פרשת וירא - אל עליון קונה שמיים וארץ

בס"ד

"א-ל עליון קונה שמים וארץ"

ההיסטוריה חוזרת?

סיכום לשיעור כללי פרשת וירא התשע"ח

                                               - פנימי -

מאת

יצחק חיים סבתו

בס"ד

א.

בפרשתנו פרשת וירא נפגשים אנו עם אחד המאורעות המופלאים והנוראים בתורה ובהיסטוריה. פרשת  סדום ועמורה והפיכתה.

מהלך זה מצטרף לשני חבריו הקודמים אשר דרשו התערבות א-לוהית גלויה וישירה, הלא הם מהלכי דור המבול ודור הפלגה. כנגד אלו עומדים הצדיקים נח, שם ואברהם אבינו ופועלים בעולם תיקון וברכה.

ניתן לראות מהלכים אלו כאירועים נקודתיים על ציר ההיסטוריה - חטא ועונשו, כל חטא לפי העניין הפרטי שלו ללא זיקה לחטאים האחרים ולתגובה הא-לוהית אליהם. אמנם ניתן לראות בהם מהלך אחד של שלבי שונים בהתפתחות הרוחנית והמוסרית של האנושות.

לפי צורת התבוננות זו, שנלמדת בבהירות מפנימיותה של תורה[1] - החטא הינו שלב בוסרי של רצון האדם שנפל  אל מחוזות הרע והכיליון, והעונש הינו התערבות שמימית חריפה הבאה לתקן את האדם הכללי ולקרבו אל התכלית המאושרה לשמה נוצר. כך הולך הרצון האנושי ונטהר לאיטו עד בואו למטרת הבריאה.

לצער הלב, אותם אנשים פרטיים אשר בחרו ברע - אבדו, במקום לשוב בתשובה ולהעלות את חייהם להיותם ראויים לשמם. אך גם אובדנם לא לשווא היה, אלא בדוגמה האישית שעברו הפכו למורי דרך לאנושות. הם מלמדים בעצם התרחשות חייהם ובדרך בה אבדו מהעולם - על טוב ועל רע, על חיים ומוות, על  עשה ולא תעשה.

במאמר זה נתבונן בשלישיית המהלכים בהם פתחנו, לפי פשטה של תורה ולפי מדרש חכמים, ובהתבוננות הרמזים הזרועים בין השיטין ומצמיחים ענף ופרי, ויהי רצון שנכוון לאמיתה של תורתנו הקדושה תורת חיים.

בפרק האחרון של המאמר באה התייחסות לקורות הימים במאת שנים האחרונות לאור דברי התורה הזאת, ומד' אקווה כי יהיה זה בכלל צוויו יתברך זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור.

ב.

תחילה נפגשים אנו בדור המבול. כבר בסוף פרשת בראשית הכוחות הארציים העזים הקיימים באדם ובבריאה התפרצו. והכתוב אומר "וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום", ותחילת פרשת נח "ויאמר א-לוהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".

רואים אנו כי החטא המפורש הוא חמס, כמנהג חיות הארץ אשר טורפות אחת את רעותה ושוטפות והולכות למען סיפוק הדחפים החזקים המניעים אותן. 

על כן הכתוב משווה כאן בין האדם לבהמה וקורא להם בשם אחד 'כל בשר'. גם האדם השחית דרכו הינו כחיית הארץ, באין מוסר באין אהבה ובאין חסד ורחמים בין אדם לחברו.

ומכאן הדגש החד על המילה 'הארץ', כביכול הכעס הוא עליה והיא גם נושאת בעונש. כלומר כוחות הארץ גוברים על טוהר השמים והשאיפות הרוחניות וגם בני הא-לוהים יורדים ממעלתם וחומדים נשים מצד הארצי שבהן ולא מהצד העליון שבהן.

"וירא א-לוהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". 'דרך הארץ', הבסיס היסודי והטבעי של החיים נשחת לגמרי, ובמקום חיוּת ויצירה באה נפילה לארציות נמוכה וחייתית. אין כבר זכות קיום לאדם באשר איננו והחיה מדרדרת בעקבותיו והארץ אחריהם[2].

התקיים באדם 'כי עפר אתה', מהארץ באת, והנשמה בת השמים נשכחה והסתלקה.

ג.

ובאה התגובה הא-לוהית בדמות הגשם היורד מן השמים, ככתוב[3] "וארובות השמים נפתחו". השמיים קרויים על שם המים - 'שם-מים'. וכן להיפך, הגשמים קרויים בשם השמים, כשמם בלשון רבים 'גשמים'. היינו השמים בהיותם באים אל הארץ ומתגשמים .

כביכול השמים מגיבים לכוחות הארץ שעברו את גבולם ודחקו את כוחות השמים אל מעבר לקיום האנושי.  האדם נותר נטול שמים.

והכתוב רומז בעיצומו של המבול "והמים גברו מאד מאד על הארץ", היינו כח השמים מופיע במלא תוקפו ללא הבחנה וממוסס את הארץ לגמרי.

ד.

נח - צדיק דור המבול, עוסק בתיקון חטא המבול בתיבה בהיותו פועל חסד ומזון לכל הבריות, וכל אחד במחְלְקוֹתיו, בעתיו וברגעיו. תיקון החמס ודרך הארץ.

וביציאה מן התיבה מקריב קרבן מהבהמה ומחבר מחדש בין הארץ ובין השמים. משמעות פעולת הקרבן - לְקרֵב את הממד הבהמי, הארצי, זה שנפל בדור המבול, ולהעלותו לעבר השמים.

ואכן קרבן נח מתקבל וגורם הוא לברית ולהבטחה הא-להית כי לא ישוב עוד מבול לעולם, "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר... לא ישבותו".

 משמעות הברית הא-להית היא כי העולם עבר את תהליך המבול ובכך תיקן את התיקון היסודי ביותר של הארץ. כלומר, 'השיעור של דור המבול' כל כך עמוק ומהותי בתוככי התודעה האנושית, שכבר לעולם לא יתדרדר האדם  להיקף ולעוצמה של השפל בו היה לפני המבול.  כביכול המבול עוצר בעדו ואומר לו 'עד כאן'.

בהמשך לברית זו בא הציווי לנח ליישב מחדש את הארץ ולתקנה, "ואתם פרו רבו ומלאו את הארץ". וציווי זה מתקיים על ידי נח וזרעו ככתוב "שלשה אלה בני נח, ומאלה נפצה כל הארץ".

אמנם גם אחר כל זאת, אין תיקון הארץ שלם. נח מנסה ליטע כרם ולהעלות הארץ מחדש כאיש האדמה - צדיק הארץ, אך חם 'אבי כנען' פוגע בו 'בדרך ארץ' ומבזה אביו וכוחותיו. הגוף של נח נעשה למרמס על ידי חם. 'הארץ', במובן של גוף – מתחללת. "ויחל נח" - נעשה חולין. וזקוק העולם לצדיק חדש שיתקן את הארץ באופן שלם.  צדיק שיתמודד מול כנען, אשר בהמשך ההיסטוריה שב לפגוע בארץ במלא עוזו השלילי לטמא ולחלל אותה, והוא יקדשה וירוממה.

ה.

עתה בא דור הפלגה.

הם, כלומדי הלקח מדור המבול, מבינים כי הבסיס לקיום האנושי הוא 'תיקון הארץ'. על כן תחת החמס והגזל הם מתאחדים וחיים באחווה, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים".

הם מגלים כבר את האיכות הפנימית של האדם - 'שפה, דיבור'. כוחות השייכים לצלם א-לוהים שבאדם. והם מתחברים זה לזה באמצעות אותו הדיבור ככתוב "ויאמרו איש אל רעהו".

ולא רק זאת. הם חיים לאור אידיאל. מתאחדים לעבר 'מטרת על' גדולה, הם מנסים לממש את השמים שבהם  ובכך 'לכבוש את השמים', להפקיע מידי מעלה כביכול.

והכתוב מדגיש "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" - הבסיס זו הארץ המתוקנת שלנו ומשם נגיע אל הראש, אל תפארת האדם, אל השמים. "ונעשה לנו שם" - השמיים יאצילו עלינו מכוחם ונחיה לנצח, דרך השם שלנו. "פן נפוץ על פני כל הארץ" ונאבד שוב, כבמבול, את כוח החיים שלנו.

מכאן באו חכמים ולימדו כי חטאם היה שכפרו בריבונו של עולם, חפצו 'לקחת את השמים' לצרכם. לא ידעו הסוד האמיתי של חיבור שמים וארץ. הם העדיפו לכפור בבורא הכול - שוכן שמים, ולהיות אדונים לעצמם עם שמים משלהם, שהם בוראים לעצמם, מכוח 'צלם הא-לוהים' שבהם, אך בד בבד מנתקים עצמם מהבורא וממטרתו בבריאת עולמו.

ו.

ובאה התגובה הא-להית "וירד ד' לראות את העיר ואת המגדל" - אם אתם חושבים שד' 'נמצא בשמים' טועים אתם. הוא ברא את השמים, ומסתר מקומו הנעלם והבלתי מושג, הוא משגיח על פני השמים והארץ.

"ויאמר ד' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", פשט הכתוב כאילו ד' חושש שהם יצליחו. וכמובן אין הדבר כן לפני אדון הכל שברצונו בורא עולם וברצונו מביא מבול או הופך עיר למלח וגפרית. אלא ללמד כי אכן תכונה של  אחדות ואידיאל שהולכים לאורו - גם אם מוטעים הם - כח בהם ויכולים להטעות אחריהם, ולממש את כוחם לזמן מה על במותי ההיסטוריה.

ואף על פי כן בסופו של דבר לא יחזיק מעמד המגדל הגדול ויקרוס אל תוכו, ככתוב "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"?! בלשון שאלה[4], וכי אפשר לחיות ולהצליח לדורות ללא אמונה, וסיוע מן נוטה שמים ובורא ארץ?!

על כן לא הגשים המגדל את מטרתו וממרומי שמים נפוצו על פני כל הארץ.

ז.

ובעומק העניין, אי אפשר לאנושות להתאחד ללא מקור מאחד. האדם החומרי הוא נפרד, כמו שהחומר הוא נפרד בטבעו. אם ישנו כיכר לחם אחד ועשרה אנשים רעבים, כל פרוסה שאוכל אחד מהם - על חשבון חברו היא.

ללא 'אחד' פנימי ואמיתי שהוא עומד בשורש הכול - הכול נפרד ומפוזר. והאדם, גם אם כלפי חוץ הוא מחובר לחברו - אין זה חיבור מהותי. אין אחדות זו אלא לצורך מטרה משותפת, ובהעלם המטרה - ייעלם החיבור.

כאשר אינטרס - ואפילו יהיה נעלה כשל הישרדות ועצם הקיום האנושי, וגם אם אינו מושחת וחייתי (כבדור המבול) - עדיין בשורשו חומרי הוא, 'שמים מסוג ארץ', שמים של חומר, של אידיאל אנושי המכוון לאנושי. אין כאן אידאל הבא מהמקור החופשי של הנשמה ומעלה את הגוף אליו, אלא אידיאל שבפנימיותו משועבד לחומר ולצרכי הקיום החומרי האנושי[5], שכן אין הם מאמינים בבורא השמים, ובממד רוחני 'עצמאי' באדם שאינו מתחיל מהחומר, מהעפר.

וכבר לימדו זאת חכמים בדבריהם המפורסמים שהובאו ברש"י, כי אחר שבלל ד' איש שפת רעהו והיה מבקש אחד לבנה, ומשום בלילת השפה הביא חברו גרזן - היה הורגו בגרזן. ואם אחדות אמתית הייתה כאן - לא  היה לו אלא להצטער ולחדול. אך לא להרגו.

על כן אתה למד כי גם לפני בלילת השפה - רק כלפי חוץ היה כאן 'דברים אחדים', אבל כלפי פנים הייתה מטרה אנוכית שנפרדת מעצם מהותה, כי כל אחד בסופו של יום חשב על קיומו שלו. ולכן גם מטרה הזו החומרית של הקיום הפיזי - מפרידה בין האנשים בסיום התהליך, כאשר האינטרסים כבר אינם מתמזגים, עקב הנפרדות הטבעית-חומרית והיות הדאגה של כל אחד לעצמו נוטלת מקום בראש.

ממילא מוסברת התופעה כי גם בעיצומו של בניית המגדל, כאשר עוד חווית האחדות דומיננטית - אם החבר כבר אינו משרת המטרה ולא שותף בבניה, ומכל סיבה שהיא, ויהיה זה אפילו משום שאינו מבין השפה - הרי אחת דינו להיעלם, ולא חש החבר כי חלק ממנו נעלם. אין כאן אחד המתגלה ברבים. 

לכן באה ההתערבות הא-להית והוציאה לאור את הנפרדות המהותית הצפונה בבוני המגדל, ונפרדו האנשים זה מזה ונפוצו על פני הארץ ותחת אחדות השפה באו שבעים לשונות האומות.

ח.

בהתבוננות בדור הפלגה אין מוצאים צדיק, המפורש בתורה, הפועל לעומתם בצורה מתוקנת. אך נראים הדברים כי שם בן נח הוא העומד למולם, לפי דברי מדרשי רבותינו ורמזי הכתובים.

כך נראה במעשה נח עם היין. העומד הראשי מול חם - הוא שם, ויפת מצטרף אליו, ככתוב "ויקח שם ויפת את השמלה", ודרשו חכמים שהוקדם שם ליפת כיון שהוא יזם את העניין.

ומתבטא הדבר במפורש בכתובים כאשר נח מתעורר, תחילה הוא הוא מברך את שם לבדו ואת הויה א-להי שם, ורק  לאחר מכן מזכיר את יפת (בשם א-להים) וגם אז מחבר אותו לשם – "יפת א-להים ליפת וישכון באהלי שם". מכאן ברור כי הדמות המובהקת ביותר הממשיכה את נוח הוא שם. 

ומתאים הדבר למדרש חכמים, כי אחר נח היה קיים 'בית מדרשם של שם ועבר'. כך דרשו על רבקה "ותלך לדרוש את ד'" שהלכה לשם ועבר. כך דרשו על יעקב שנטמן ארבעה עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר. וכך דרשו על 'מלכי צדק' מלך שלם המביא לאברהם לחם ויין, שהוא שם בן נח.

והרמז לעניין המהותי של דור הפלגה ברור, שכן שמו מעיד עליו - 'שם', היינו הרוחניות המתוקנת של השמים. ומלכי צדק מכונה בתואר 'כהן לא-ל עליון', איש א-לוהים. וככוהנים, שלא היה להם רכוש משל עצמם, ובזה נבדל מאברהם ושאר אבותינו הקדושים.

כלומר הוא ותלמידיו בעיקר לימדו דעת א-להים, אך לא היו שייכים לארץ מסוימת דווקא ולא התגדרו באומה אחת מיוחדת - 'מלכי צדק, מלך שלם' מלך של צדק, מלך של שלמות. אידאלים נשגבים ואמתיים, שמים, אך ללא אחיזה בארץ[6].     

כך כתב רמב"ם בהלכות עבודה זרה, שהיו יחידים בעולם שידעו את ד', כחנוך, מתושלח, נח, שם ועבר, עד שנולד עמודו של עולם אברהם אבינו.

ושמא הקשר בין דור הפלגה לשם בן נח נרמז בכתוב באופן נוסף דרך סמיכות הפסוקים[7], כיון שמיד אחר סיום הפרשייה של דור הפלגה, פותחת  הפרשייה הבאה בפסוקים -"ואלה תולדות שם".

ט.

בסיום תיאור תולדות שם מתחיל להפציע בפרשה אורו של אברהם אבינו. הפעולה הראשונה שלו, וגם הציווי  הראשון אותו הוא מקבל - 'ללכת אל ארץ'. היינו שם מגיע להשלמתו דרך הארץ של אברהם, כך שמים וארץ מתחברים.

תחילה לא ידוע אודות איזו ארץ מדובר, העיקר 'ארץ', ואחר כך יש ארץ מיוחדת. ארץ בה נפגשים בשמים, ככתוב "נותן נשמה לעם עליה", "ארץ אשר עיני ד' א-להיך בה". ארץ הזקוקה לשמים גם במובן בשל גשמים – "למטר השמים תשתה מים".

אמנם תחילה 'ארץ כנען' היא נקראת. כנען - שורש הצפע, אשר טמון היה בחם בן נח, המכונה 'אבי כנען', והצמיח את סדום ועמורה, פסגת הרשע של בני כנען.

לכאורה, קשה להבין את דרך סדום ועמורה. הרי זכר דור המבול ודור הפלגה הי חי בלב האומות, וכי לא חששו גם הם לתגובה א-להית כואבת?!

והאמת שלא חוששים הם, כמו  אביהם חם, אשר המבול לא פעל עליו מאומה והוא חוטא לאביו.

הם מבטאים את עומק התפיסה של הרשעה את ההיסטוריה. כי הרשעים מפרשים את המציאות לפי רצונם, כידוע מקורות העיתים וממדרשי רבותינו. דוגמה לדבר – "הספרים מחשבת המן בן המדתא", שם הביאו רבותינו פילוסופיה שלמה של היסטוריה לפי מחשבת המן. בדרך כלל חלק חשוב ממאבק הרשעה בעולם, הוא לעצב את הזיכרון ההיסטורי לפי מגמותיה.

גם כאן, מן הסתם, הם פרשו את נפילת דור המבול ודור הפלגה כי 'לא ידעו להרשיע כראוי. לא ידעו לשלב בין כוחות הארץ והשמיים ברשעם. לכן בדור המבול שהיו רעים בעיקר בארציות השמים הגיבו והם אבדו. ובדור הפלגה לא היה להם הכוח הארצי העז לכן נעלמו ולא החזיקו מעמד, היו אידיאליסטים מדי ולא נתנו לטבע החייתי לעשות את שלו'.

י.

על כן  הם חיפשו ללכת בדרך הרוע עם כוחות הארץ כדור המבול  ועם כוחות השמים כדור הפלגה. 

בסדום ועמורה מצד אחד היה חמס וגזל, אנטי חסד ורעות בין הבריות. אם נערה נתנה מזון לעני הרי מעלים אותה באש, אכזריות יצרית נוראה. ומצד שני היה שם משפט וחוק, היינו רעיון משותף בין כל האזרחים שכולם כפופים אליו.

הרוע לא היה רק מתפרץ וחייתי כדור המבול, אלא הוא היה התפיסה הגבוהה, הוא היה האידיאל. הוא המנוסח בחוק ולו שופטים ושוטרים, כולם מאוחדים סביבו. "כל העם מקצה" – כדור הפלגה.

כך מעיד הכתוב[8] "ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאד'" והביא רש'י ומקורו בדברי חכמים כי "רעים" - בגופם, "וחטאים" - בממונם, "לד' מאד"- יודעים ריבונם ומתכוונים למרוד. היינו חטאי דור המבול איתם בממונם, וחטאי דור הפלגה עימם במרדם[9].

אצלם גם אם האינטרס החומרי היה נפגע - לא היו נעצרים, העיקר להרע. לכן מילוי תאוות זנות כידיעת בנות לוט לא מרצה אותם.

נראה שלוט עצמו לא העריך את הלהט של הרוע. הוא חשב ונמשך לתאוות הרכוש אשר שם, חשב כי איתם רכושו ישגשג וירבה ולא יתכלה על אירוח האורחים הרבים אשר בסביבת אברהם. ומתוך אותה התפיסה סבר שאם יציע להם תאווה חלופית יירגעו, כמו שהיה מתרחש עמו בסיטואציה דומה.

אולי היה נראה לו כי שומרי חוק וסדר הם, על כן מוכן היה לשפוט בשער, כיון שהם אלה שמקבלים את החוקים על עצמם והוא רק את 'החוק והסדר' משרת.

אך עתה נפגש בתהומות הרוע.

הם מטיחים בו "גש הלאה". לפי הפשט, 'תזוז מכאן, אל תפריע לנו לממש את זממנו', אך במישור הדרש - 'תמשיך הלאה לאברהם אחיך, מה אתה עושה כאן?'. "האחד בא לגור", אחד - זה אברהם, שנאמר בו "אחד היה אברהם", "לגור" - זה אברהם, שנאמר בו "גר ותושב אנוכי עמכם". "וישפוט שפוט?!", האם אמת המידה לטוב ורע תהיה על פיו?!

על כן גם לוט, כיוון שיש בו ניצוץ מהחסד הקדוש של אברהם, 'ואחיו' הוא מכונה[10] - לא צוחק כאשר מתבשר הוא על הפיכת סדום. הוא מבין שאין לה זכות קיום, ואך טבעי לשוחר צדק וחסד שהיא תעלם מן העולם. אך חתניו הסדומיים לועגים לו, לדידם זה סדר העולם וכך צריך להיות, מדוע לדבר  על 'הפיכה'?! אין זאת אלא הזיה.

על כן נחתם דינם. על מרידתם גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו. וכדברי הרמב"ן[11] 'כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל כי היא מכלל נחלת ד', ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבתם, הקדימה וראתה את העם הזה שהיו רעים מכלם לשמים ולבריות ושממו עליהם השמים והארץ...'.

יא.

באה התגובה הא-להית החריפה יותר מדור המבול – "גופרית ואש מאת ד' מן השמיים ועלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן'', גם הארץ וגם השמיים מתקוממים לעומתם. הכל נהפך. מבול של אש. שמים וארץ יחדיו מתלכדים. עתה מתגלה סדום לפי אספקלריה של עולם האמת, כלומר האמת המוסרית הפנימית של המציאות. והאמת והחיים הם הפוכים לגמרי. כמו דרך אברהם אבינו העומדת למול סדום. על כן ההפיכה היא היא סדר העולם הנכון לסדום. ואברהם הוא סדר הנכון של חיי הארץ.

יב.

אברהם הוא הצדיק העומד לעומתם, הוא המסקנה והתכלית הבאה מצדיקי העולם נח ושם.

הוא משלב גם שמיים וגם ארץ בקדושתו ובעבודתו. מצד אחד, להט פנימי עצום הפורץ מן השמה לעשות חסד - רץ בעיצומו של יום חמסין להשתחוות לאורחים על מנת שיבואו בצל קורתו. מלא חיים וכוח, ועם רכוש ובן בקר עובד את ד'. זאת לעומת דור המבול, רק בקדושה.

ומצד שני הוא יודע דרך המשפט, שאין כאן רק רצון פרטי לעשות טוב. אלא זהו סדר המציאות. ככתוב "כי ידעתיו  למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" - יש מצווה ויש אידיאל שמנוסח בחוק ומאחד ומחייב את כולם. יש 'שופט כל הארץ' –  זאת לעומת דור הפלגה, בקדושה.

גם צדקה וגם משפט. גם תיקון בין אדם לחברו וגם תיקון בין אדם למקום. הוא בדיוק כנגד סדום ועמורה, הצד ההפוך שלהם. החסד והצדק כמטרת חיים. כביטוי הפנימי ביותר לקיום. כמימוש תכלית הבריאה. זו ההליכה בדרך ד' והדבקות בו[12], לשם כך ברא עולמו.

יג.

אברהם אבינו, הוא משלב ארץ ושמים. ובאמת דבק במקור שמעליהם, שנותן לשניהם חיות וקיום. על כן מלכי צדק בברכו אותו[13] אומר "ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ". וכן אברהם כאשר נשבע למלך סדום אומר גם כן "לא-ל עליון קונה שמים וארץ". א-ל עליון הוא המקור של שניהם. פעם ראשונה בספר בראשית ביחס לנח ושם,  שמתאחדים השמיים והארץ במקורם.

כאן שורש התיקון של חטאי העולם. ומתחילה המציאות להתבסס מבחינה פנימית, הניצן הראשון של תכלית הבריאה מתעורר, וכנרמז בבראשית "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - אל תקרי בהבראם, אלא   'באברהם'[14].

והדברים מתבארים ביותר בפרשת חיי שרה שם אברהם מבקש אשה ליצחק ממשיך דרכו, והוא מסרב לקחת אשה מבנות כנען , שיש בהן רק 'ארץ' ללא שמים[15]. ומסרב במקביל להביא את יצחק לארם שם יש 'שמים ' ללא ארץ.

 וכנאמר "ואשביעך בד' א-לוהי השמים וא-לוהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני".ולשאלת אליעזר אם לא תאבה האשה ללכת אל ארץ ישראל האם אפשר להביא את יצחק לארם[16] ?! עונה אברהם"  ד' א-לוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי. ..ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך"  והסביר רש"י  שבארץ מולדתו היה הבורא 'א-לוהי השמיים' בלבד (כדברינו על 'א-לוהי שם') והחידוש של אברהם בהגיעו לארץ כנען, כי  לימד את הבריות לקרא בשם 'א-לוהי הארץ' בנוסף לשמיים.

בכך גם תובן כפילות הברכה לאברהם: תחילה "והיה זרעך כעפר הארץ"[17], ואחר כך "הבט נא השמימה וספור הכוכבים... כה יהיה זרעך"[18]. היינו עם ישראל, בני אברהם אבינו,[19] יש בהם את כוח הארץ בקדושה, ואת כוח השמיים, על כן נתברכו בשניהם. ובזה יתוקן עולם דרך ישראל, בארץ ישראל.

יד, תוספת לדורותינו.

במאה שנה האחרונות שבו שלושת התופעות להיסטוריה: מלחמת העולם הראשונה, הקומוניזם, ומלחמת העולם השנייה - והנאצים.

הראשונה כנגד דור המבול - חמס מדינות.

השנייה כנגד דור הפלגה – התאחדות סביב בנייה, אך כפירה בעיקר.

והשלישית כנגד סדום ועמורה - אידיאל וחוק שכולו רשע.

מולם קמה מדינת ישראל ושבו ישראל לארצם, הם צריכים לתקן מחדש את השמים והארץ.

ונרחיב בדבר:

1. מלחמת העולם הראשונה פרצה, באופן רשמי, בעקבות רצח יורש העצר האוסטרי, על ידי סרבי, וכך נפתחה מלחמה בין אוסטריה לסרביה והתפשטה למלחמת עולם, כיוון שהמדינות השונות היו קשורות בבריתות זו עם זו. אך קדם לרצח זה מלחמה בין המעצמות דאז - צרפת וגרמניה. כאשר גרמניה ניצחה וסיפחה לעצמה את חבל אלואס, מה שגרם לצרפתים לרצון לנקום. וכל צד והמדינות שעמו היה קשור לצד אחר במלחמת אוסטריה וסרביה. בעצם הכול מונח על  התפיסה המדינית שהייתה שלטת עד אז - הלא היא התפיסה האימפריאליסטית. שמשמעותה היא שמדינה חזקה כובשת מדינה אחרת חלשה יותר ומשעבדת לעצמה את אוצרותיה ואת אנשיה. כך נוצרו  האימפריות  העותומנית, הבריטית והצרפתית; ולפני כן - המונגולית, הספרדית והגרמנית (בוהמיה); ועוד יותר אחורה - האשורית, הבבלית, הפרסית ועוד. 

המושג הזה של 'התפשטות המדינה שלך על חשבון האחרת כיון שאתה יותר חזק' - היא בעצם 'חמס בין לאומי', מדינה שחומסת מדינה אחרת ודרך אגב היא שופכת את דמם של עשרות ומאות אלפים. זה פגם דור המבול.

כתוצאה ממלחמת העולם הזו נתחדש לראשונה בהיסטוריה חידוש גדול ששמו 'חבר הלאומים' שהינו התאגדות של האומות למען לא ישלחו במלחמה ידיהם יותר. השלב הבא היה, שראשי המעצמות קיבלו על עצמם שלא ישלטו בעצמם בשטחים שכבשו, אלא יתנו לעמים התושבים למשול בארצם ואם ישנו עם שלא יכול עדיין למשול בארצו - אזי יהיה שלטון זמני של אחת המעצמות עד שהוא יעמוד על רגליו. זה מה שהיה מכונה 'מנדט'. חבר הלאומים העניק את המנדט.

אחר אותו הזמן, במקביל לקומוניזם, בא הניצן המדיני הראשון של  הישוב היהודי בארץ ישראל והופיעה הצהרת בלפור.

מי שהוביל את המגמה הזו היה הנשיא האמריקאי ווילסון והחידוש שגם קיבלו את דבריו. הוא גדל וינק את שורשי התפיסות הרוחניות והמוסריות שלו מהנצרות, היינו  מאורן של ישראל שעבר אליו דרך הנצרות.

אמנם חבר הלאומים לא היה חזק, והאומה האמריקאית עצמה, לא בשלה בה ההכרה להיכנס אליו בפועל. ומלחמת עולם שנייה פרצה תוך חמישים שנה.

2. שלב שני הוא הקומוניזם, שאמנם החל לפני מלחמת העולם הראשונה, אך צמח לשיא כוחו והגיע לשלטון ברוסיה אחר מלחמת העולם הראשונה (לקראת סיומה, וגרם לפרישתה ממערכה זו).

סיסמתו הגדולה של הקומוניזם הייתה 'פועלי כל העולם התאחדו', תפיסתו את ההיסטוריה הייתה כי אתאיסטית. סבר כי מה שבאמת מניע את גלגלי ההיסטוריה הם כוחות הייצור, היינו הכלכלה. ותחילה העולם נחלק לשני מעמדות 'מנצלים ומנוצלים' כאדון ועבד, אחר כך התפתח דרך הדיאלקטיקה ההיסטורית לגילדות ומונופולים של בעלי אומניות, כנגרים וכו', שגם הם סוג של מנצלים, בהיותם מונופול. שלב שלישי - תעשייה , גם שם התעשיינים מנצלים את הפועלים, שעתידה עבודתם להתמעט ולילך כתוצאה מהמיכון והרובוטיקה, אך  מספרם יילך הלוך ורב, כי שכבת העשירים דקה היא מאד, והם, הפועלים, חייבים לבצע מהפכה ולתפוס את השלטון בכוח, כדי לקחת את הרכוש מכולם ולחלקו מחדש בשווה. מעמד הפועלים, העבודה והעמל הם העיקר. הם 'בונים סוציאליזם', כולם 'חברים', 'לקחת את הגורל בידך'. בעיני תפיסה זו, המוסר והדת אינם מהותיים לאדם, אלא נוצרו ככלי שימושי בידי המעמדות הגבוהים על מנת לשמר את שלטונם. היינו כפירה בעיקר. ולכן רדפו את היהדות, ולהבדיל גם את הנצרות.

הנה  לנו 'פגם דור הפלגה', אידאולוגיה של חברות ואחדות, מטרת על קים נצחי, כפירה בעיקר, ובניין משותף של הכלכלה האנושית והחברה האנושית - בניין מגדל שראשו בשמים.

סופו של מגדל זה היה פירוק ללשונות רבות ולמדינות רבות. אמנם היה להם קיום כשבעים שנה, "לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", אך בכל אופן כוח זמני בלבד. סיבת הדבר הייתה תבוסתם הכלכלית. מה שהניע את המהפכה היה צורך כלכלי וערך של צדק ושוויון, אך אי אפשר שאדם ייצר יותר מחברו, יעבוד יותר, ולא יקבל תמורה שונה כמו שמאמציו שונים. במיוחד לאור זאת שאין אמונה ואין מצווה, ואין  תפיסה של אחדות אמתית, שהרי הכול חומרי הוא, אם כן – 'מדוע שלא אנצל כוחי לעצמי?', ולכן פשתה שחיתות גם בשלטון ובכל המעמדות הגבוהים של המנגנון הקומוניסטי, ששמר לעצמו העושר, והרג ורצח מיליונים בשביל לשמר את שלטונו. אין לו יראת א-להים. ההמון נשאר חסר לחם. כמעט רק הפחד החזיק את השלטון, הפחד החליף את האידאולוגיה. עד שהכול התמוטט בקול רעש גדול.

אמנם הייתה לכך השפעה גדולה על בניין הישוב היהודי בארץ ישראל, שהושפע מרעיונות אלו והנחיל יותר ערכים של שוויון וחלוקה, ולא רק קפיטליזם ותחרות אנוכית, מעין חיבור של דמוקרטיה ושוק חופשי עם חברתיות וחתירה לצמצום הפערים ולשוויון[20], שבעצם מקורה טהור ביהדות ובקדושה, ורק נפל והקצין ובמיוחד ללא אמונה. אך גם היום, אם הוא ללא אמונה וערך החסד הא-להי, האברהמי - לא יכול להחזיק באמת מעמד כראוי. והקיבוצים השמאליים החילוניים התפרקו זה זמן רב והופרטו.

3. פעימה שלישית הופיעה במלחמת העולם השנייה, שהונעה על ידי גרמניה הנאצית. הם שאפו לכבוש את העולם מתוך אידיאולוגיה של שלטון וגזע עליון. הם האמינו במלחמה ובעוצמה, ברוע ואכזריות ולחמו נגד המוסר. היה אצלם שילוב של רוע בלתי נתפס וסדיזם אכזרי ונורא, ובמיוחד במלחמה נגד היהודים, אך גם נגד נכים וכדומה. אבל כל ההתפרצות של החיה הזו היה בחוק, והיה מנוסח בפרי הגות, פילוסופיה של רוע. ופירשו את ההיסטוריה באותה דרך.

דרך חיי החיות (של דור המבול) הפך לאידאל (כדור הפלגה), היינו שילוב של שני הרעות – כעניין סדום ועמורה. הם אימצו את התפיסה הדרוויניסטית הכופרת, וראו את כל מין האדם כחיה טבע השואפת לשחרור מהמוסר ומערכים. 'ככל שתהיה חיה יותר אכזרית וטורפת - כך אתה מתקרב לצורת החיים הנכונה'.

עד הוכו שוק על ירך, ואז עברו תהליך של הפיכה פנימית, ועתה הם קולטים יהודים וגם זרים אחרים מכל העולם מתוך בושה על עברם.

כתוצאה ממהלך זה קם האו"ם, עם כוח גדול הרבה יותר מחבר הלאומים שקדם לו כדלעיל, ועם חברות של 193 מדינות, כולל אמריקה. כשעניינו הוא לנסות לפעול נגד אומות שפועלות בחמס, וודאי בסגנון נאצי. יש לאו"ם שלושים חוקים, שעיקרם ההיפך מחוקי הגזע - סדום ועמורה. אמנם עוד לא הגיע להכרה ביסוד הרוחני כשורש ליסוד החברתי, רק זה לצד זה, 'חופש דת'.

האום הכריז על הקמת מדינת ישראל.

4. הגיע השלב הרביעי של הופעת אברהם. היישוב היהודי בארץ ישראל אמנם התפתח במקביל לשלבים הקודמים, אך לניסוח כמדינה עצמאית הגיע רק אחר מלחמת העולם השנייה, וגם כתוצאה ממנה. האומות הכירו בכך שצריך את אברהם העברי, גם מצד שהוא הסובל ביותר מהנאצים ותוכן חייהם, וגם במישור נסתר יותר,  והוא זכאי לעצמאות והופעה שלימה בעולם החדש.

רק אברהם העברי, שהוא בתוכן חייו חי אמונה וקדושה ואחדות - יכול לממש את החזון של אהבה ורוממות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, הוא תקוות האנושות. כיוון שהוא המראה כיצד החיים הרוחניים הם עומדים ומפתחים את החיים החברתיים באהבה וגבורה, לא רק זה לצד זה.

5.  אם נשאל לאור ביאור זה - אם ההיסטוריה חוזרת, מה התקדמנו במשך ארבעת אלפים שנה?

תשובתנו תהא על פי היסוד שהניח מרן הרב זצ"ל, על עליית הדורות הנסתרת וביסום העולם,. יסוד קודש זה מקורו בפנימיות התורה. משמעותו הוא שהעולם הולך ומתפתח בכך שהאדם מוצא בעצמו את רצון הא-להים המתגלה בתוכו, בנטיותיו הנכונות הטבעיות הפנימיות.

אם כן, החידוש בדורות האחרונים הוא שבתחילת ימות עולם שלושת החטאים של דור המבול, דור הפלגה וסדום ועמורה נצרכו להתערבות א-להית ישירה וחזקה בכדי לעצרם, לולא ההתערבות הזו העולם היה ממשיך לחיות באותה הדרך ללא התנגדות פנימית. מה שמראה, שהטומאה בעולם חזקה מאד הייתה. אך במאה שנה האחרונות אף שחזרו שלושת החטאים האלה, הרי שהם נעצרו כתוצאה מהכרה פנימית של האנושות, שהיא בעומקה גם תוצאה של פעולת ישראל ואורם במשך הדורות בדרך ישרה או פתלתלה. העולם הולך ומתבסם.

גם שיבת ציון, 'לך לך' של אברהם בדורותינו - הגיח חזרה לבמה היסטורית מתוך דחף פנימי, קול א-להים שמתגלה בלבבות, ללא נבואה ישירה כמו אצל אבינו אברהם. הוא עצמו גם התבסם. וזה שלב אחר לגמרי של תיקון ועלייה.

אמנם יש עוד הרבה דרך שעל העולם לעבור עד שיממש באמת את החזון שעליו הוא עצמו מצהיר, שהוא במהותו חזון ישראלי, ככתוב על קירות האו"ם "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עד מלחמה".

זה תפקידו של אברהם ובניו, של מדינת ישראל ושיבת ציון. ועיקר התהליך הוא לגלות דרך החיים עצמם כיצד החברתיות והאחווה מתעצמים דרך האמונה והקדושה ולא עומדים זה לצד זה. ולא רק זאת, אלא גם הברכה הכלכלית והארצית הולכת וגדלה, כך ברכת הארץ "ברכות שמים מעל ומתהום רובצת תחת... ושמים".  בין אדם לחברו נישא ונשגב, ובין אדם למקום כשורש לו. כאברהם אבינו.  

רק חיוני הדבר שתהליך זה יתרחש קודם בעם ישראל פנימה ואחר כך מדוגמה זו כל העולם.

6. לזה צריך גם בישראל את המצע הדמוקרטי הנותן חופש. בכדי שכל יהודי ויהודי ימצא את החיבור הקדוש הזה בין הא-להי לבין החסד האנושי בקרבו פנימה, ויבחר בו כתוצאה מהכרה פנימית וחשק דבקות בא-להים ולא מתוך כורח חיצוני. היינו יגלה בעצמו את הביטוי של התבסמות אישיותו כחלק מההתבסמות הכללית. ולא רק חסד ימצא בעצמו, אלא גם גבורה, צדק ואמת, וכל המידות והדרכים של הבורא אשר אנו הולכים בעקבותיו. או  אז, כאשר נראה בחוש, כפרטים וכעם, כיצד אנו מונעים ע"י קדושה ורוממות וכיצד אנחנו מתברכים במאד מאד (כאברהם אבינו) בכל המישורים כתוצאה ממימוש שאיפות קודש אלו - נוכל לשוב כמורי דרך לאנושות שתחפוץ בכל לב, לכל הפחות ברובה, לקבל את המסרים האלה ברמתם הגבוהה. כל שכן כאשר תשוב רוח ד' להיות בתוכנו יותר ויותר באושר אהבה, ועונג עולמים. ויתקיים בנו דבר ד' ביד נביאו "ונתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה, והייתי להם לא-לוהים, והמה יהיו לי לעם"[21]

ומברכת ישראל יבורך התבל כולו במהרה בימינו.

[1] צורת התבוננות זו מופיעה במקורות רבים, כגון בדברי האר"י הידועים על נשמות דור המבול ודור יוצאי מצרים. ולא רק דבריו אלה, אלא באמת כל סוד הגלגול קשור לעניין זה. ועיין דוגמה נוספת לסגנון ראייה זו בספר הקדמות ושערים לבעל הלשם זיע"א, שער ו' פרק ו'. ועיין בסוף מאמר זה, בדברי הרב ז"ל, שבספריו מצויה תשתית רעיונית זו במקומות רבים.

[2] ובעומק היא כביכול הגורם הנעוץ ב'חטא הארץ' ובחטא אדם הראשון, כפי שהרחבנו בכל זה ובמאבק השמים והארץ המוזכר כאן, במאמר פרשת נח תשע"ד 'ותנח התיבה'.

[3] בראשית ז', י"א.

[4] וכפירוש רש"י במקום.

[5] ושמא זהו ביאור דברי חז"ל שאמרו שחפצו להעמיד סמוכות לשמים שלא יתמוטטו, היינו הארץ המתוקנת היא הקיום לשמים, כי אין 'שמים' עומדים מצד עצמם. ובדור המבול הארץ לא הייתה מתוקנת לכן נפלו. ועיין בהמשך המאמר לגבי הקומוניזם, וראה הדברים ביתר בהירות.

[6] גם אם נסביר 'ירושלים' כהסבר רבותינו, הרי היא קרויה כאן על שם הצדק והשלמות וזה עיקר המסר של שם לעולם. ועוד, שירושלים היא העיר העושה את כל ישראל חברים ולא נתחלקה לשבטים. היינו העיר המאחדת בקדושה מול מגדל בבל בטומאה. אמנם יקשה לפי זה על מהלך הדברים בעניין הקשר לארץ, אך יש הבחנה בין מלכות לבין שייכות וישוב בארץ, כמו המצווה לאברהם וזרעו מה שלא מצינו בשם וזרעו.

[7] מפי תלמיד חביב הראל ציפלביץ נר"ו.

[8] בראשית י"ג, י"ג.

[9] וכן ניתן לפרש 'רעים'- בין אדם לחברו כפי שאומרת הגמרא בקידושין מ. כי יש צדיק שאינו טוב (היינו רע) - מי שצדיק לשמים ורע לבריות. ו'חטאים' היינו בין אדם למקום. ועיין רד"ק במקום.

[10] "וישמע אברהם כי נשבה אחיו". ומה נורא הדבר כי לוט קורא לסדומיים אחים "אל נא אחי תרעו"! אם כן יצא שהם אחים גם לאברהם?! ונדרש לגנאי ודבר שלא יתכן! על כן נאבדו הם מן העולם ולוט גורש מסדום. אך נדרש גם לשבח, שהוא אומר להם 'אחי', הוא מכוון שלא ירעו – "אל נא אחי תרעו", היינו חשב שהם דומים לו ולאברהם בצד מה, וכמו שחשב אברהם עצמו "אולי יש צדיקים בקרבה" ונתבדה. ובכך יש לימוד זכות על לוט.

[11] בראשית י"ט, ה'.

[12] אצלו שורש בין אדם לחברו נעוץ בבין אדם למקום. וכרמוז בדבריו כאשר מקבל את האורחים-האנשים אומר "אד-ני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" ונחלקו רבותינו אם 'א-דני' כאן שם קודש או חול. ונראה בעומק כי אלו ואלו דברי דא"ח, שכן התורה עצמה מדברת בדו משמעות, ובאמת מדבר אליהם - 'חול' - לפי הפשט, ולד' יתברך - 'קודש' - לפי הפנימיות. כי שורש הדברים אחד. וכפי שהרחבנו במקום אחר.

[13] ומה נאים הדברים לפי מדרש חכמים שהבאנו לעיל, שמלכי צדק הוא שם בן נח. הוא המברך את הברכה המיוחדת הזו, כיוון שבכך משלימו אברהם, כמו שהבאנו לעיל, שהוא מבטא את בחינת השמים, ואברהם הוא מופיע בסיום תולדות שם, להשלימו. כאן זה מתרחש בפועל.

[14] לשון רבותינו.

[15] וכחטא חם אבי כנען מיד אחר המבול, כפי שבארנו לעיל. וכחטא ארץ מצרים אשר גם הם משושלת חם וגוזלים וחומסים נשים. שזה פגם רכוש לוט העולה ממצרים ורואה את כיכר הירדן, ובעיניו היא 'כארץ מצרים'.  ועיין בהערה לקמן על ברכת זרע אברהם. ובמאמר אחר הרחבנו בעניין זה.

[16] ובלשון אליעזר 'הארץ אשר יצאת משם' ?! הרי אתה יצאת אז מדוע לא?! וברמז 'יצאת משם' – בן נוח.

[17] בראשית י"ג, ט"ז.

[18] בראשית ט"ו, ה'.

[19] ומה נאים הדברים כי אברהם נתברך בכוח הארץ אחר היפרד לוט מעמו על רקע הרכוש הרב. שאברהם אינו חפץ בגזל כמנהג המבול וסדום, היינו 'הארץ בקדושה', ולכן באה הברכה "הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך... ושמתי את  זרעך כעפר הארץ". ונתברך בכוח השמים אחר מלחמת המלכים שם התגלתה אמונתו המוחלטת בד', במלחמת מעטים את הרבים, ומיד אחר כך כתיב "והאמין בד' ", היפך דור הפלגה. על כן בורך שם בזרע ככוכבי השמים, שימשיכו דרכו. והרחבנו במאמר פרשת לך לך.

[20] המכונה 'משטר סוציאל–דמוקרטי'.

[21] ירמיה לא,לג