פרשת בא - מכות מצרים סדרה חינוכית

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת בא / תשע"ד

מכות מצרים - סִדרה חינוכית

יעד חינוכי

עשרת המכות שנחתו על אדמת מצרים וכמעט החריבו אותה עד היסוד, ממחישות את עוצמת עיקשותו של פרעה מלך מצרים. ה' העביר לפרעה סִדרה חינוכית קשה וכואבת, אך יסודית מאוד. היה עליו לעבור מרחק רב, מכפירה מוחלטת ועד להכרה ולהודאה, שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'.

התגובה הראשונה של פרעה הייתה כפירה מוחלטת.

"...מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ... (שמות ה, ב)".

לעומת זאת, המילים האחרונות של חיל פרעה, היו הפוכות לגמרי. הן ביטאו כניעה מוחלטת.

"...אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם (שמות יד, כה)".

כבר ביומו הראשון של התהליך, מופיעים משה ואהרן לפני פרעה ומשמיעים בפניו הכרזה היסטורית, הנשמעת כפקודה וכצו מלכותי.

"...כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (שמות ה, א)".

בהמשך, ריככו מעט את דבריהם.

"וַיֹּאמְרוּ אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב (שם, פסוק ג)".

כלומר, לא אתה אלא אנחנו עלולים לשלם את המחיר ולהיפגע אם לא נמלא את חובתנו בעבודת אלוקינו.

במאמר הזה נִלְמַד כיצד היעד החינוכי הזה שה' הציב לפרעה, הושג. לשם כך נחלק את ההכרזה היסטורית לארבע פִסקאות.

• 1) "כֹּה אָמַר ה'...".

ראשית, צריך ליידע את פרעה מי הוא  בורא העולם, אשר מחוקק את חוקי הטבע על פי רצונו. כלומר, עליו לדעת כי ה' הוא הכוח מעל כל הכוחות. בלשון הכתוב "...בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'... (שמות ז, יז)".

• 2) "אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל...".

כאן הדגש הוא על השגחת ה' בארץ. ה' ממרום שבתו בשמים, משגיח על הנעשה בארץ ומפלה לטובה את העם הרצוי לו. בלשון התורה "...כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שמות ח, יח)".

• 3) "...שַׁלַּח אֶת עַמִּי".

הביטוי "עַמִּי" מלמד כי בסופו של דבר, כל הארץ כולה וכל הבריאה כולה שייכת לה'. גם עם ישראל שייך לה' ואיננו רכושו הפרטי של שום גורם על פני האדמה ובוודאי אינו רכוש פרעה. בלשון הכתוב "...כִּי לַה' הָאָרֶץ (שמות ט, כט)".

• 4) ...וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר".

הביטוי הזה מתחלף בהמשך לביטוי "ויעבדוני". עם ישראל הוא בן בכור לה' ומקודש לו. על הבן הבכור הזה להיות משרת ה'. 

בדברי המבוא האלו נמצא תשובה לשאלה הבאה.

הרי מכת בכורות הייתה קטלנית ונוראה. מדוע הקב"ה לא נקט בה מיד בתחילת התהליך, ובכך היינו חוסכים את כל המשא ומתן מורט העצבים בין משה לבין פרעה?

על השאלה הזאת משיב גם משה רבנו בעצמו.

"כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט, טו-טז)".

משה רבנו מנסה להסביר לפרעה דברים של טעם. אתה פרעה יודע, כי כבר התחולל דֶבֶר בצאן. מה היה כל כך קשה לה' לגרום להתפשטות המגפה גם בבני אדם? אם היה ה' עושה כך, הרי אז לא היה נשאר אדם חי במצרים והדלת הייתה פתוחה ליציאת בני ישראל ללא שום התנגדות וללא בקשת רשות!

דע לך, שהמכות הנוחתות עליך, יהיו בעתיד יסוד לכל ידיעת ה'.

מעיון בפסוקים נלמד, כי לכל מכה מעשרת המכות נועד תפקיד, המשרת את המטרה הכוללת, אשר היא ניפוץ החומה האטומה שבה הקיף מלך מצרים את עצמו.

אֲנִי ה'

פרעה הקדום, שהיה בימיו של יוסף, הצהיר: "אֲנִי פַרְעֹה (בראשית מא, מד)".

פרעה שמלך בזמן משה, מודיע: "...כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן (שמות ה, י)".

כעת הגיעה זמנה של ההכרזה ההיסטורית, העומדת בסתירה להכרזותיהם של פרעה הראשון והאחרון.

"כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'... (שמות ז, יז)".

עתה נראה דבר מי יקום!

המכה הראשונה - מכת הדם, פוגעת במקור החיים של מצרים, שהוא היאור. עד אותו היום לא העיז איש לפגוע ביאור, שהיה סמל ואליל מצרים. הפיכת היאור לדם, היא ההוכחה על עליונות ה' המכניע את מצרים ואלוהיה. הכתובת הזו נכתבה בדם ילדי ישראל שהוטבעו על ידי פרעה בַּיְאוֹר.

החרטומים לא היו מסוגלים להחזיר את מצב היאור לקדמותו ולהפוך דם למים.

הסִדרה החינוכית ממשיכה לעבר המכה הבאה.

אמנם, ההכרה במציאות ה', היא הבסיס לכל האמונה. גם עשרת הדברות פותחים ב: "אָנֹכִי ה' (שמות כ, ב)". אך לא די בהכרה זו. חובה להכיר בעובדה שאין עוד אלוה מבלעדי ה', וזה הוא הדיבר השני מעשרת הדיברות: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ, ג)".

את הלקח הזה למד פרעה באמצעות מכת הצפרדע.

מכת הצפרדע מילאה את מצרים בצפרדעים. נכון, גם חרטומי פרעה העלו את הצפרדעים ובכך תרמו להכבדת המכה. אך מאידך, הם לא היו מסוגלים להסיר את הצפרדעים. לבסוף, כאשר ביקש פרעה ממשה להסיר את המכה, השיב לו משה רבנו: "וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱ-לֹהֵינו (שמות ח, ו)". אין מי שמסוגל לעשות זאת מבלעדי ה'.

ועדיין אין די במכות הדם והצפרדע כדי להוכיח את עליונותו המוחלטת של ה'. את הדם והצפרדע יכלו גם החרטומים לייצר. דרושה מכה, שגם חרטומי מצרים לא יוכלו לייצר וקל וחומר שלא יוכלו להסיר.

המכה הזו היא מכת הכינים.

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים (לייצר אותם) וְלֹא יָכלוּ...וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא (שמות ח, יד-טו)".

זו הודאה מפורשת, כי אין כה' אלוקינו גם ביצירת המכה.

במכת הכינים מסתיימת השלישייה הראשונה: דצ"ך, המלמדת: אני ה', ואין כה'.

בְּקֶרֶב הָאָרֶץ

כעת הגיע הזמן לחנך את פרעה להאמין בפִסקה השנייה בהכרזה ההיסטורית "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

"אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" פירושו מלך ישראל. הווי אומר, שה' משגיח על הנעשה בעולם, ואינו מנותק מן היקום כדעת הפילוסופים.

בכל זאת, פרעה עדיין סבור, שהמכות הקשות הם ביטוי לכעס כללי של האלילים. דרושה הוכחה, המקשרת בין המכות לבין הדרישה לשלח את ישראל. ההוכחה תתגלה על ידי יצירת אבחנה ברורה בין מצרים ובין ישראל.

את ההוכחה הזאת, תספק מכת הערוב.

"וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שמות ח, יח)".

דע לך כי עַמִּי שייך לי ואני לו, ואני משגיח עליו שלא תאונה לו רעה. בכך יש ביטוי עליון להכרזה "כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".

עוד בראשית ההתראה מודגש הביטוי: עַמִּי.

"כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי... (שמות ח, יז)".

זהו ביטוי שאינו מופיע בשאר אזהרות המכות, מלבד כאן ובמכת הארבה. זו גם עדות ליחס המועדף והמוחלט לבני ישראל, שהם עם ה' ונחלתו.

המכה הבאה היא מכת הַדֶּבֶר, שפגעה קשות בבהמות המצרים, ופסחה על מקנה ישראל. היא נועדה להודיע לפרעה, שגם בהמות ישראל חשובים לה'.

"וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם (שמות ט, ד)".

ה' משגיח לא רק על העם הנבחר אלא גם על בהמותיו.

המכה הבאה, המשלימה את הסִדרה השנייה, היא השחין.

המכה הזאת באה ללמד, ששליטת ה' בארץ מגיעה עד הפיח השרוף והבזוי כפיח הכִבשן. בדבר ה', הופך הפיח לאבק על כל ארץ מצרים וגורם לאבעבועות קשות בגוף בני האדם. המכה הזו היא מיוחדת ושונה מכל המכות, שנעשו באמצעות המטה. כאן שליח ה' הוא לא מטה משה ואהרן, אלא פיח כבשן פשוט, המלמד כי כל דבר ואפילו בזוי, יכול לשמש כשליח ה'.

הסִדרה השנייה: עד"ש - עֳרוֹב, דֶבֶר, שְׁחִין, הסתיימה. היא הוכיחה - "כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"!

אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ

השלב הבא הוא בהכרה, כי בכל הארץ אין שליטה כשליטת ה'. היעד הזה הושג באמצעות מכת הברד.

במכת הברד הופיעה לראשונה אזהרה, המתפרשת גם כמבחן ליראת אלוקים.

"וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה. כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ (שמות ט, יט)".

האזהרה התממשה. הירא את דבר ה' והניס את עבדיו ומקנהו אל הבתים, הציל את עצמו ואת מקנהו. ומי שלא שם לבו אל דבר ה', ניזק ללא תקנה. זו הסיבה לוידויו הנדיר של פרעה.

"חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים (שמות ט, כז)".

כלומר, יכולתי להציל את עמי ובהמותיו ולא הצלתי, על כן זו אשמתי.

הברד שירד על ארץ מצרים היה הראשון מסוגו.

"וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי (פסוק כד)".

אמנם, גם הארבה שהגיע אחרי הברד היה ייחודי, אשר לא היה כמוהו וגם לא יהיה כמוהו. בכל זאת, הברד היה הראשון שניחן בתכונה הזו, של אש מתלקחת בתוך הברד.

במכת הברד הוכח, כי לא רק שה' שולט בארץ, אלא שאין כה' בכל הארץ.

"בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט, יד)".

כִּי לַה' הָאָרֶץ

הגיעה העת לבירור הפִסקה השלישית בהכרזה ההיסטורית.

"...כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (שמות ה, א)".

מכת הברד שדיברנו עליה, פתחה סדרה חדשה של 4 מכות אחרונות: באח"ב. כאן המכנה המשותף הוא שייכות הארץ וכל אשר עליה, לה' אלוקי ישראל.

בעיני פרעה, הוא אדון לכל העבדים ובכללם גם בני ישראל, והתביעה לשלח את ישראל היא בעצם גזל רכושו הפרטי. היה חיוני לשכנע את פרעה, שכשלוקחים ממנו את בני ישראל, אין לוקחים ממנו משהו השייך לו. עם ישראל שייך לה'.

לאט לאט התברר לו כי מאומה אינו שלו. לא המזון, לא האור ולא הארץ. גם לא בניו ולא עבדיו ובוודאי לא עם ישראל. הכול שייך לאדון הכול.

כאשר נתבקש משה לעצור את הברד, הוא הסב את תשומת לב פרעה לידיעה הבאה: אם הברד ימשיך, לא יישאר דבר. מובן מאליו שמי שיעצור את הברד, הוא הבעלים של כל תבואת השדה שתצמח מכאן והלאה.

"...הַקּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ...וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה (פסוקים כט, לב)".

סירובו של פרעה להודות על האמת, הוביל את המכה הבאה, ארבה שחיסל סופית את כל מה שהשאיר הברד.

"...וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות י, טו)".

גם זה איננו שלך ואנכי לוקח את שלי בחזרה.

חושך מצרים

מכת החושך שבאה אחרי הארבה, משלימה את מה שהארבה החסיר. הלקח החדש הוא, שגם היכולת לראות את ארצו ולחשוב כי היא שלו, נמנעת ממנו.

כבר במכת הארבה היה מעין חושך. ענני הארבה הסתירו את כל המרחב, כולל אור השמש. אך עדיין היה אפשר לחוש בהבדל בין יום ולילה.

לעומת זאת, במכת החושך היום הפך ללילה אפל וסמיך מאוד. אי אפשר היה אפילו לקום מעל הכסא מפאת שיתוק מכת החושך. כאשר נלקח מן האדם מראה עיניו, הרי נלקח ממנו הכל. כל זה כדי להחדיר את התודעה.

"כִּי לַה' הָאָרֶץ (שמות ט, כט)".

כלומר, גם כדי להתבונן ולהביט על העולם יש צורך בקבלת רשות.

עוד רמז היה במכת החושך, שנמשך שלושה ימים. המשמעות היא, תזכורת לפרעה כי ממתינה לו בקשת בני ישראל ליציאה לשלושה ימים, לצורך עבודת ה'.

מכת בכורות

כעת הגיעה זמנה של הפִסקה הרביעית בהכרזה ההיסטורית לצאת לפועל.

"...כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר (שמות ה, א)".

הגיע הזמן שבנו בכורו של הקב"ה, יעבדנו. על מכת בכורות התנבא משה בראשית שליחותו, עוד בהיותו במדין.

"...בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה...וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה, כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ (שמות ד, כא-כג)".

קדושת הבכורות לעבודת ה' הייתה מאז ומעולם. החידוש הוא, שקיים עם שלם המכונה בנו בכורו של הקב"ה. אומה שלמה נבחרה לעבוד את ה'.

על סירובו של פרעה לאפשר זאת, שילם בבנו בכורו ובכל בכורי מצרים. המכה הזאת הוכיחה בעליל מי הוא העם הנבחר לעבודת ה' כבן בכור.

עשרת המכות, כולל אמירותיו ואזהרותיו של משה רבנו היא סִדרה חינוכית מקיפה למלך עריץ ואכזר ולמלכות יהירה ומתנשאת.

הסִדרה הזאת היא גם לֶקַח ושיעור מקיף לעולם כולו.