימשו מרכז לעבודת ה', שבו נשמעת הקריאה לאמונה בה'.

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא (ליצחק)...וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר בראשית כו, כה)".

נעקוב אחרי הבארות שחפר יצחק.

הבאר הראשונה שחשף, הייתה בעבר באר שנחפרה על ידי עבדי אביו אברהם, והפלישתים התנגדו ורבו עליה.

יצחק לא הסתפק בשמה המקורי של הבאר אלא הוסיף לה את השם עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ.

גם הבאר השנייה שחשף, הייתה בעבר באר שנחפרה בימי אביו ונסתמה בידי פלישתים. הפעם התנגדו הפלישתים בתקיפות, בצירוף גילוי שִׂנאה. לבאר הזו, נוסף השם שִׂטְנָה.

הבאר השלישית שנחפרה, הייתה חדשה שלא נחפרה בעבר ולא נסתמה. לכן גם לא רבו עליה ושמה נקרא רְחֹבוֹת "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ (בראשית כו, כב)".

בסך הכול היו מספר הבארות - שלוש. שתים מהם נחפרו פעמיים ולכן המספר עולה לחמש.

חמוש בבשורת הבאר רחובות, עולה יצחק לבאר שבע. הבאר הזו נחפרה בידי אביו אברהם ונגזלה על ידי הפלישתים. אברהם הוכיח את אבימלך, המלך הקודם של פלישתים על הגזלה הזאת, והיא הושבה אליו בצירוף ברית בשבועה, שנכרתה באותו מקום.

"עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע, כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (בראשית כא, לא-לב )".

אברהם מציב שם שבע כבשות מבלי להסביר מדוע דווקא שבע. אלא הוא מציין בהודעה סתמית.

"וַיֹּאמֶר, כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי, בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת (שם, פסוק ל)".

גם השם – באר שבע לא נשתמר, מפני שאחרי מות אברהם סתמו הפלישתים את הבאר. כעת מגיע יצחק ושב וחופר את הבאר הזו מחדש, בסיוע הבטחה וברכה אלוקית.

אבימלך ושר צבאו מגיעים אל יצחק, מבקשים כריתת ברית מחודשת ומכריזים כי במו עיניהם ראו את התגלות ה' וסיועו ליצחק על ידי הבארות.

באותו היום מגיעים עבדי יצחק ומבשרים לו כי בבאר הזו נמצאו מים. יצחק חוזר וקורא לה באר שבע, הוא השם הראשון שקרא לה אביו אברהם.

"וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה. עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה (בראשית כו, לג)".

עד עתה מנינו חמש חפירות באר. כעת נוספו שתיים, כי גם הבאר הזו נחפרה פעמיים, בסך הכול שבע.

שם העיר באר שבע קיבל משמעות חדשה. עד עתה המילה שבע גזורה מן השבועה שנשבעו אברהם ואבימלך זה לזה. כעת היא מחוברת לסִפרה שבע, שלוש הבארות שנחפרו פעמיים, ובאר אחת "רחובות", שנחפרה פעם אחת.

הצירוף הזה מציף עבורנו את תמונת יום השבת העומד כנר האמצעי במנורת המקדש, כשמימינו ומשמאלו שלושה ושלושה. רביעי חמישי שישי מכאן, ראשון שני שלישי מכאן. (חד, תרי, ותלתא - בתר שבתא, ארבעה, וחמשה ומעלי שבתא - קמי שבתא) (גיטין עז. )".

יצחק אבינו  בעיונו ותפילתו, שהיא תפילת העני, מצליח דרך נביעת בארותיו, להצמיח את הכרת עובדי האלילים בא-ל עליון. התייחדותו של יצחק עם "באר לחי רואי" ניבטת בפסוק הבא.

"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי (בראשית כה, יא)".

יודע יצחק למנף את הבאר הראשונה שעליה היה גילוי אלוקי, לשבע בארות ש/יובילו את קידוש ה' בקרב הארץ.