פרשת וארא - ידיעת ה'

ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת וארא / תשע"ד

ידיעת ה'

בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ

מה היא פסגת המטרות? מה הוא שיא השאיפות הרוחניות?

תשובה על כך, משיב אחד מגדולי החכמים בסוף תקופת התנאים.

"דרש בר קפרא. איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ (משלי ג, ו)" (ברכות סג.).

כלומר, ידיעת ה' בכל מסלולי החיים.

חז"ל ביטאו את הפסוק הזה בלשונם.

"רבי יוסי אומר...כל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות ב, יב)".

פירושו של דבר הוא, שכל פעולה ופעולה, קטנה כגדולה, גשמית כרוחנית, תהיה מוצבת בנתיב המקרב את האדם אל ה'. גם המזון ושעות השינה, שהם פעולות חומריות לכל הדעות, יופעלו במטרה לחיזוק הגוף ולבריאותו, כדי שימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם, ויעשה את הטוב והישר בעיני ה'.

מה היא ידיעת ה'?

זו היא ידיעת דרך ה'. ומה היא דרך ה'?

על שאלה זו עונה הקב"ה בעצמו, בהתייחסו לאברהם אבינו.

"וַה' אָמָר... כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יז-יט)".

הביטוי "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" פירושו צדק וחוק. מכאן, שהעיקרון המנחה את חוקי ה' ומשפטיו הוא הצדק המוחלט. חוקי ה' נגזרים מתוך עיקרון הצדק.

ה' מודיע בעצמו, שדרכו היא דרך הצדק והמשפט. משום כך לא די בחתירה לבקיאות בחוקי ה'. עלינו גם להיות חדורים בשאיפה עמוקה לצדק, כדי שנדע איך ליישם את חוקי ה'. יש להעמיק מאוד בלימוד התורה, כדי להבין לעומק את חוקי ה'. ישעיהו הנביא עומד ומזהיר.

"לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט... (ישעיה א, יז)".

הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" מדגיש, כי ידיעת ה' מושגת באמצעות התבונה השכלית. עלינו להפנים את ההבנה העמוקה, כי ה' רחוק מאוד ממושגי הגשמיות המוכרים לנו. רק כך נוכל להתחיל להבין את מושג העַל הנקרא "אחדות ה'", דהיינו "ה' אחד".

האם בשל הפער העצום בין בשר ודם כמונו לבין האור הרוחני העליון, נרתע מלהבין את דרך ה'?

על כך משיבה התורה בעצמה.

"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא...וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא...

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל, יב-יד)".

ה' מסר בידינו מפתחות לדעת את רצונו, באמצעות התורה שקיבלנו בהר סיני.

דוד המלך משורר בספר תהילים.

"וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב... (תהילים עג, כח)".

כיצד מגיעים לקרבת אלוקים?

נתבונן בפסוק הבא, שאף הוא מופיע בספר תהילים.

"כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ... (תהילים צא, יד-טו)".

הרמב"ם מוכיח מכאן, כי האדם הקרוב לאלוקים, הוא האדם שהגיע בהכרתו השכלית לידיעת ה', ולא כל מי שמרבה בתעניות וסיגופים.

וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ

בכל זאת נתבונן גם בפסוקים האלה.

• 1) "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ (דברים ד, לה)".

ה' מראה לבני ישראל אותות ומופתים, המוכיחים כי ה' הוא האלוקים, והוא היחיד והמיוחד.

האם די בכך? הנה הפסוק המקביל.

• 2) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (שם, פסוק לט)".

מכאן שאין די בידיעה שכלית, אלא חייבים לצרף אליה גם רֶגֶש ואמונה אשר ימלאו את כל חדרי הלב. נקרא לזה, תחושה עמוקה של הזדהות עם מלך העולם, שהוא גם אבינו שבשמים.

נתבונן בפסוקים שאנו אומרים בעת הנחת התפילין.

1) "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

2) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' (הושע ב, כא-כב)".

מכאן ברור למדי, כי על גבי השיפוט השכלי של הליכה במצוות ה', המחייבות אותנו ללכת בדרך של צדק ומשפט התורה, ובחסד ורחמים אמיתיים, יש כאן עוד משהו.

חייבים לצרף גם את תחושת האמונה העמוקה בבורא עולם, המשגיח עלינו ורוצה בנו. אך ורק על ידי שיתופם יחד של ההכרה השכלית עם דבֵקות הלב, תבוא ידיעת ה' האמיתית.

אפשר להגדיר זאת גם כך:

ההכרה השכלית באמת האלוקית, היא נקודת מבט אובייקטיבית, כאילו אנחנו מתבוננים מן הצד ושופטים ללא משוא פנים. ההכרה האמונית הריגשית, היא נקודת מבט סובייקטיבית, שבה אנחנו חלק מן התמונה, שותפים לה וחשים שייכות בין כל אחד מאיתנו לבין ה' אלוקינו.

יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו

בשדה החינוכי, מטרת המחנך היא להקנות לתלמיד כלים של יידע וערכים, שיסייעו לו להוציא לפועל את כוחותיו וכישרונותיו בדרך הנכונה. המשימה הזאת איננה קלה, בהיותה תובענית ודורשת מן התלמיד זמן, אנרגיה, והתנתקות מן העצלות ומן הדחפים הפנימיים השליליים.

עקב זאת, מתחיל התלמיד לפתח הרגשה מוטעית, שאולי המחנך רוצה ברעתו ובהצרת צעדיו וחירותו. על המחנך להוכיח לתלמידו כי הוא מכיר אותו, מבין אותו, אוהב אותו, ומזדהה עם קשייו וכאביו. כל מה שהוא מבקש הוא אך ורק טובת תלמידו.

מן המשל נעבור לנמשל.

ה' תובע מאתנו לדעת אותו, להכיר אותו ולבחור בחיים. אך קודם כל, ה' מראה לנו כי הוא מבין אותנו, מזדהה וכואב את כאבנו. בפרשת שמות נאמר.

"וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ...וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ...וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים (שמות ב, כג-כה)".

מה פירוש "וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים"? את מה הוא ידע?

ה' משיב על כך בעצמו. בפנותו אל משה, ה' אומר:

"רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם, וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו (שמות ג, ז)".

ידיעה היא ביטוי להיכרות עמוקה, עד כדי הזדהות מוחלטת עד כדי הרגשת הכאב. רק אחרי שה' מצהיר, כי הוא יודע ומכיר אותנו לעומק ומזדהה עם כאבנו, רק אז הוא תובע מאתנו שגם אנחנו נדע אותו ונזדהה עמו.

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם (שמות ו, ז)".

שאגת ארי

ישנו תיאור מופלא במסכת ברכות, המתאר את התחושה בעולמות הרוחניים העליונים אחרי חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל מארצו.

"אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. ובא אליהו (הנביא) זכור לטוב ושמר (המתין) לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. אמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו: שמעתי בת קול מנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום, שלוש פעמים אומרת כך (ברכות ג.)".

בת קול זו, היא הֵד לצער העמוק בעולמות העליונים על הסבל הממושך הפוקד את עם ישראל מאז איבד את חירותו בארצו ויצא לגלות בארצות נכר.

מה עושה הקב"ה בשעה זו?

בגמרא מובא דימוי מופלא, המדמה את צערו העמוק של הקב"ה לשאגת כאב הנשמעת מפי אריה פצוע.

"אמר רב יצחק בר שמואל בשם רב: שלש משמרות הם בלילה (פרקי זמן), ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם (ברכות ג.)".

ומה ה' מרגיש בשעה שאנחנו עוברים עבירה?

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם...וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו, ה-ו)".

לדעת את ה' פירושו, להכיר את דרכו, תורתו ומצוותיו, וגם להזדהות אתו בכל לבנו ולהרגיש את כאבו בשעה שאנחנו לא הולכים בדרך הישרה.

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ

בתחילת פרשת וארא, אנו נפגשים עם ארבעה לשונות של גאולה.

• 1) וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם.
• 2) וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם.
• 3) וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.
• 4) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים

וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (שמות ו, ו-ז)".

נתבונן בלשון הרביעי. רק אחרי שאנו נלקחים על ידי ה' להיות לעמו המיוחד, רק אז מוזכרת ידיעת ה'. כלומר, בכדי לדעת את ה' אלוקינו המוציא אותנו ממצרים, אנחנו צריכים לעבור 4 שלבים, שנים פיזיים ושנים רוחניים.

• 1) וְהוֹצֵאתִי... - הפרדה פיזית של עם ישראל מתחת ידם של המשעבדים.
• 2) וְהִצַּלְתִּי... - שִחרור מתודעת ההרגל העבדותי והתחלת הרגשת טעם החירות.
• 3) וְגָאַלְתִּי... - שאיפות לאומיות וגילוי עם ישראל.
• 4) וְלָקַחְתִּי... - התקרבות רוחנית אל האלוקים.

האם בכך נסתיימו כל שלבי הגאולה? כנראה שלא. יש גם לשון חמישי של גאולה.

• 5) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה' (שמות ו, ה-ח)".

מדוע אין כאן אִזכור של ידיעת ה'?

התשובה היא, כי בלשון הרביעי מוזכרת ההבטחה "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים". ההבטחה הזו, שהיא עצם התהוותו של עם ישראל לעם ה', היא קבועה ובלתי הפיכה.

לעומת זאת, ההגעה לארץ ישראל היא הפיכה. ייתכן שהעם יִגְלֶה בחזרה אל בין האומות. משום כך, לא נזכרת ידיעת ה', שהיא קבועה ובלתי הפיכה, בהקשר להגעה לארץ ישראל שהיא הלשון החמישי.

האם אי פעם תהיה ההגעה לארץ ישראל קבועה ובלתי הפיכה? אמנם כן. בנבואת אחרית הימים בספר יחזקאל, יהיה מפליא לגלות, עד כמה הפסוקים שם מקבילים לפסוקי הגאולה בפרשת וארא.

(וְהוֹצֵאתִי) 1) בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים 

(וְהִצַּלְתִּי)   2) וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת

(וְגָאַלְתִּי)   3) וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם

(וְהֵבֵאתִי) 4) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי

  לָתֵת אוֹתָהּ לַאֲבוֹתֵיכֶם (יחזקאל כ, מא-מב)".

כאן רואים בבירור סידרה של ארבעה לשונות גאולה. אלא שבמקום "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", דבר שכבר קיים, תהפוך הגעתנו אל ארץ ישראל אחר שנות גלותנו, ללשון הרביעי של הגאולה.

כאן מופיעה בבירור הבטחה לידיעת ה', המחזיר אותנו לארצנו ומחזיר שכינתו לציון.

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

מכאן אנו מסיקים, שביאתנו העתידה לארץ ישראל, תהיה קבועה ובלתי הפיכה ולא תהיה יותר גלות.