ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת משפטים / תשע"ד

גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

רעה תחת טובה

לאורך כל הדרך מלמדת אותנו התורה ומדריכה אותנו להכיר טובה למי שגמלנו טוב.

הכרת הטוב היא נדבך יסוד בהיכל הצדק. עם ישראל נצטווה להרחיק לצמיתות את עמון ומואב, משום שלא גמלו חסד בסיסי לבני ישראל בצאתם ממצרים. עמון ומואב השיבו רעה תחת טובה בהתעלמם ממה שקרה בעברם, ולא זכרו כי אביהם לוט ניצל מסדום השרופה בזכות אברהם, אביהם של בני ישראל. יתרה מזאת, מלך מואב שכר את בלעם הקוסם לקלל את ישראל ולהשמידו פיזית ורוחנית.

מצד שני, נצטווינו לזכור, כי למרות מאה ועוד שנות צער וסבל שהיו מנת חלקנו במצרים, בכל זאת אירחו אותנו המצרים בשמונים שנות שלטונו של יוסף, ולכן אין להרחיק לגמרי מִצְרִים הרוצים להתגייר. דור שלישי יוכל להתאזרח בקהל ישראל.

מניתוח המושג "הכרת הטוב", מתקבל סולם בן שלוש דרגות.

• 1) התעלמות ממי שגמל טוב.

נדגים זאת בהתעלמותו של שר המשקים מיוסף הצדיק, שלושה ימים בלבד לאחר שיוסף סייע לו בפתרון חלומו בצורה מבריקה, שנאמר: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ (בראשית מ, כג)".

• 2) השבת רעה תחת טובה.

כאן לא מדובר בהתעלמות, אלא יותר מזה. כלומר, השבת רעה תחת טובה.

התעמרותו האכזרית של פרעה מלך מצרים בבני ישראל, למרות העובדה שיוסף הוא זה שהפך את מצרים למעצמה באותם הימים, היא בפירוש, השבת רעה תחת טובה.

• 3) ניצול מרושע (ציני) של הטוב.

הגרוע מכולם הוא זה שעושה שימוש מרושע באותו טוב עצמו, והופך אותו לרוע. אדם שלוקח את קרש ההצלה המוענק לו ומכה בו את מטיבו, הוא נבל ושפל. חובה עלינו להתרחק עד קצה גבול היכולת ממדה מגונה זו.

אדם הראשון נכשל באופן חמור, כאשר טען להגנתו את הטענה הבאה:

"...הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג, יב)".

למעשה, אדם הראשון מאשים את הקב"ה בכישלונו החמור. הטענה "אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי", מדגישה את אחריותו של הקב"ה ביצירת האישה שפיתתה אותו לאכול מעץ הדעת, בעוד שהאמת הייתה שה' ברא את האישה למענו ולמען עתידו, כדי שתהיה לו לעזר!

גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

אחד האיסורים המוגדרים כחוקים ללא הסבר הגיוני, הוא האיסור לאכול או לבשל, בשר בחלב. האיסור הזה מופיע שלוש פעמים בתורה ואחד מהם הוא בפרשת משפטים.

"...לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג, יט)".

פעמים רבות עוזרת לנו התורה לפענח את כוונותיה באמצעות סמיכות פרשיות או פסוקים. אחד משלוש עשרה כללים שהתורה נדרשת בהם, הוא "דבר הלמד מעניינו".

זו היא הפִּסקה הסמוכה לבישול גדי:

"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". 

אמנם רש"י מבאר כי אלו הן שתי מצוות נפרדות, אך אנו לפי דרכנו, נלמד ממצוות הבאת ביכורים על מצוות איסור בישול גדי בחלב אמו.

מהותה של מצוות הביכורים נוגעת באיסור להשתמש בנקודת הרֵאשית, שהיא מקור הטוב. נקודת הרֵאשית, שהיא הנקודה ההתחלתית, היא מקור הברכה ומקור השפע. נקודת הרֵאשית מקודשת והיא התגלות מעשה ידיו של בורא העולם, הבורא יש מאין.

בנקודה הזאת אסור לנגוע. יש להחזיר אותה לה', כדי שיחזור ויברך את הארץ, תבואתה ופירותיה.

על כן, יש להביא את הביכורים אל בית המקדש ולתת אותם לכוהנים, שהם נציגי ה'. הוא הדין בשורש החובה להביא תרומה, ראשית הגז ובכורות בהמה אל הכהן. הנקודה הזאת, היא תמצית הכרת הטוב ולכן היא מקודשת.

כשם שבכפיות טובה מנינו שלוש דרגות, כך בהכרת הטוב.

• 1) אי התעלמות ממעניק הטוב.

הדבר מתבטא באמירת תודה ובברכת ההודאה. לאה אמנו בטאה זאת באומרה:

"הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' (בראשית כט, לה)".

• 2) השבת טובה תחת טובה.

כגון אברהם אבינו, אשר נענה בחיוב לבקשת אבימלך ונשבע שלא יתכחש לאבימלך ולזרעו וישיב לו טובה תחת טובה.

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ (בראשית כא, כג-כד)".

• 3) למנף את אותו הטוב לעשיית טוב כולל.

זו מצוות הביכורים. לקחת את תמצית ראשוניות הטוב, להחזיר אותו לה' דרך נציגו שהוא הכהן, וה' יברך את עם ישראל.

הניגוד הגמור, הקיצוני ביותר להכרת הטוב, הוא בישול גדי בחלב אמו.

חלב העֵז, אמו של הגדי, נועד להעניק חיים לגדי הקטן. בורא עולם, מקור הטוב, הכין את המזון הנפלא הזה לזמן היניקה שהיא ראשית חייו של הגדי.

לקחת את מעיין החיים הזה, ולהמית בו בבישול את הגדי כדי למלא את תאוות האדם, זהו מעשה נבלה מרושע. לקחת את הטוב ולהשתמש בו לרוע, להפוך את החיים למוות, אין מעשה בזוי ושפל ממנו ויש להרחיק אותו עד קצה גבול היכולת, כולל כל דבר שמזכיר אותו.

לא רק גדי, אלא כל בשר ואפילו בשר עוף, ולא רק חלב אֵם אלא אפילו כל חלב אחר. לא רק בישול, אלא גם אכילה וגם איסור ההנאה. לא רק ביחד אלא אפילו בשתיית חלב אחרי בשר, יש להמתין שש שעות לעיכול הבשר. גם הטעם נאסר, וחלב שהורתח בסיר בשרי, נאסר.

הכלל הזה תקף בכל איסורי תורה. כגודל חומרת העוון, כך גודל המרחק שיש להתרחק ממנו.

נציג שוב את הפסוק בשלמותו:

"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

כלומר, הצגת שיא הכרת הטוב בהבאת ביכורים בצד התרחקות משיא הרוע, שהוא בישול גדי בחלב אמו.

שילוח הקן

מצוות שילוח הקן, שמתן שכרה בצידה, ממחישה לנו כיצד להביע את הרתיעה משימוש ציני בטבע האנושי הרחום והטוב.

הקב"ה הטביע בכל בעל חיים את האינסטינקט לדאוג לגוריו ולגוזליו. הציפור ממלאת את שליחותה וייעודה בעולם בצורה מושלמת. האם רובצת על הביצים לחממם כדי שׁיִבָּקְעוּ ויהיו לגוזלים וממשיכה ומרחפת עליהם כדי להאכילם ולהגן עליהם.

אסור לנצל בצורה מרושעת את הרגע המקודש הזה, את החיבור הנפלא הזה בין אם לבניה - שהוא קיום רצון ה', לטובת צַיִד. אסור לנצל את העובדה שהאם לא תפרח, כדי לצוד אותה ואת בניה.

הד לדיבר המוסרי הזה נמצא במדרש רבה:

"אמר רבי אליעזר...אמר הקב"ה הואיל ונתעסקה (הציפור) בכבודו של עולם ובתיקונו, כדאי שתינצל (מדרש רבה, דברים ו, ה)".

הרחקת הדחף המרושע והציני, תוביל לחיים טובים ולאריכות ימים ושנים.

"...לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ו-ז)".

בל תשחית

על פי אותו עיקרון, תתבאר מצוות "בל תשחית".

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת ... (דברים כ, יט)".

אם בשעת מלחמה מתעורר צורך לכרות עץ לצורך בניית מצור, ועומדים זה לצד זה אילן סרק ואילן מאכל, חל איסור לכרות את אילן המאכל. הנימוק שאותו מדגישה התורה הוא: אינך יכול לכרות את המקור שממנו אתה ניזון. אל תיקח חיים של אחרים, באותו ענף שה' ברא כדי להעניק לך חיים. השחתת עץ מאכל בשעת מלחמה כשלידו עומד עץ סרק, היא השחתת המידות האנושיות, והנזק לנפש גרוע פי כמה מעיכוב המצור במלחמה.

איסור הדם

נחזור אל מה שכתבנו במצוות הביכורים, שאת הנקודה הבראשיתית יש להחזיר לבורא עולם כדי שימשיך לברך בה את העולם, ורק אח"כ נוכל לאכול מן התבואה והפירות.

זה יוביל אותנו אל אחד האיסורים החמורים שבתורה, והוא איסור אכילת דם. התורה מדגישה את האיסור הזה פעם אחר פעם:

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם... (דברים יב, כג)".

מדוע האיסור כל כך חמור?

המפתח להבנת איסור אכילת דם הוא הפסוק הבא:

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה...וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי...דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ... (ויקרא יז, ג-ד)".

פירוש הפסוק על פי רבי ישמעאל יהיה באופן הבא (על פי מסכת חולין טז. ועל פי פירוש הרמב"ן).

כשהיו בני ישראל במדבר, נאסר עליהם לאכול בשר חולין באופן רגיל. על כן, כדי לאכול בשר היה עליהם ללכת למשכן להקריב קרבן לה' ולאכול חלק מן הקרבן. משום כך, מי ששוחט בהמת חולין לאכילה שלא דרך קרבן, נחשב לו הדבר לשופך דם חינם.

בשעה שמקריבים קרבן וזורקים את הדם על המזבח, שורשו הרוחני של הדם חוזר למקורו לכפרה על הנפש.

"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם (שם, פסוק יא)". 

התורה מדגישה, כי בדם נמצא החלק הנפשי רוחני של הבהמה שהיא הנקודה השורשית שבה. לפני שאוכלים מן הבהמה צריך לקחת את השורש, להביאו אל המשכן ושם לצקת אותו על המזבח. כך מחזירים אותו אל מקורו לכפרה על הנפש. מכיוון שאי אפשר לעשות זאת מבלי להקדיש את הבהמה לקרבן, ילוּוֶה התהליך הזה בהקדשת בהמה לה'. דם הבהמה הנזרק על המזבח משמש מגן עבור דם האדם ובא במקומו. זהו פירוש הביטוי "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".

ממשיכה התורה ומסכמת:

"עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם... (שם, פסוק יב)".

מה יהיה הדין בחיה ועוף? הרי הם אינם קרבים על גבי המזבח?

התשובה ניתנת בפסוק הבא:

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל... אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (שם, פסוק יג)".

מדוע בעפר? כי יצירת החיה והעוף הייתה גם היא מן האדמה, שנא':

"וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית ב, יט)".

כאן אי אפשר להחזיר את החלק הרוחני של הדם אל מקורו דרך המזבח. לפיכך יש להחזיר את הדם אל שורשו שהוא עפר מן האדמה.

בארץ ישראל הדין שונה.

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ...בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם... (דברים יב, כ)". 

התורה מבארת, כי בארץ ישראל אין אפשרות להגיע בקלות מכל מקום אל בית המקדש. משום כך, התיר ה' לבני ישראל לשחוט ולאכול בשר בכל מקום גם ללא הקרבת הבהמה לקרבן. אמנם תהליך השחיטה חייב להיות כפי שהוא במקדש, אך מה יֵעשה בדם? הרי כאן אין מזבח?

התורה מסבירה, שכאשר אין אפשרות לצקת את הדם על המזבח כקרבן, יש לשופכו על הארץ והוא ייספג באדמה.

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ...לֹא תֹּאכֲלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (שם, פסוקים כג-כד)".

איסור נבלה

באופן דומה, נוכל להבין גם את איסור אכילת הנבילה, שהיא בהמה שמתה לא על ידי שחיטה.

בהמה שמתה איננה כבהמה נשחטת. כאן לא יוצא שום דם שאותו יש להקריב או להשליך. גם אי אפשר להוציא דם בצורה סתמית ולהשליכו על הארץ. רק שחיטה ראויה, מקדשת את הדם, בדיוק כפי שהיה במקדש. לאור כל זה, מכיוון שלא נעשה בדם מה שראוי לעשות בו, לא הותר בשר הנבלה לאכילה. הדם לא הוחזר לשורשו לכפרה ולכן לא נוכל לאכול את הבשר.

מכאן נובע הקשר הנסיבתי בסמיכות איסור נבלה לאיסור בישול גדי בחלב אמו:

"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה...כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (דברים יד, כא)".  

לפני פרידתו של משה רבנו מבני ישראל בתום שנות הנדודים במדבר ועל סף הכניסה לארץ ישראל, נושא משה את חזון התוכחה- שהיא פרשת "האזינו".

"הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם? הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ (דברים לב, ו)".

הכול זורם והכול נובע מן השורש המוסרי העמוק מכול, שהיא הכרת הטוב. יש להתרחק כמטחווי קשת, ממעשה נבלה של השבת רעה תחת טובה, ותחת זאת יש להכיר טוב למי שגמל לנו טובה. הנקודה הזאת היא קודש קדשים.