ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת יתרו / תשע"ד

ה' ונביאו

העברת מסרים

לפני מתן תורה, ה' מבקש לחזק את מעמדו של משה בעיני ישראל.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם... (שמות יט, ט)".

כלומר, כאשר העם ישמע כיצד ה' מדבר ישירות אל משה, תתחזק האמונה במשה עבד ה'.

תגובתו של משה נשמעת תמוהה.

"...וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' (שם)".

מה פירוש "דִּבְרֵי הָעָם"? הרי משה מקבל מסר מאת ה' אל העם ולא להיפך!

משה עדיין לא ירד לדבר אליהם והם עדיין לא הגיבו! אולי כך היה צריך לומר: וידבר משה את דברי ה' אל העם!

אכן, אי הבהירות הזאת עולה לדיון בגמרא בסִדרת שאלות.

"מה אמר לו הקב"ה למשה, ומה אמר להם משה לישראל, ומה אמרו ישראל למשה ומה השיב משה לפני הגבורה (שבת פז.)".

זו לא הפעם היחידה בסִדרת העברת מסרים הלוך ושוב (בין ה' לישראל לפני מתן תורה), שדברי משה תמוהים.

במֶסֶר האחרון לפני עשרת הדיברות, חוזר ה' ומצווה את משה לרדת ולהזהיר את העם מפני עליה אל ההר המקודש.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב (שם, פסוק כא)".

תגובתו של משה שוב מפתיעה ומפליאה.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי, כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ (שם, פסוק כג)".

מדבריו של משה משתמע, כאילו משה מסביר לה' שההוראה הזאת מיותרת, כיון שה' בעצמו הזהיר וציווה על גידור ההר וקידושו. האם ה' צריך הסברים? האם ה' איננו יודע את מה שהוא עצמו ציווה? האם משה מתקן את דבר ה'?

תגובת ה' נשמעת חריפה. אולי היא מעידה, שמשה חצה את גבול המותר בהתבטאויותיו כלפי ה'.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' - לֶךְ רֵד (שם, פסוק כד)".

זה נשמע כחזרה תקיפה על הציווי הראשון, בתוספת נזיפה רמוזה. עלינו לברר איך כל זה מתיישב עם הגיבוי המוחלט שה' העניק למשה רבנו, באמרו: "...בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז)"?

הגדה ואמירה

דרכה של התורה להשתמש במילות מפתח, אשר ישפכו אור על פסוקים חסרי פֶּשֶר ויסלקו אי הבנות רבות.

מילת המפתח שנדון בה, תהיה "הגדה".

כשהתורה משתמשת בַּפּוֹעַל "וַיֹּאמֶר" - כוונתה היא לאמירת הפה והלשון. אך כאשר השימוש הוא בַּפּוֹעַל "וַיַּגֵּד" - הכוונה היא לגילוי דבר מה נסתר.

נלמד את הכלל הזה מדברי פרעה לאברהם אבינו:

"...לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ (גִילִיתָ לִי) לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא? (בראשית יב, יח)".

"לָמָה אָמַרְתָּ (בביטוי לשון ושפתיים) אֲחֹתִי הִוא?... (שם, פסוק יט)".

כלומר, אתה אמרת שהיא אחותך, אך לא הגדת את האמת שהיא אשתך.

נשוב לחילופי המסרים הלוך ושוב בין ה' לישראל, בתיווך משה.

משה רבנו הולך בשליחות ה' אל בני ישראל, לשאול אם הם מוכנים לשמוע בקול ה' ולשמור את בריתו. כיצד מגיבים בני ישראל?

"...כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה... (שמות יט, ח)".

לכאורה, מוכנות מלאה לקבל את הצעת ה'.

את התשובה הזאת משיב משה לה'. "...וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' (שם)".

אולם תשובת בני ישראל מכילה בתוכה רמז: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה", דווקא מה שה' עצמו מדבר. רצוננו לשמוע את מלכנו (ולא דרך מתווך)".

לכן, כאשר ה' פונה בשנית אל משה ומבשר לו: "...בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם!... (שם, פסוק ט)". כלומר: אני רוצה לחזק את מעמדך כמתווך ביני לבין העם. חוזר משה על דבריו הקודמים, אלא שהפעם "...וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' (שם)".

כפי שנתבאר לעיל הפועל "וַיַּגֵּד" מלמד שיש כאן גילוי משהו נסתר. אמור מעתה, משה רבנו חוזר על תשובתו הקודמת, אלא שהפעם הוא חוזר ומבהיר את כוונת בני ישראל. הוא "מגיד" שהם רוצים לשמוע את דברי ה' ישירות, ולא דרך מתווך. באופן הזה, פירש רש"י את הכתוב.

זה מחזיר אותנו אל הוויכוח הישן והמתמשך בין משה לה', אם יש צורך במתווך.

ענווה ואחריות

התורה מעידה על משה רבנו שהיה עניו באופיו.

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר יב, ג)".

ענווה היא מידה נפלאה, אך יש בה גם חיסרון. היא איננה מעודדת מנהיגות ואיננה מטפחת נוֹעזוּת ונחשוניות.

משנה מפורסמת במסכת אבות מגדירה את גבולות מידת הענווה.

"...ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות ב, ה)".

כלומר, במקום שאין אנשים, אין מקום למדת הענווה ולבריחה מנטילת אחריות וגילוי מנהיגות.

ה' בחר במשה שינהיג את ישראל בזכות שתי תכונות.  1) בזכות הענווה שבו.  2) בזכות נאמנותו ומסירותו לצאן מרעיתו. משה עצמו מנסה לוותר על התפקיד הרם, בטענה שה' הוא המנהיג ואין כל צורך במתווך או שליח. התקיים משא ומתן ארוך שבסופו היה נראה כי ה' שכנע את משה ללכת בשליחותו, ומשה קיבל עליו את התפקיד באופן סופי.

לא כך הם פני הדברים כפי המשתמע מן הפסוק הבא.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי (במדבר יא, יא)".

הפסוק הזה מלמד בפירוש, שכל פעם שמתעורר קושי גדול, היה משה חוזר על עמדתו הראשונה, שהיא תחינה לה' שיוותר על מינויו.

"הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק... (שם, פסוק יב)".

בקשת תיווך

הקב"ה מעוניין לייפות את כוחו של משה כמנהיג, ולכן הוא חוזר ומצווה עליו לרדת ולהזהיר את בני ישראל מֵעלות בהר.

בתגובה, משה רבנו פונה אל ה' ואומר.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי, כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ (שמות יט, כג)".

הדגש בדברי משה הוא על המילים: "אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ".

כלומר, הרי אתה ה' בעצמך העדת והזהרת אותנו, אם כך, לשם מה לשלוח אותי שוב בכדי למלא את תפקיד המתווך? אני מיותר, עלי אפשר לוותר.

אין כאן כוונה לתקן חלילה את ה', אלא המשך הוויכוח הישן האם יש צורך בנביא ושליח מאת ה' אל העם, כדבר ה', או אין צורך, כטענת משה.

אבל ה' חוזר ומצווה עליו: "לֶךְ רֵד". אני עומד על כך שיהיה מתווך ביני ובין בני ישראל.

את ההוכחה שה' צדק, סיפק עם ישראל בסוף עשרת הדברות. העם ניגש אל משה רבנו בבקשה.

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה, דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת (שמות כ, טז)".

אמנם כן. עם ישראל, אכן צריך נביא, שליח ומתווך, בינו ובין ה'.

לבקשה הזאת של בני ישראל, אפשר לייחס גם משמעות חיובית וגם משמעות שלילית.

כאשר זקני ישראל דרשו משמואל הנביא שימנה להם מלך, הם התבטאו באופן הבא.

"...הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם (שמואל-א ח, ה)".

תגובת ה' לדרישת זקני ישראל הייתה קשה.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם (שם פסוק ז)".

כלומר, כאשר העם מבקש מתווך, הווי אומר שהם לא רוצים את הבעלים.

נשוב ונדייק בדברי העם אל משה.

"דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת".

לא ברור מה פירוש המילה "וְנִשְׁמָעָה"? האם הכוונה רק לשמיעת האוזן? או להסכמה וקבלת הלב?

תשובה על כך תינתן בספר דברים, בפרשה מקבילה.

"...וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ (דברים ה, כג)".

התוספת "וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" מלמדת על כוונה טובה.

אך גם זה לא מספיק. יש להקשיב לצליל של דבריהם. האם הוא צליל של מי שמבקש עזרה בשמיעת דבר ה', או צליל של התרסה, המסרב בעקשנות לשמוע את קולו של ה' ומעדיף במקומו את קולו של המתווך?

התורה מדגישה פעמיים את חשיבות שמיעת הצליל בקולם של ישראל.

"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי,

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ... (שם, פסוק כד)".

ה' מאשר באזני משה, שהצליל נשמע חיובי.

"...הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ"

העם מוכן ורוצה לעשות ולקיים את דבר ה', אמנם לא תחת לחץ ופחד אלא מתוך רצון כֵּן ואמיתי. משום כך ה' מוסיף ואומר.

 " מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי...כָּל הַיָּמִים (דברים ה, כה)".

משה רבנו הוא עקבי. כשם שלדעתו לא היה צורך במתווך בין העם לבן ה', כך הוא גורס שאין צורך במתווך בין העם למשה. משום כך ישב משה לבדו לשפוט את עם ישראל. משה רבנו העדיף לעמוד מול העם ללא מתווכים אשר עלולים לא לדייק היטב בהעברת המסרים האלוקיים.

יתרו מסביר למשה את טעותו. לא תיתכן הנהגת עם ללא האצלת סמכויות לדרגות ביניים. הנימוק שבו השתמש יתרו הוא מוגבלותו של משה.

"נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ (שמות יח, יח)". עיקר הדגש הוא על יכולתו האנושית המוגבלת של משה לעמוד במשא הכבד הזה, ואם הוא חלילה יִבּוֹל, גם העם יִפול בעקבותיו.

ברור שבְּמַעֲבָר מסרים בין ה' לישראל  ללא מתווך, הנימוק הזה איננו תקף. ה' הוא בלתי מוגבל, ובפועל נושא את כל היקום ללא כל מאמץ.

כאן הבעיה מתמקדת בעם ישראל, שאין לו כוחות רוחניים מספיקים, המסוגלים לספוג את העוצמה הנבואית הבאה ישירות מאת ה'. הפחד משתק אותם והם חייבים אמצעי בינם לבין גילוי ה'.

מגן אנושי

הד נוסף למצוקתו האישית של משה רבנו, אנו מוצאים לאחר חטא העגל. משה פונה אל ה' בתביעה תקיפה.

"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב, לב)".

המשפט הזה נראה כאילו הוא חסר. ברור מה משה תובע אם ה' לא יישא את חטאתם. אולם מה יקרה אם יישא חטאתם?

נצטרך להשלים את הפסוק ולומר: אם תישא חטאתם, מוטב. ואם לא, מְחֵנִי נָא... וכך פירש רש"י.

אולם, אפשר לפרש גם בצורה הבאה. בין תישא חטאתם, ובין אַיִן, מחני נא מספרך אשר כתבת.

הפסוק יתחלק בצורה שונה.

"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

כלומר, אינני ראוי להמשיך ולהנהיג את העם הזה כפי שכתבת בספרך. כלומר, עצם העובדה שבני ישראל עבדו עבודה זרה היא הוכחה שנכשלתי במנהיגותי, וזה לא משנה בין אם תישא ותסלח לחטאתם ובין אם לא.

ה' משיב למשה: לא כדבריך, אלא אתה תישאר מנהיג העם הזה ותמשיך להנחות אותו, כי אתה לא חטאת.

"וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ...".

אולם הקב"ה הוסיף עוד משהו חשוב בדבריו.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי".

נתבונן באמירה הזאת ונגלה את הטעם האמיתי לחיוניות הצורך להצבת מתווך בין ה' ובין ישראל. ה' מדגיש את המילים: חָטָא לִי.

"מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי".

כלומר, אילו היה מגע ישיר בין ה' ובין ישראל והיו ישראל חוטאים אל ה' באופן ישיר, הייתה גזירת כליה מרחפת על עם ישראל חס ושלום, והיו נמחים מספר ה'.

מכאן, שבין תפקידיו של נביא ה' ושליחו, להיות מגן אנושי על עם ה'. כלומר, גם אם העם כשל ומעל בצורה חמורה, ניתן יהיה לטעון, כי המתווך אשם ואילו היה פועל אחרת, היה נמנע הפשע.

זה מסביר את הביטוי המוזר שבו מתבטא ה' כלפי עם ישראל.

"...לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות לב, ז)".

מדוע ה' אומר למשה "עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ"? וכי עמו של משה הוא או עַם ה'?

התשובה היא, שהביטוי הזה עתיד להציל את עם ישראל מכליה. חטא העם לא יהיה אז מול ה', אלא מול משה.

הרעיון הזה, הוא העומד ביסוד ההודעה של ה' למשה.

"וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ...כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ (שמות לג, ב-ג)".

כלומר, אני מציב עוד מתווך ביני לביניכם, באופן שגם אם תמרו את פי, לא יהיה זה באופן ישיר.

את ההודעה הזאת לא היה יכול משה לקבל.

"וַיֹּאמֶר, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ... (שמות לד, ט)".

תחינתו של משה נענתה בחיוב על ידי ה'

"... גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם (שם לג, יז)".

האם כעת אין סכנה שהמרי יהיה מול ה'?

התשובה נעוצה בגילוי שלוש עשרה מידות של רחמים. כעת יוכל ה' לרחם על ישראל גם אם הוא נמצא בקרבם. כל זאת בזכות מסירות נפשו של משה רבנו, נביא ה' שלא קם כמותו.