ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת תרומה / תשע"ד

אחדות וזוגיות

אותיות אל"ף בי"ת

האות הראשונה, שבה בחרה התורה לפתוח את פרק בריאת העולם, היא האות בי"ת:

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

רמז למשמעות שהתורה מייחסת לאות הראשונה היא העובדה, שאות זו גדולה משאר האותיות.

להלן קטע ממדרש "ילקוט שמעוני", המתאר לנו באופן ציורי דו-שיח בין הקב"ה ובין אותיות התורה.

"אמר רבי עקיבא: עשרים ושתיים אותיות, בהן נתנה כל התורה כולה.

בשעה שביקש לברוא את העולם, ירדו ועמדו לפני הקב"ה. זו אומרת לפניו: בי תברא העולם, וזו אומרת לפניו: בי תברא העולם.

בתחילה נכנסה תי"ו. אמרה לפניו: רבש"ע רצונך שתברא בי את העולם, שבי אתה עתיד ליתן את התורה לישראל ע"י משה, שנאמר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה? ... (דברים לג, ד)". 

השיב הקב"ה ואמר: לאו! מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים (העומדים למות) שנא': "...וְהִתְוִיתָ תָּו... (יחזקאל ט, ד)". מיד יצאה מלפניו בפחי נפש.

השאלה באיזה אות תתחיל התורה, אינה שאלה טכנית אלא מהותית. כל אות מסמלת שיטה ותפיסת עולם.

האות תי"ו, שהיא האחרונה באותיות אל"ף בי"ת, מסמלת תכליתיות. כלומר בכל דבר להגיע ישר לתכלית ולדלג על שלבי הביניים. טענתה בדבר המילה תורה הפותחת באות תי"ו, ממוקדת בתכלית העולם המגולמת בתורה. השיב לה הקב"ה ואמר, באות הזו סומנו גם אלו שעתידים למות בנבואת יחזקאל. כלומר, זה גם סוף האדם. הקב"ה חפץ בחיים שהם הדרך הארוכה בהשגת המטרה. לא רק התכלית חשובה אלא גם הדרך להשגתה.

ממשיך המדרש ומתאר:

"ואח"כ נכנסה שי"ן וכן כל אות ואות.

אחרי כולן נכנסה בי"ת ואמרה לפניו: רבש"ע רצונך שתברא בי את העולם, שבי אומרים בכל יום "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן? (תהילים פט, נג)".

השיב הקב"ה: הן! ברוך הבא בשם ה'. מיד קבלה הקב"ה וברא את העולם בבי"ת, שנא': "בְּרֵאשִׁית בָּרָא...".

האות בי"ת מבטאת זוגיות, זכר ונקבה. רק באמצעות הזוגיות הזו מתגלה הברכה. המילה "ברך" פותחת באות ב', שמספרה הוא שתיים, ממשיכה באות ר' שמספרה מאתיים, ומסיימת באות כ' שמספרה עשרים. הכול בסימן כֶּפֶל והכול בסימן ברכת ה', "פְּרוּ וּרְבוּ".

המדרש חותם בתיאור הבא:

אל"ף, כיוון שראה את הקב"ה שקיבל ממנו (מן האות בי"ת) לברוא את העולם, עמד לו לצד אחד ושתק, עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו: אל"ף מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום? השיב אל"ף ואמר לו: רבש"ע מפני שאין בי כוח לומר לפניך כלום, שכל האותיות מחושבים במניין מרובה ואני במניין מועט. בי"ת בשתים, גימ"ל בשלשה וכן כולם, ואני באחד!

השיב הקב"ה ואמר לו: אל"ף, אל תתיירא, שאתה ראש לכולן כמלך. אתה אחד, ואני אחד, והתורה אחת, שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל שנא': "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ... (שמות כ, ב)" (ילקוט שמעוני א)". 

האות אל"ף שהיא בגימטרייה 1, מסמלת את האחד. במציאות החומרית הזו, לאחד אין המשכיות, בניגוד לזוג, היוצרים את ההמשכיות. משום כך האות אל"ף שייכת לעולם הרוחני ולמציאות ה' שהוא אחד. במציאות הרוחנית הזוגיות אסורה ואין לה מקום.

למעשה, במדרש הזה, מציג רבי עקיבא בפנינו שני פסוקי מפתח, המתפקדים כשני צירים.

• 1) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים".
• 2) "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

הפסוק שבו נברא העולם, מתחיל באות בי"ת, לעומת הפסוק הפותח את עשרת הדברות, שמתחיל באות אל"ף.

הגמרא במסכת בבא בתרא קובעת:

                "אמר רב יהודה אמר רב. כל מה שברא הקב"ה בעולמו - זכר ונקבה בראם (בבא בתרא עד:)".

כלומר, כל המציאות החומרית מבוססת על זוגיות. פנים ואחור, ימין ושמאל, מעלה ומטה, פלוס ומינוס, שני קטבים, חומר ואנרגיה, אמצעי ומטרה וכו'.

היום, לאור התקדמות המחקר המדעי, דבריו של רב כוללים את כל המציאות, כולל החלקיקים הזעירים של החומר, כגון אלקטרונים.

מצד שני, המקור הא-להי לעולם, הוא בורא אחד בלבד, במובן העמוק ביותר של המילה "אחד".

האחדות הזו היא רוחנית ללא גבולות ופשטות ללא מורכבות.

אחדות ופיצול

העולם הזה שהוא "זוגי", נברא על ידי ה' שהוא "אחד". כלומר, זוגיות הנובעת מן האחדות. הרעיון הזה מקבל את ביטויו, בשני כלים מרכזיים במשכן העדות:

• 1) כפורת, המכסה את ארון העדות ועליה שני כרובים.

"וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת (שמות כה, יח)".

• 2) מנורת שבעת הקנים.

"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה...וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי (שם, פסוקים לא-לב)".

על רקע האיסור החמור של עבודה זרה, מלוּוֶה הציווי להציב על ארון העדות שני כרובים בעלי כנפיים, בהדגשה הבאה.

"...מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת".

כלומר, הכרובים חייבים להיות מגולפים מתוך הכפורת ולא מודבקים עליה. זאת כדי להורות, שמקור שני הכרובים הוא אחד.

גם במנורה, קיימים שני צדדים מקבילים, ימין ושמאל. משום כך, גם הם חייבים לצמוח מתוך גוף המנורה ולא מודבקים או מולחמים עליה.

"מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה...גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ (שם, פסוק לא)".

מכאן יוצא מֶסֶר חד וברור, שכל הפיצולים נובעים מן האחד.

וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו

חכמנו זיכרונם לברכה קבעו: איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם. האות יו"ד והאות ה' מייחדים את המילים איש ואישה. אם יש לשניהם שאיפה רוחנית משותפת, פירושו של דבר שזכו לצירוף האותיות המרכיבות את שם ה' שהוא י-ה, שהוא מעין התגלות שכינה.

כדי לתת אופק רחב יותר לנקודה הזאת, יש להתבונן מהיכן היה יוצא קול הנבואי, המדריך את משה רבנו בהוראותיו לבני ישראל.

"...וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט)".

הקול הנבואי היה בוקע מן החריץ הדק המפריד בין שני הכרובים שעל הכפורת, והוא מתקשר לאחד התנאים המרכזיים המאפיינים את שני הכרובים:

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה...וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו... (שם, פסוק כ)".

לא די בעובדה ששני הכרובים מגולפים ממקור אחד. חובה לגלף אותם באופן שפניהם יקבילו זה מול זה.

גם במנורה ניתן להבחין בבירור, שהתנאי הזה הוא תנאי מרכזי:

"...אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (במדבר ח, ב)".

אין די בעובדה, שקני המנורה על כל אביזריהם היו מגולפים מזהב המנורה עצמה. קיימת חובה לכוון את הלהבות של כל הנרות לכיוונו של הנר האמצעי. הכרובים יוצאים מן הכפורת האחת וחוזרים להתאחד במבטם. גם קני הנרות יוצאים מגוף המנורה האחד ושבים להתאחד בהטיית הפתילות אל הקנה האמצעי.

התמונה הכוללת הזו, משרטטת את הרעיון הבא.

הכול בא מן האחד והכול שב אל האחד. רק כאשר יוצרים תיאום בין שני חלקי הזוג פנים אל פנים מתוך אחדות, רק אז, יבקע קול נבואי מן החריץ הזעיר שבמקום המפגש.

מנין נובע הקול הנבואי? האם התופעה הזאת באה לידי ביטוי גם בהיבטים נוספים?

המימד הנוסף

גוף האדם הוא זוגי, ימין ושמאל. כמעט כל מה שיש בצד ימין יש בצד שמאל. היה מקום לחשוב, שהצד הנוסף נברא, אך ורק כדי שישמש מילוי מקום לעת הצורך. אך אצל הקב"ה, הכול הוא בתכנון מושלם ואין צורך ליצור רזרוות. זה אמנם נכון, שאפשר להשתמש באחד הצדדים כרזרווה, אך אין זו המטרה העיקרית ביצירת הזוגיות.

נאמר בזהירות ראויה, שהקב"ה יצר את העולם הזה בכלל ואת האדם בפרט בצורה זוגית, בכדי שאיחודם יגלה מימד נוסף אשר ייקרא על שמם.

להלן שש דוגמאות שידגימו את הרעיון הזה.

רגליים

גם על רגל אחת אפשר ללכת באמצעות קפיצות. אך שתי רגליים נועדו להקנות יציבות, הן בעמידה והן בהליכה וריצה. היציבות, היא מימד נוסף, הנרכש באמצעות שימוש מושכל בזוג רגליים.

ידיים

כל יד מסוגלת לפעול עצמאית. אך היכולת ללפות חפץ שאין לו בית אחיזה, תלויה בתיאום בין שתי הידיים ובסיוע עמוד השִדרה. זהו מימד נוסף המושג באמצעות שתי הידיים.

עיניים

עין אחת רואה כל מה שהעין השנייה רואה. השימוש בשתי העיניים בעת ובעונה אחת, מאפשר קליטה של מרחק ועומק. המימד הזה מושג על ידי מיקוד שתי העיניים בנקודה אחת.

אוזניים

אפשר לשמוע באוזן אחת כל מה שאפשר לשמוע באוזן השנייה. האזנה בשתי האוזניים גם יחד, מאפשרת לקלוט גם כיוון והתמצאות במרחב. אדם השומע רק באוזן אחת, אינו יכול להבחין מאיזו זווית במרחב מגיע הקול. שמיעה סטריאופונית בשתי אוזניים מעניקה לנו את היכולת לקלוט את מיקומם של מקורות הצלילים.

חוטם

אפשר לנשום גם דרך נחיר אחד באף. אך רק נשימה בשני הנחיריים גם יחד, מסוגלת להעניק נשימה עמוקה, מלאה חמצן לריאות הגוף.

מוח

חצי המוח הימני, אחראי על הצד ההומאני והאמנותי כגון: רגשות, מוסיקה ציור. החצי השמאלי של המוח, אחראי על הצד הריאלי והמדעי כגון: חשיבה שכלית, ניתוח, הרכבה ודיבור.

 רק שיתוף פעולה הדוק בין שכל ורגש, כושר ניתוח ודמיון מרקיע גם יחד, מאפשר השגת מימד נוסף, והוא      המימד הנבואי, הרוחני העמוק.

כעת אנו מבינים טוב יותר, מדוע הקול הנבואי העובר מה' אל משה, מתגלה דווקא מבין שני הכרובים, בנקודת החיבור.

נוסיף ונפרט.

בחלוקת האחד לשניים, נעלם מן האחד מימד מרכזי. באמצעות הבחירה החופשית, בוחר האדם מרצונו לשוב ולהתאחד, ובכך הוא מחזיר את המימד הנוסף שנעלם. כעת, המימד הנוסף מגיע בזכות ולא בחסד.

ביום השני מימי הבריאה, נעלם התואר "כי טוב". הסיבה הייתה פיצול המים לשניים, אלו שממעל לרקיע ואלו שמתחת לרקיע. בשעה שאדם מחפש ומוצא את בת זוגו, הרי הוא מחזיר את המימד שנעלם, כלשון המטבע שטבע שלמה המלך בספר משלי.

"מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' (משלי יח, כב)".

שָׁמוֹר וזָכוֹר

רעיון מופלא זה בא לידי ביטוי, בפסוק מפורסם בספר תהילים.

"אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי... (תהילים סב, יב)".

דְבַר האלוקים האחד, מתפצל באוזננו לשניים, כי אין אנו מסוגלים לקלוט את האחד בשלמותו. יש צורך לשמוע את הצו החיובי "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ..." וגם את הצד השולל כל אלהות אחרת "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים...".

בעשרת הדברות שבספר שמות, נאמר:

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (פרק כה, ח)".

ובעשרת הדברות שבספר דברים, נאמר:

"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... (פרק ה, יב)".

הביטוי "זָכוֹר" מבטא פעולה חיובית של קידוש ביום השבת, הן בתפילה והן על היין. לעומת זאת הביטוי "שָׁמוֹר" מבטא הימנעות מעשיית מלאכה אסורה ביום השבת.

הגמרא קובעת במסכת ראש השנה:

"זָכוֹר ושָׁמוֹר בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע (ראש השנה כז.)".

כלומר, ה' השמיע זאת בדיבור אחד, ואנחנו שמענו שתיים.

נסביר זאת, בצורה יותר ברורה.

האמירה "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ", מבטאת את המציאות האחת והיחידה, המלאה  בנוכחות ה'. בפשטות, אין מקום לשום ישות אחרת שתהיה נוכחת. משום כך, לכאורה הציווי "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים" מיותר.

בכל זאת, כיוון שאנו בני אדם זוגיים, לא נבין את החיוב לעמקו עד שלא נשמע בפירוש גם את השלילה. ה' הוא האלוקים, ורק ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו.

מכאן הקיש משה ליום השבת.

לכאורה, די בציווי - "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" מפי הקב"ה. יום השבת הוא היום הקדוש בה"א הידיעה, המיוחד והאחד מול ששת ימי המעשה. פשוט, אין בו מקום להכנסת מלאכת חולין כלשהי.

ואכן, פירוש "בדיבור אחד נאמרו" משמעותו, שה' אמר "זָכוֹר" בצורה שלא הותירה מקום ספק למשה, שהוא שומע בבירור גם את השמור. משום כך, כאשר חזר משה על התורה במשנה תורה, השמיע את אשר קלטה אוזנו, שהיא תוספת "שָׁמוֹר", המבטא את ההימנעות מעשיית מלאכת חולין אסורה.

עבורנו, רק שילוב של פעולת הזיכרון של יום השבת יחד עם הימנעות ממלאכה, יעניק את המימד הרוחני העליון, הנוסף והנכסף של יום השבת.

גם אלו הם כעין שני כרובים שהקול הנבואי יוצא מבין שניהם.

תאומים ותמים

הלולב שאנו נוטלים בחג הסוכות, בנוי בצורה מיוחדת במינה.

משני צידי השדרה, מכאן ומכאן עולים עלים רצופים, המגיעים עד לנקודה העליונה של הלולב ושם הם מתאחדים. הנקודה הזאת נקראת "תיומת". המילה הזאת נגזרת מן המילה "תמים", המבטאת אחדות ושלמות.

אם ה"תיומת" הזאת מתחלקת לשנים בצורה ניכרת לעין, הרי הלולב פסול. הוא הדין אם נפרדו רוב זוגות העלים זה מזה, הלולב פסול. (עלי הלולב זוגיים ודבוקים זה לזה בגבם).

בנוסף, אם כל העלים עולים מלמטה רק מצידו האחד של הלולב, הלולב פסול. כלומר, כשרות הלולב תלויה בעובדת היותו זוגי מלמטה ואחד למעלה.

זה מתקשר עם פסוק נוסף בפרשה:

"וְיִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ... (שמות כו, כד)".

בנוסף לפשט הפסוק העוסק בהתאמת הקרשים זה לזה, מובע כאן רעיון מופלא. מלמטה הם תאומים – כלומר זוגיים. אך כשמגיעים למעלה, הם מתאחדים לתמימות ולשלמות אחת.

בתפילת שחרית, בברכות קריאת שמע, אנו פותחים בשילוב אור וחושך: "יוצר אור ובורא חושך". גם בתפילת ערבית אנו משלבים את השנים: "גולל אור מפני חושך..."

הזוגיות הזאת מתאחדת בהמשך, באמירת "בקריאת שמע".

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו, ד)".

זאת ועוד.

אנו משתדלים לומר פסוק זה בשעת הנץ החמה בבוקר, שהיא שעת התאחדות הלילה והיום. בנקודה הזאת מופיע הקול הנבואי וגילוי כבוד ה'.