פרשת כי תשא - ביני וביניכם

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת כי תשא / תשע"ד

ביני וביניכם

שתי קומות

אחרי שהות ארוכה של ארבעים יום, ושעה קלה לפני שמשה רבנו יורד מהר סיני, פונה אליו ה' ולוחש לו כממתיק סוד:

"מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם.

שנאמר: "...לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (שמות לא, יג)" (מסכת ביצה טז.)".

הגמרא הזאת מתכוונת לפרשייה קטנה ומופלאה המובלעת בפרשת כי תשא, הפורשת בפנינו כאדם המשיח לפי תומו, את מלוא המשמעות של יום השבת.

"...אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם... (שמות לא, יג)".

הביטוי "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" מרגש מאוד, כי הוא מביע את הקשר העמוק והסודי בין ה' ובינינו באמצעות היום הקדוש והנשגב הזה. הפסוקים בפרשייה הזאת נראים לכאורה כחוזרים על עצמם פעם אחרי פעם ללא חידושים, אך כשמתבוננים בהם, רואים מבנה מושלם ומדויק המורכב משתי קומות.

הקומה הראשונה של יום השבת מופנית אלינו, בעוד שהקומה השנייה העליונה מופנית אל הקב"ה.

הפתיח מופנה אלינו, עם ישראל:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם... (שם, פסוק יד)".

הדגש הוא על המלה "לָכֶם". כלומר, אתם בני ישראל, השבת מיוחדת (קודש) עבורכם. במה היא מיוחדת?

"...לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (שם, פסוק יג)".

כלומר, "למען דעת" - כדי שתיוודע גודל מעלתכם, שה' בעצמו בחר בכם וייחד אתכם מכל העמים.

מייד לאחריה מוצגת הקומה השנייה, העליונה.

"...שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'... (שם, פסוק טו)".

הרמז לקומה השנייה הוא בביטוי "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן". כלומר, שתי קומות גם שבת וגם שבתון.

בעוד שהקומה התחתונה "קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם" מיוחדת עבורכם, הקומה הזאת העליונה "קדֶשׁ לַה' " מיוחדת לה'. במה היא מיוחדת לה'?

"...אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ (שם, פסוק יז)".

כלומר, עדות לבריאת העולם בשישה ימים על ידי הקב"ה.

החלוקה הזאת לשתי קומות בולטת גם בפרט הבא.

בקומה הראשונה, עונשו של מחלל שבת במזיד מפורש כך:

"...כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ (שמות לא, יד)".

לעומת הקומה השנייה בפסוק הבא, שבו נכתב אחרת:

"...כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת (שם, פסוק טו)".

מהו ההבדל בין כרת למיתה?

לעיל ביארנו, כי הקטע הראשון מדגיש את קדושת בני ישראל ("כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" "קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם"). משום כך, מי שמחלל את ברית השבת במזיד ובכוונה, אין לו זכות להיכלל בתוך עם ישראל, שהרי במו ידיו הוא מוציא את עצמו מכללם. בלשון התורה זה נאמר כך:

"וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ".

הנפש נכרתת מתוך העם אשר היא שייכת אליו.

לעומת זאת, הקטע השני מדגיש את קדושת השבת לה' (שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'). משום כך, מי שהופך את קודש ה' לחול במזיד ובכוונה תחילה, הופך את עצמו לחלל וריקן מנוכחות ה' בקרבו, הווי אומר שלילת חייו:

"כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת".

נשוב אל הקומה הראשונה ונתבונן בה:

"...אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם... (שם, פסוק יג)".

הציווי "תִּשְׁמֹרוּ" פירושו, השגיחו ושימרו בלבבכם את הציפייה ליום השבת לאורך כל השבוע. את זה תעשו "לדורותיכם", כלומר מדור לדור. אין כאן שימוש במינוח "ברית עולם" כפי שמופיע בקומה השנייה.

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם  (שם, פסוק טז)".

הקומה הראשונה מדגישה את עם ישראל ולכן ההתחייבות מוגבלת "לְדֹרֹתֵיכֶם" בלבד, בעוד שבקומה השנייה, הקב"ה שהוא נצחי יכול להתבטא "בְּרִית עוֹלָם".

ההבחנה הזאת היא שיחזורו של הפסוק "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר (שמות ג, טו)". משמעות הפסוק היא, שה' קובע את שם הויה לְעֹלָם, בעוד שעם ישראל מוגבל לְדֹר דֹּר.

לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת

נוסיף ונרחיב.

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם  (שם, פסוק טז)".

מה טיבה של עשיית השבת?

נראה לי פירושו של בני, הרב יצחק חיים. "לעשות" פירושו לקבוע. באופן שהביטוי הזה מחובר להמשך:

   "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם".

כלומר, בני ישראל לדורותם, יקבעו את השבת לאות ברית עולם. אמור מעתה, באמצעות אי עשיית מלאכה, תיקבע השבת  לאות על הברית והקשר בין ה' לבינינו.

התורה מוסיפה ומפרטת:

"בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ (שם, פסוק יז)".

זהו פירוט נוסף, המבאר מדוע ה' בחר ביום השבת לאות על הברית והקשר בינו לבינינו? הנימוק הוא, כי גם ה' עצר ביום השביעי ממלאכת בריאת העולם.

הווי אומר, עם ישראל מצידו יזדהה עם מעשי ה' ויפעל כמוהו, וה' מצידו, יסמן את יום השבת לאות על הקשר בינו ובין עם ישראל.

לאור הפירוש הזה נשוב ונתבונן בפרשיית "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ (בראשית ב, א)", המתארת את יום השבת הראשון אחר בריאת העולם. הפסוק החותם הוא זה:

"וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת (שם, פסוק ג)".

הפועל "לַעֲשׂוֹת" יתפרש בשני פנים:

• 1) אלוקים ברא את העולם, בכדי להביאו (את העולם) לכלל עשייה.
• 2) לקבוע את יום השבת בעתיד, לאות ברית.

על פי הפירוש השני, העולם עומד להמתין אלפיים שנה עד להופעתו של עַם ישראל, אשר יקבע את יום השבת לאות על הברית שה' כרת אתם.

היום הזה מגיע:

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם"

אני לדודי ודודי לי

הביטויים הנעלים האלה "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם", "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מביעים המתקת סוד בין ה' ובינינו. הקשר הדוּ צדדי הנהדר והמיוחד הזה, בין ה' לישראל, נחשף בפרשת "כי תבוא".

• 1) "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם (נִישֵׂאתָ למעלה), לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים...".
• 2) "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה... (דברים כו, יז-יח)".

במילים אחרות: אתה אליו והוא אליך. אני לדודי ודודי לי.

הגמרא במסכת ברכות מוסיפה ומרחיבה את היסוד העמוק הזה בצופן מצוות התפילין (ברכות ו.).

• 1) בתפילין שלנו כתוב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו, ד)".
• 2) בתפילין של הקב"ה כתוב "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ... (דברי הימים-א יז, כא)".

הגמרא הזאת מחדשת את המושג השמֵימי "תפילין של הקב"ה".

ברור שאין הכוונה לתפילין ורצועות חומריות, אלא למשמעות המיוצגת על ידי התפילין.

התפילין הם כתר לראשנו והם סמל להכתרת ה' למלכנו. מצד שני, גם הקב"ה אוהב ומכבד מאוד את עם ישראל שהוא בעל שאיפות כל כך מיוחדות ורוחניות, ולכן הוא מוכן להשרות את שכינתו במשכן ובמקדש, מעשי ידי אדם.

הגילוי הזה, אשר מתומצת בדוּ כיווניותו של יום השבת, עומד ביסוד הפיצול של יום השבת, בין ספר שמות לספר דברים. הביטוי "זָכוֹר" בעשרת הדיברות שבפרשת יתרו, מול הביטוי "שָׁמוֹר" בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן.

מפי הגבורה

לפני שניגש לבירור היסוד הזה, ניגע בעשרת הדיברות בכללותן. את סיכום מנין המצוות שנאמרו למשה בסיני, מגישה לנו הגמרא במסכת מכות:

                "דרש רבי שמלאי:

שש מאות ושלוש עשרה מצות שנאמרו לו למשה...אמר רב המנונא: מאי קרא? (מה המקור בפסוקי התורה?). "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה... (דברים לג, ד)".

(שואלת הגמרא) תּוֹרָה בגימטרייא, שש מאות ואחד עשרה הוי?! (ומשיבה) "אָנֹכִי" ו"לא יִהְיֶה לְךָ", מפי הגבורה שמענום (מכות כג:)".

מדברי חז"ל אלו אנו למדים, שרק את שתי הדיברות הראשונות שמע עם ישראל ישירות מפי הקב"ה.

מיד לאחר שמיעתן, הרגיש עם ישראל שהפחד משתק אותו והוא איננו יכול יותר לעמוד ולשמוע את קול ה' ישירות. מתוך יראת כבוד פונה העם אל משה רבנו ומבקש ברעדה, שאת שאר הדיברות ימסור להם מפיו אחרי שישמע אותם מהקב"ה.

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה. דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת (שמות כ, טו)".

הרמב"ן בפירושו לתורה, מגיש לנו ראייה לפירוש חז"ל. הוא מפנה את תשומת לבנו לשוני הקיים בין הצורה הלשונית של שתי הדיברות הראשונות לבין שאר הדיברות.

שתי הדיברות הראשונות מנוסחות בגוף ראשון, כציטוט מפי הקב"ה (בתוספת המילה "אָנֹכִי").

• 1) "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"
• 2) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי...כִּי אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵ-ל קַנָּא...".

לעומת שאר הדיברות, המנוסחות כציטוט מפי משה רבנו.

• 3) "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא...".
• 4) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ...וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ...".
• 5) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

זָכוֹר ושָׁמוֹר

נשוב ונעיין בפיצול בין זכור לשמור.

מצות יום השבת כפי שהיא מופיעה בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן, מאופיינת בשני שינויים מרכזיים בהשוואה לפרשה המקבילה לה בפרשת יתרו.

• 1) כאן (ואתחנן) "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ במקום "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"
• 2) כאן (ואתחנן) טעם המצווה קשור לשִחרור מעבדות מצרים,

"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (דברים ה, יד)".

 זה בשונה מטעם המצווה המופיע בפרשת יתרו, הקשור לבריאת העולם.

יסוד ההבדל נעוץ בתוכן המאמר הזה.

בפרשת ואתחנן, מודגשת הקומה הראשונה שהיא מיוחדותו של עם ישראל, שזכה לצאת ממצרים ביד חזקה כדי שיהיה עם ה' המיוחד.

לעומת זאת, פרשת יתרו מדגישה את הקומה השנייה שבה ה' בורא שמים וארץ בששה ימים.

במילים אחרות, פיצול הטעמים בין לוחות ראשונים (פרשת יתרו) ללוחות שניים (פרשת ואתחנן) {עיין מאמר החיים והטוב לפרשת ואתחנן}, מקביל לפיצול בין שתי הקומות בפרשייה אחת שנאמרה לו ברדתו מן ההר, כפי שהוכחנו בראשית המאמר.

הפיצול הזה מוצא את ביטויו במשפט אחד שאמר משה רבנו לישראל, מיד עם רִדתו מן ההר:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם...שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'... (שמות לה, א-ב)".

הצירוף של "יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (עַם ישראל), עִם "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה" (הקב"ה), הוא סיכום דבר ה' על דוּ כיווּניוּת של יום השבת.

כעת ניגש להסבר המילים זָכוֹר ושָׁמוֹר, בהתאם לרעיון שהצגנו.

חז"ל פירשו את הביטוי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" באופן הבא. "זכרהו על היין". כלומר, יש להזכיר בפה ברכת "מקדש השבת" ולצרף לה את ברכת הגפן.

הפועל "שמור" לעומת זאת, מבטא זיכרון בלב, כעין שמירת פיקדון. כך מצינו ביעקב אבינו "...וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר (בראשית לז, יא)", כלומר שמר את דבר החלום בלבו.

עלינו להדגיש, כי למרות האמור לעיל שקדושת ישראל מאובחנת במצוות יום השבת ("...לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"), בכל זאת, עיקר קדושת ישראל באה לידי ביטוי במועדי ישראל. הנימוק הוא, שיום המועד נגזר מקידוש החודש שנקבע על ידי חכמי הסנהדרין. משום כך אנו חותמים את נוסח הקידוש בחג "מקדש ישראל והזמנים", בעוד שביום השבת אנו מזכירים רק "מקדש השבת".

זה מסביר מדוע בפרשת יתרו, ששם הטעם הוא בריאת שמים וארץ, הציווי הוא "זכור", כלומר הזכרת יום השבת בדיבור בפה.

לעומת זאת, בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן, ששם מודגשת יציאת מצרים ושִחרור עם ישראל מעבדות, משתמשת התורה בפועל "שמור" שהוא במחשבה בלב, לרמוז שאין להזכיר בפירוש מקדש ישראל, ואותו יש להשאיר למועדים.

לא נוכל לסיים את המאמר ללא העלאת דבריו המרגשים של הנביא ישעיהו:

"אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.

אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר (ישעיהו נח, יג-יד)".