ויקרא - על מהות הקרבנות

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת ויקרא / תשע"ד

על מהות הקרבנות

מקדשי קדשים לחולי חולין

פער גדול ובלתי מוסבר קיים בין התייחסותה של התורה לסוגיית הקרבנות, לבין התייחסותם של נביאי ישראל. המקום הנרחב שהתורה הקצתה לקרבנות מלמד על חשיבות הקרבנות כחלק בלתי נפרד מן החיים הרוחניים של עם ישראל.

כל ההתגלויות הנבואיות לאברהם יצחק ויעקב - אבות האומה, לוּווּ בהקמת מזבח לה' שעליו הוקרבו קרבנות. כמו כן, התגלות ה' בחנוכת משכן אוהל מועד, באה לידי ביטוי בירידת אש מן השמים ובשריפת הקרבן שעל המזבח.

סיווגם הרוחני של הקרבנות נע בין קודש לבין קודש קדשים, סיווג הדורש טהרה מוחלטת בכל העוסקים בהקרבת הקרבן, מתחילה ועד סוף.

עלינו לברר, כיצד הידרדרו הקרבנות ממעמד כה גבוה של קודש קדשים למעמד כה נמוך של חולי חולין בזמן נביאי ישראל?

את האות ראשון לשינוי היחס, נתן שמואל הנביא בתוכחתו העזה לשאול המלך.

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'?

הִנֵּה שְׁמֹעַ, מִזֶּבַח טוֹב. לְהַקְשִׁיב, מֵחֵלֶב אֵילִים (שמואל-א טו, כב)".

את המתקפה ממשיך ישעיהו הנביא בתוכחה גלויה לעם ישראל.

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי (ישעיהו א, יא)".

מגדיל לעשות ירמיהו הנביא, המציג לכאורה סימן שאלה על כל יסוד הקרבנות.

"כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם ... (ירמיהו ז, כב-כג)".

את הפרק הזה חותם מיכה הנביא, בהציגו סולם ערכים שונה לחלוטין ממה שהיה מקובל באותה תקופה.

עם ישראל מציג לנביא את השאלה הבאה.

"בַּמָּה אֲקַדֵּם ה', אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם?

הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת? בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים? בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן?... (מיכה ו, ו-ז)".

תשובת ה' מפתיעה ומשנה את נקודת המוצא.

"הִגִּיד לְךָ - אָדָם, מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ.

כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ (שם, ח)".

לא אלפי אלים ולא רבבות נחלי שמן ובוודאי לא קרבן אדם, אלא משפט צדק, חסד וענווה.

מפתיע להיווכח, כי הביטוי "הִגִּיד לְךָ - אָדָם מַה טּוֹב..." המבשר את השינוי הדרמטי, הוא אותו הביטוי שבו התורה פותחת את תורת הקרבנות: "... אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'... (ויקרא א, ב)"

מטרת ביניים

שאלת הפער בין עמדת התורה לבין זו של הנביאים ביחס לקרבנות, היוותה אבן פינה לשיטותיהם המנוגדות של שני גדולי ישראל, הרמב"ם והרמב"ן, בהבנת יסוד הקרבן.

הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג, לב) מבאר, כי מטרת מצוות התורה היא להוציא את עם ישראל מן המקום השפל בו היה שקוע רוב העולם, שהוא עבודת האלילים השקרית והבזויה, ולהעלותו אל עבודת ה' האמיתית והמרוממת.

בכדי להגיע אל המקום הגבוה בעבודת ה', שהוא קשר של דיבור ותפילה, יש להציב מטרת ביניים. מכיוון שכל העולם היה שקוע בהקרבת בהמות ומנחות לאלילים בהיכליהם, הסכימה התורה להמשך עבודת הקרבנות, אבל בשלושה תנאים. א) שיהיו לשם ה'   ב) שיוקרבו במקום שבחר ה' ג) שהעבודה תתנהל על ידי מצוות ה'.

הרמב"ם משווה זאת להטיית בני ישראל מן המסלול הראשי והקצר ממצרים לארץ ישראל, אל מסלול מעגלי של הליכה במדבר. התורה עצמה מעידה, כי אין ההליכה במדבר מטרה בפני עצמה, אלא פתרון ביניים בהתחשב במצבם הנפשי של בני ישראל.

"... וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף... (שמות יג, יז-יח)".

ממשיך הרמב"ם ומבאר. בדור הנביאים חזרו ישראל לעבודת האלילים ונשארו מקריבים קרבנות בבית המקדש. נמצא שהחטיאו את המטרה שבעבורה הסכים ה' להמשכת עבודת הקרבנות. כעת, לא רק שהקרבן מיותר, אלא הוא גם מזיק, מפני שהוא משלה את בני ישראל שבכך הוא מטהר ומכשיר את מעשיהם השליליים.

לא כן הרמב"ן בפירושו לפרשת ויקרא, אשר מתקשה מאוד בקבלת הרעיון שאין הקרבנות מטרה נעלה בפני עצמה, ושהם רק מכשיר להסטת העבודה מן הפסל והאליל אל ה' יתברך.

השגותיו על שיטת הרמב"ם הן חדות. 1) הרי אחרי המבול הקריב נח קרבן בצאתו מן התיבה, והקרבן היה לנחת רוח לפני ה' עוד בטרם התפשט חטא עבודה זרה בעולם! 2) אפילו עוד קודם לכן, ה' קיבל ברצון את מנחתו של הבל, בנו של אדם הראשון.

לכן נוטה הרמב"ן אל הדעה, שעל המקריב לחשוב שגופו היה עלול להיענש כקרבן שנשחט, וחסד עשה אתו ה', שהסכים לכפרה הזאת שתהיה תמורתו, כדי שייתן אל לבו וישוב בתשובה.

הרמב"ן מזכיר את דברי הגמרא המדגישים לפנינו את העובדה, שהתורה מקפידה להשתמש בשם הויה בכל הנוגע לקרבנות, ולא בשם אלוקים.

לדעת הרמב"ן, הקרבן הוא ביטוי נעלה להתקרבות ולהתאחדות לפני ה'.

בתקופת הנביאים, הפך הקרבן בעיני העם, למעין שעיר לעזאזל להשקטת המצפון, מתוך מחשבה מעוותת שה' צריך את הקרבן לעצמו. התפישה הזאת הציבה את הקרבן מטרה לחיצי הלעג של הנביאים. ביטוי לכך אנו מוצאים בספר תהילים.

"אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָך ְכִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה (תהלים נ, יב-יג)".

בעקבות הבורא

נצעד צעד נוסף קדימה בעקבות הרמב"ן, ונגיע אל שביל האמצע שלא יסתור את דעת הרמב"ם.

חכמנו זיכרונם לברכה לימדונו כי שלושה שותפים הם באדם: הקב"ה, אביו ואמו. אביו ואמו מעניקים לו את הגוף החומרי והקב"ה נופח בו נשמה.

במילים אחרות, ה' נוטע שאיפות וההורים מייצרים את האמצעים ואת הכלים לביצוע השאיפות. ללא השאיפות שה' נוטע, היה הגוף נשאר דומם ללא תנועה.

מה הם השאיפות האלה, שה' מצייד בהם את האדם? נחלק אותם לשלוש דרגות, מן השלב הנמוך אל הגבוה.

• שאיפות קיומיות.   2) שאיפות יצירתיות.   3) שאיפות רוחניות.
• השאיפה הקיומית, כוללת את כל צרכי הגוף, והיא מכונה - נפש.
• השאיפה היצירתית, כוללת יצירה ועשייה כולל תנועה, והיא מכונה - רוח.
• השאיפה הרוחנית, כוללת שאיפה לצדק ומשפט, חסד ורחמים ונתינה לזולת, והיא מכונה - נשמה.

מעל הכול, שתל ה' באדם שאיפה עמוקה מאוד, והיא להידמות לה'. את זאת הוא עשה באמצעות קריאת השם "אדם". האות הראשונה והאות האחרונה שהם: אל"ף - מ"ם, זהות לאות הראשונה והאות האחרונה בשם "אלוקים". האות האמצעית (דל"ת) מייצגת את המילה "דמות".

"... בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ (בראשית ה, א)".

כלומר, השם "אדם" שניתן לאדם הראשון ולאשתו גם יחד, היא ביטוי למטרת שליחותם בעולם, להיות דומים לאלוקים. כך פירשו חז"ל את הפסוק "... זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ... (שמות טו, ב)".

         " הְוֵי דומה לו: מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום (שבת קלג:)".

פירושו של דבר הוא, שמוטל על האדם תפקיד לייצג את ה' ואת תורתו בצורה הנעלה ביותר.

בהמשך לדברים אלה, נזכיר את המצוה הראשית ב-"שמע ישראל".

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו, ה)".

פירשו חז"ל במסכת יומא.

"שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו באמונה ויהיה דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה (יומא פו.)".

כלומר, אהבת ה' איננה הצהרת כוונות בלבד, אלא מעשים שיעודדו את הסביבה כולה לאהבת ה' ולאהבת תורתו ומצוותיו.

שותפות ושליחות

ה' העניק כבוד והדר לאדם אשר יצר, ועיטר אותו בצלם אלוקים. מתנות אלו מלוות בציפייה, שיהיה שותף נאמן בקיום העולם שה' יצר ובשיכלולו החומרי והרוחני. כל אדם הוא יצירה ייחודית שאין דומה לה, ומצויד בשליחות מיוחדת שרק הוא מסוגל לבצע אותה, להשלים ולשכלל את העולם על פי המִתווה שה' יצר.

כתב המינוי לשליחותו המיוחדת של עם ישראל בעולם, ניתן לפני מעמד הר סיני.

"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים...

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ה-ו)".

זו בדיוק כוונת הנביא ירמיהו באמרו:

"כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.

כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם ... (ירמיהו ז, כב-כג)".

על פי זה, הקומה הראשונה והבסיסית היא המוכנות לשמוע בקול ה'. פירושו של דבר הוא, להיות שותפים נאמנים לקיום העולם, פיתוחו ושִׁכלולו על פי רצון ה'.

נעלה לקומה השנייה ושם נמצא את השאיפה להעלות את רמת הקשר בינינו ובין ה' באמצעות דיבור ישיר אליו, דוגמת תפילה ותחינה.

נעלה לקומה השלישית ושם נמצא את הקרבת הקרבן. כאשר אדם סומך בכל כוחו את ידו על ראש הכבש ומוסר אותו לקרבן, הוא בעצם אומר לה': אני מוכן ללכת בשליחותך עד הסוף, גם אם המחיר שאשלם יהיו חיי, כמו הקרבן הזה.

ואם זה קרבן ציבור, כמו עולת התמיד יום יום, הרי זה כאילו עם ישראל מצהיר לפני ה', אנו מוכנים לקדש את שמך בעולם בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו, גם אם נקריב את חיינו. כדברי הפסוק: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה (תהילים מד, כג)".

זהו המקום לצטט את פיוטו המרגש והמרומם של הרב יצחק הוטנר.

בלבבי משכן אבנה       להדר כבודו

ובמשכן מזבח אשים   לקרני הודו.

ולנר תמיד אקח לי       את אש העקדה

ולקרבן אקריב לו       את נפשי היחידה.

אם כך הם פני הדברים, באיזה אור מגוחך ונלעג נראה שאול המלך כאשר הוא מציע, שכפיצוי על אי שמיעה בקול ה', יגיש העם קרבנות!

"וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל... לִזְבֹּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל (שמואל-א טו כא)".

שמואל הנביא מרעים עליו בקולו:

"... הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'... (שם, כב)".

כלומר, אתה שאול מציג תורת קרבן הפוכה ונלעגת. אתה מניח שה' צריך את הקרבן שלך, ואולי זו הסיבה שאתה מציע לשחד אותו בקרבן, כפיצוי על כך שלא שמעת בקולו?!

הרי האמת הפוכה לגמרי.

הקרבן הוא שיא הביטוי למוכנות לשמוע בקול ה' וללכת בדרך ה', עד כדי הקרבת החיים! זהו הקרבן האמיתי!

כעת נבין היטב את תוכחתו של ישעיהו הנביא בפרק א'.

• "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'...
• "... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ...
• "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט... שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה (ישעיהו א, יא-יז)".

נלך מן הסוף להתחלה.

אם כל הקומה היסודית, שהיא השמיעה בקול ה' בדרישת צדק ומשפט - הרוסה, אזי אין טעם לקומה השנייה - שהיא התפילה, וה' לא יקשיב לה, ובוודאי אין משמעות לקומה העליונה שהיא הקרבן.

באותו כיוון הולך מיכה הנביא, כאשר הוא מציג את שאלת העם ואת תשובת ה'.

"בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם.

הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת? בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים? ...

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ.

כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ (מיכה ו, ו-ט)".

כלומר, רק אם תקיימו את המצוות היסודיות והבסיסיות, אז יש טעם בקרבן, שהוא הביטוי הנעלה לרצון להתקרב לה' עד כדי מסירות נפש. אך ללא משפט וללא חסד וללא צניעות, הקרבן הוא אפס, ואפילו גרוע יותר. הוא פגיעה ללא צורך בבעל חיים ועדיף לשחוט ולאכול את הבשר, כפי שליגלג ירמיהו הנביא:

"... עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ (תוסיפו) עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר (ירמיהו ז, כא)".

מקח וממכר

התפיסה המעוותת של עובדי האלילים חִלחלה לתוך בני ישראל. עובדי האלילים האמינו כי האלילים אוכלים ושותים ויש ביניהם מאבקי כוח וכבוד וגם התפרצויות זעם, כמצוטט מכתבי היוונים ושאר עמים עובדי עבודה זרה.

הנימוק להקרבת קרבנות לאלילים, היה הכוונה לרצות אותם ולשכך את זעמם שלא יפגעו בבני אדם.

על הנקודה הזו בדיוק, מלגלג הנביא בפרק נ בתהילים.

"לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף.

יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי.

אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה (תהילים נ, ט-יג)".

כלומר, אם האלוקים רעב, הוא יכול לקחת את כל חיות היער ובהמות ארץ ועוף ההרים. לשם מה הוא צריך את הכבש מביתו של האדם בעל הדעה האווילית והמטופשת הזאת?

התפיסה האלילית הזאת עברה "גיור" מתוחכם, ויצרה את החשיבה המעוותת הבאה:

...אני אשחד את ה' בקרבנות כדי שהוא יטה לטובתי. וגם אם עוויתי ופשעתי, הרי בכל זאת נתתי לו משהו, ובתמורה הוא יוותר לי!!! דהיינו "מקח וממכר מול ה'"!

אמנם הוא לא אוכל ושותה אבל הרי הוא רוצה בקרבנות. אני מוכן לעשות בשמחה את רצונו זה, שאמנם יעלה לי סכום מסויים, אך בכל זאת זה משתלם לי, כי אז אוכל להמשיך לעשות את כל מה שליבי חפץ! הרי אני מסודר ומוגן מן הכעס והעונש!!! ...

כדי שלא ניכשל במחשבה המטופשת הזאת, מדגישה התורה את הביטוי "לִרְצֹנְכֶם".

"וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ (ויקרא יט, ה)".

כלומר, זה רצונכם ולא רצוני. אמנם אני עשוי לאשר את קרבנכם, במידה והוא נעשה מתוך מחשבה אמיתית של רצון להקריב את נפשכם בכדי לשמוע בקולי. אני גם אתן לכם אות, באמצעות האש שתופיע מן השמים ותשרוף את קרבנכם.

בכל התורה כולה אין מושג של "קרבן לאלוקים", אלא רק "קרבן לה'" כלומר שם הוויה.

הנימוק הוא, ששם אלוקים מקביל לבעל שררה שלטונית כגון שופט, שר, מלך. במקרה כזה החשיבה האנושית היא בכיוון של, אתן לו כבוד, שוחד וכו' כדי שיטה לטובתי.

לעומת זה שם הויה פירושו מהווה את הכל בנתינה אין סופית ללא שום שמץ של קבלה כלשהי.

וזהו בדיוק הקרבן הרצוי, נתינה אין סופית של האדם ללא מחשבה על קבלת תמורה כל שהיא.

בתחילת ספר ויקרא כותבת התורה:

"... אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'... לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו (ויקרא א, ב-ד)".

כלומר, ראשית המדובר הוא באדם השואף להידמות לאלוקים בתכונות רחום וחנון, רב חסד ואמת.

אם כל קרבן הוא ביטוי לרצונו הטהור לעשות את הכל למען ה' ללא תמורה, אזי קרבנו רצוי לפני ה'.

התורה מסכמת זאת בפסוק:

"זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (ימות) בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ (שמות כב, יט)".

זביחה, דוקא שם להויה בלבד ולא לשם אלוקים.

את כל ההבנה הזאת מלמדת אותנו הגמרא בסוף מסכת מנחות ושאותה הזכיר הרמב"ן בפירושו לתורה.

"נאמר בעולת בהמה "ריח ניחוח" ובעולת העוף... ובמנחה "ריח ניחוח". לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים.

תניא. אמר רבי שמעון בן עזאי: בא וראה מה כתוב בפרשת הקרבנות. שלא נאמר בהם לא א-ל ולא א-להים אלא ה'. שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק...

ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? תלמוד לומר "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ".

לא אמרתי לכם זיבחו כדי שתאמר: אעשה רצונו ויעשה רצוני. לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים (מנחות קי.)".

יוצא אפוא, שגם לפני שהתפשטה עבודה זרה בעולם כבזמנם של הבל ונח, לא הגיעה עדיין נפשו של האדם לרמה של יכולת נתינה טהורה באמצעות המחשבה, אלא רק באמצעות סיוע של דבר מוחשי כקרבן.

מכאן שלעתיד לבוא, כאשר תוכשר הנפש, תהיה אולי אפשרות להמיר את הקרבן המוחשי, במשהו רוחני כדוגמת דבקות הנפש בתפילה לה', שתיחשב כקרבן.

חכמי המדרש הוסיפו.

"רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם אמרו: לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם (ויקרא רבה כז יב)".

וגם קרבן תודה זה יתעלה על ידי דבקות הנפש בה': "לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא (תהילים כה, א)".