לפסח - לחם עוני

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפסח / תשע"ו

לחם עוני

פרוסת העני

הגדה של פסח פותחת בפִּסקה הבאה:

                "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".

כלומר, זהו לחם העוני שהיו אבותינו אוכלים במצרים.

המקור לאִמרה הזאת הוא בפסוק הבא:

"...שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...".                (דברים טז, ג)

התורה עצמה מכנה את המצה בכינוי "לֶחֶם עֹנִי". זהו הלחם שהיו המצרים נוהגים להאכיל את אבותינו במצרים בשנות השִעבוד הארוכות. הם עשו זאת משום שהמצה קשה לעיכול והיא מתעכבת זמן רב בקיבה. משום כך, די בכמות קטנה בכדי לתת תחושה של שובע. המצה הפכה למועדפת על ידי המצרים בתפריט המזון שהכינו למיליוני העבדים העניים.

כיצד פירשו חז"ל את הביטוי 'לחם עוני'?

• "תניא, לחם שעונים עליו דברים הרבה". (פסחים קטו:)

כלומר, אכילת המצה בליל הסדר מלווה באמירת הגדה ובסיפור יציאת מצרים. לכאורה, הפירוש הזה רחוק מאד מפשט לשון הכתוב, משום כך תמוה מדוע הפירוש הזה מובא כאן בגמרא בעדיפות ראשונה?

ממשיכה הגמרא ומוסיפה פירוש שני:

• "דבר אחר. מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה". (שם)

לכאורה, הפירוש הזה מתאים יותר ללשון הכתוב, ומן הראוי היה שיהיה בעדיפות ראשונה בפירוש הגמרא.

בכל אופן, הגמרא אינה מסתפקת בשני הפירושים האלה, ומוסיפה פירוש שלישי:

• "דבר אחר. מה דרכו של עני, הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן...". (שם)

זאת אומרת, אין לעני די חומר בעירה והוא לש ואופה במהירות בצק אחר בצק. התוצאה של אפייה כזו תהיה מצה. הפירוש הזה הוא המתאים ביותר ללשון הפסוק המנמק את עצמו - "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

באופן תמוה נדחק הפירוש הזה להעדפה שלישית.

כדי להבין את כוונת חז"ל, נתרכז תחילה בפירוש השני המדגיש את הפרוסה.

חוסר באמצעים מאלץ את העני לוותר על קניית לחם שלם ולהסתפק בפרוסה שמחירה זול. בהתאם לפירוש הזה אנו חוצים בליל הסדר את המצה האמצעית לשניים, מגביהים את חצי המצה ואומרים בקול רם: "הא לחמא עניא...".

נעמיק יותר בביטוי 'מה עני דרכו בפרוסה', ונגלה משמעות חדשה ועמוקה.

בדרך כלל אדם עני טרוד בפרנסתו כל היום, ובשל כך הוא קצר רוח וחסר סבלנות. נניח לרגע שיפנה אליו אחד מן הנדיבים ויציע לו עזרה אמיתית. העזרה תכלול הלוואה לטווח ארוך ועזרה בהשקעה שתייצב אותו לאורך זמן ותעלה אותו על דרך המלך. מה תהיה תגובתו של העני?

תגובתו תהיה בערך כך: אין לי סבלנות לכל התוכניות האלה. במקום זאת, אמור לי מה אתה יכול להעניק לי ברגע זה!

בלשון הגמרא: משל לאדם האסור בבית האסורים שמבטיחים לשחרר אותו יום למחרת, בליווי מענק שִחרור. תגובתו תהיה: אנא, שחררו אותי עוד היום ללא מענקים.

כלומר, בדיוק כפי שהעני מסתפק בפרוסת לחם זמינה, כך הוא מעדיף אפילו פיתרון חלקי בתנאי שהוא זמין ומיידי. הוא לא ירצה לשמוע על פיתרון שלם ואמיתי, המבוסס על תכנית מקיפה לטווח ארוך.

שמיעה חלקית

לפנינו דוגמה מובהקת לעוניָם הרִגשי של בני ישראל בהיותם במצרים.

בגילוי הראשון למשה בסנה, פונה אליו ה' ומטיל עליו שליחות גורלית:

"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר...".        (שמות ג, טז)

זו הקדמה לבשורה הטובה הבאה המחולקת לשלושה חלקים:

• "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם".

החלק הראשון משמש כרקע. כלומר, עלה זיכרונכם לפני והגיע הזמן לסייע לכם.

• "וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם".

החלק השני מכיל את הבשורה המיידית, שהיא יציאה מן השִעבוד.

• "אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי... אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". (שמות ג, טז-יז)

החלק השלישי מדגיש את התוכנית העתידית, להגיע אל הארץ המובטחת.

ה' מעודד את משה לא לחשוש מפני תגובת העם להודעה המפתיעה, ומבטיח לו: "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שם, פסוק יח).

משה רבנו עושה כדבר ה', ואכן העם מאמין ושומע.

אך אם נדקדק בפסוקים, נבחין כי השמיעה הזו הייתה חלקית, ולא הכילה את כל הנבואה:

"וַיַּאֲמֵן הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ...".

ומה הם שמעו?

• "כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
• "וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם". (שמות ד, לא)

כלומר, רק את שני החלקים הראשונים של הנבואה. מה עם החלק השלישי והחשוב של ההגעה לארץ זבת חלב ודבש?

רואים כאן בבירור, שרק שני החלקים הראשונים מן ההודעה הנבואית נקלטו בתודעתם של בני ישראל. החלק השלישי בבשורה - המבטיח הגעה לארץ ישראל - לא נקלט בתודעתם. כל מאווייהם היו נתונים למילוט מיידי מן השִעבוד הקשה, ומושם כך לא עמד להם הכוח והסבלנות להרהר בתחנה הסופית שהיא נקודת היעד. ארץ ישראל הייתה רחוקה מאוד מתודעתם, כמשלי העני והאסיר שהובאו לעיל.

על פי זה, כוונת ה' באמרו "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" הייתה 'שהם לא יתנגדו לשליחותך'. אבל ברור שקליטת המֶסֶר תהיה לפי כוחם ויכולתם.

חוסר שמיעה

כעבור זמן קצר התקבלה תמונה ברורה יותר המדגישה את קוצר רוחם של בני ישראל.

משה רבנו מופיע לפני העם ובפיו נבואת ענק המקיפה את כל שלבי הגאולה מתחילה ועד סוף. משה פותח בהצלה פיזית מעבדות מצרים, ממשיך בעליית מדרגה רוחנית שהיא זכייה בכתר עם מיוחד לה', ומסיים בירושת ארץ ישראל שהיא קיום שבועת ה' לאבות האומה.

משה רבנו מציג ארבע לשונות של גאולה בתוספת לשון חמישית. למעשה, אלו הם ארבעה שלבים בשִחרור האומה:

• שלב ראשון, שִחרור הגוף מעבודת הפרך:

"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם".

• שלב שני, שִחרור הנפש מן השעבוד הרִגשי לאדוניהם המצרים:

"וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם".

• שלב שלישי, פיתוח שאיפות לאום, חוקים ומשפטים, ארץ מוגדרת, שלטון ועצמאות כלכלית:

"וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

• שלב רביעי, שאיפות רוחניות לשליחות אלוקית:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים".

• שלב חמישי, ירושת ארץ ישראל וקיום שבועת ה' לאבות:

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". (שמות ו, ו-ח)

התכנית הזו היא תכנית מושלמת. צעד אחר צעד בדרך ליַּעד המרומם והנשגב של עם ה' היושב בנחלת ה', ומהווה מופת לכל עמי העולם בערכיו הרוחניים, הערכיים והמוסריים.

מה היא תגובת העם לחזון המופלא המוגש לפניהם?

"...וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".        (שם, פסוק ט)

אין שמיעה, אין קליטה, אין סבלנות ואין נשימה.

שמיעה חוזרת

מול התמונה הזאת נציג תמונה אחרת. כעבור שנה ומשהו עומד משה למרגלות הר סיני, ופורש שוב בשם ה' חזון מרומם יותר ונשגב יותר לפני עם ישראל:

"... וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ...". (שמות יט, ה-ו)

מהי תגובת העם בפעם הזאת?

"וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה...". (שם, פסוק ח)

שינוי מרעיש, מן הקצה אל הקצה.

יציאה מלחם עוני המאופיין בחוסר שמיעה, והתקדמות לליכוד כל העם סביב מענה מודגש ומאוחד נכון ומוכן לכל משימה, גבוהה ככל שתהיה.

בסוף התהליך, כאשר עם ישראל יגיע אל היעד הסופי שהוא ארץ ישראל, הוא יזכה לבנות בתים לנטוע כרמים ופרדסים ולשאת בשמחה את ביכורי אדמתו לבית המקדש.

בבית המקדש ירים כל אחד את קולו, יענה ויאמר תודה בצורה נרגשת, ויביע את אשר היה טמון עמוק בלבבו מן היום שבו לא היה מסוגל לענות ועד היום הזה:

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי...".       (דברים כו, ה)

השלמה ותיקון

סדר ליל פסח הנערך כל שנה, בנוי על שני יסודות.

היסוד הראשון הוא שִחזור מצב העוני, המצוקה והדלות שהיו מנת חלקם של אבותינו במצרים.

היסוד השני הוא השלמה ותיקון החֶסֶר שהיה בשעת הגאולה ממצרים, הן מן הצד החומרי והן מן הצד הנפשי רוחני.

בתחילת המאמר ציטטנו את לשון הגמרא המבארת את הביטוי 'לחם עוני', ותמהנו על העדפות הפירושים שאינם מתאימים לפשט לשון הכתוב.

פִּתרון התעלומה נעוץ בהבנה שסדר ליל פסח מביע גם השלמה ותיקון לשמיעה החלקית שהייתה במצרים. אם במצרים היו אבותינו בלחץ ומשום כך לא יכלו להקשיב אל חזונו הנבואי הנשגב של משה רבנו, הרי שהמצה תהיה הפעם "לחם שעונים עליו דברים הרבה" וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

כלומר, לא מתחילים לאכול מן המצה עד שלא משלימים לענות בקול רם את כל מה שלא שמענו אז מקוצר רוח ומעבודה קשה.

שילוב תמונת העוני עם השלמת החֶסֶר מקבל ביטוי במשנה:

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח".        (פסחים קטז.)

זאת ועוד.

חז"ל שילבו בהגדה של פסח את פרשת 'מקרא ביכורים' פסוק פסוק ומדרשו, כשהפתיח הוא:

"'...אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה' - אנוס על פי הדיבור. 'וַיָּגָר שָׁם' מלמד שלא ירד להשתקע...".      (הגדה של פסח)

מה ביקשו חז"ל להביע?

ידוע כי את הפרשה הזאת עד תומה היו אומרים כל מביאי הביכורים לבית המקדש. הדגש הוא על הגעה אל נחלת אבות שהיא ארץ ישראל, והכרזה שה' קיים את השבועה שנשבע לאבותינו.

במצרים לא היו אבותינו מסוגלים להקשיב לקול החזון הרחוק המגיע עד ארץ ישראל. כעת אנו מסוגלים לשמוע.

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".  (שמות ו, ח)

מה שהיה אז 'פסח' בבחינת דילוג, הופך היום ל - 'פֶּה-סָח', פה ששח ומהלל את ה'.

כעת, גם הפירוש השני בגמרא על 'לחם עוני' שהוא הפרוסה, מקבל ביטוי של תיקון והשלמה.

בשעה שאנו מברכים על המצה החצויה לשניים שהיא הפרוסה, אנו מחברים אותה אל המצה השלמה וזהו תיקונה. על החיבור הזה אנו מברכים שתי ברכות: 'המוציא לחם מן הארץ' ו'על אכילת מצה'.

בלשון הגמרא זה נאמר כך:

                "הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע".            (ברכות לט:)

את המצה ההיא אכלנו בעבדוּתנו בדִמעה, ואת המצה הזו אנו אוכלים בהסבה כבני חורין. גם זה סוג של השלמה ותיקון.

לסיכום.

שלושת הפירושים בגמרא מייצגים שלושה שלבים, מן הסוף להתחלה.

• השלמה – "לחם שעונים עליו...".
• חיסרון והשלמה – פרוסה ושלמה - "...דרכו של עני בפרוסה...".
• חיסרון - חיפזון – "...עני מכין ואשתו אופה...".

ידיעה מוחלטת

לעיל ראינו את ארבעת שלבי הגאולה, בתוספת השלב החמישי שהוא ההגעה אל ארץ ישראל. מדוע אם כן, אין אנו מחויבים בכוס יין חמישית בליל הסדר כנגד ארץ ישראל?

נתבונן בשוני בין השלב הרביעי לשלב החמישי.

בשלב הרביעי נאמר:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".     (שמות ו, ז)

הביטוי "וִידַעְתֶּם" - משמעותו ידיעה סופית שאין ממנה חזרה.

הכרזת "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" היא מעתה ועד עולם, כפי שה' הבטיח בפירוש:

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם".         (ויקרא כו, מד)

לא כן השלב החמישי, שבו נאמר:

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". (שמות ו, ח)

כאן חסרה ההבטחה "וִידַעְתֶּם...", כיון שהישארות בני ישראל בארץ ישראל, אינה מובטחת:

"וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ...".    (ויקרא כו, מג)

רק בגאולה האחרונה יישארו בני ישראל לנצח על אדמתם.

על התקופה העתידה הזאת נאמר "וִידַעְתֶּם":

"...בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם".                                (יחזקאל כ, מא-מב)

מכאן ברור למדי שאחר הגאולה הזאת לא תהיה גלות נוספת.