אמור - הפאה והביכורים

ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת אמור / תשע"ד

הפאה והביכורים

אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן

אחת ממתנות העניים היותר מפורסמות, היא מצוות הַפֵּאָה. בשעה שהאדם קוצר את שדהו, עליו להיזהר, שלא לקצור את כל השדה. עליו להשאיר חלק לא קצור בקצה השדה המיועד לעניים.

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ...לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם... (ויקרא כג, כב)".

התורה מדגישה את איסור כילוי השדה, מבלי לציין את שיעור החלקה הבלתי קצורה שיש להשאיר. אמור מעתה, גם בשיעור כלשהו יוצאים ידי חובה מן התורה.

כך אמנם פוסקת המשנה הראשונה במסכת פאה.

"אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה... (מסכת פאה א, א)".

"אין להם שיעור" פירושו, אפילו כלשהו, אפילו שיבולת אחת.

המסקנה הזאת מעוררת את השאלה הבאה. לכאורה, הפאה היא עוד צורה של מענק כספי הניתן לעניים ולגֵרים. איזו תועלת תצמח לעני משיעור מזערי כזה? האם אין חשש שיהיו אנשים שינצלו לרעה את הפתח הזה וישאירו פאה כלשהי?

בדיוק מסיבה זו התערבו חז"ל וקבעו שיעור מדבריהם, שהוא 1/60 מן השדה.

                "אין פוחתין לפאה משישים (1/60), ואע"פ שאמרו אין לפאה שיעור (שם משנה ב)".

בכל זאת עלינו להבין, מדוע התורה לא קצבה שיעור?

כשנבדוק, נמצא כי גם לביכורים ולתרומה הניתנים לכהן, אין קִצבה מפורשת בתורה.

במצוות הביכורים נאמר:

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ...וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא ... (דברים כו, ב)".

הביטוי "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית" משאיר בידי האדם את ההחלטה על שיעור הביכורים.

ובמצוות התרומה נאמר:

"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ (דברים יח, ד)".

גם כאן הביטוי "רֵאשִׁית" לא מותיר מקום לספק. אמנם גם כאן נתנו חכמים שיעור לתרומה מדבריהם כגון 1/50 לעין בינונית (התייחסות בינונית לגובה הסיוע).

התעלמותה של התורה מהגדרת שיעור ומידה מלמדת, כי בכוונתה להדגיש עיקרון יסוד. במצוות הפאה מבהירה התורה, שאסור לבעל השדה להיות אחרון הנהנים מן השדה. מאידך, מצוות הביכורים ומצוות התרומה מלמדות, שאסור לבעל השדה להיות ראשון הנהנים מן השדה.

התובנה הנסתרת מאחרי ההוראות האלה מכילה את יסוד היסודות, יש ראשון ויש אחרון והוא הקב"ה, כדברי הכתוב:

"כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱ-לֹהִים (ישעיהו מד, ו)".

אדם בא לעולם, ומצא בו את הבורא שהקדים אותו. אדם עוזב את העולם, ויודע כי ה' נשאר להשגיח על הקיים. האדם הוא ניצוץ, המשתלב בזרימת החיים הקיימת ביקום.

יש לזכור כי ה' הוא מקור הברכה, והוא הבורא יש מאין. נקודת הראשית שייכת לו, ואנו מחזירים אותה אליו כדי שנתברך. הכהן, הוא נציגו של ה' בקבלת התרומה והביכורים.

מאידך, עלינו להשגיח שלא נהיה אחרונים בשרשרת המזון. אם אנחנו מעוניינים שמחזוריות המזון לא תיפסק, עלינו למסור את מה שנשאר לקב"ה דרך נציגיו בעולם לצורך זה, כגון העני והגר וכו', כדברי הכתוב:

"מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ (משלי יט, יז)".

אי הגדרת שיעור הפאה המינימאלי על ידי התורה, מסייע להשרשת העיקרון הנעלה הזה עמוק בתודעת האדם.

מחזוריות בטבע

ההשקפה הזאת מובעת בלשון בני אדם, כגון 'אל תהיה האחרון המכבה את האור', או תשאיר משהו לבאים אחריך. הרעיון הזה בא לידי ביטוי במחזוריות מופלאה בטבע.

נדגים זאת באמצעות מחזור גז החנקן. הגז הזה הוא מרכיב חשוב מאוד בבניית החלבון, שהוא יסוד מרכזי בבניין תא חי.

חומצה חנקתית נהפכת בקרקע למלחים חנקתיים. הצמח קולט את המלחים ובונה את חלבון גופו. בעלי החיים אוכלים את הצמח ובונים את גופם. בני אדם אוכלים את הצמח ישירות או את בשר הבקר והעוף ובונים את גופם. פִּירְשוֹ או גופו של בעל החיים נרקב באדמה, ושם חיידקי הריקבון הופכים את החלבון שוב לחומצה חנקתית וחוזר חלילה.

החיים הם שרשרת של חוליות. אנחנו מהווים חלק מן השרשרת הזאת, מקבלים מצד אחד ומוסרים לצד שני.

באמצעות דברי המבוא האלו, נוכל להבין את דברי רבי שמעון בגמרא במסכת שבת.

                "אמר רבי שמעון.

                בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו.

• מפני גזל עניים – שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני, הרי זו פאה.
• ומפני ביטול עניים – שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים, עכשיו מניח בעל הבית פאה.
• מפני החשד – שלא יהיו עוברים ושבים אומרים תבוא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו.
• ומשום 'בל תכלה' (שבת כג.)".

כל שלושת הנימוקים הראשונים מובנים והגיוניים. הנימוק האחרון הוא תמוה ביותר, כי הוא ציטוט ממצוות התורה "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ". כיצד רבי שמעון מנמק את המצווה, על ידי ציטוט חוזר של דברי הכתוב?

אלא שעל פי היסוד שהנחנו, תובן דעתו של רבי שמעון. המושג 'בל תכלה' פירושו, לא להיות אחרון הנהנים, כי אם לפעול כחוליה בשרשרת שיש לפניה ויש אחריה. זהו העיקרון העומד בבסיס מצוות הפאה! לא לכלות ולא להשחית. זו כוונתו של רבי שמעון באמרו: 'ומשום בל תכלה'.

הפאה והנותר

ידוע כי התורה מניחה מצוות מסוימות בסביבתם של מצוות אחרות, לרמוז על קשר אפשרי ביניהם. משום כך כלל גדול נקוט בידינו והוא, דבר הלמד מעניינו. כלומר, עלינו להתבונן בסביבתו של הפסוק וללמוד מן ההקשר.

מצוות הפֵּאָה המופיעה כאן בפרשת אמור, מונחת בסביבתה טבעית. התורה מייחדת מקום למועדי ישראל שהם פסח שבועות וסוכות. מיד לאחר חג הפסח, מופיעה מצוות הקרבת קרבן העומר, ספירת העומר והבאת ביכורי קציר חיטים ביום הביכורים. את הקטע הזה חותמת התורה במצוות הפאה.

בסך הכול המצוות האלו עוסקות בקציר השעורים ובקציר החיטים, ומן הראוי לקבוע כאן את הלכות פאה הנוגעות אל קציר השדה.

אך למרבה הפלא, מופיעה מצוות הפאה פעם נוספת בתורה, והפעם לא בסביבתה טבעית.

בתחילת פרשת קדושים חוזרת התורה בדיוק נמרץ כמעט מילה במילה על מצות הפאה.

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצר...לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזב אתָם אֲנִי ה' א-לֹהֵיכֶם (ויקרא יט, ט)".

מהי המצווה המופיעה בסמיכות למצות הפאה?

"וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה'...בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא יט, ה)".

מה הקשר בין מצוות לא תעשה באכילת נותר ובין מצוות הפאה?

במקרה הזה, הקשר הוא לעומתי. איסור הנותר הוא ההיפך הגמור ממצוות הפאה. כלומר, חובה לאכול את בשר הקרבן עד תומו ואסור להשאיר אפילו משהו. אם נשאר משהו כזה, עלינו לשורפו.

יוצא אפוא, שדווקא בבשר הקודש עלינו לכלות הכול, לעומת קציר חולין, שבו אסור לכלות הכול ויש להשאיר חלק בשדה לעניים.

משום כך, מיד אחרי חיוב אכילת בשר הקודש וכילויו, עוברת התורה להדגיש את איסור 'בל תכלה' בשדה.

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה...".

מדוע את בשר הקודש חייבים לכלות ואת קציר השדה אסור לכלות?

התשובה נעוצה במדרגת הקודש, שהיא השיא שהעולם יכול להגיע אליו. הקרבן הוא קודש לה' ולכן חובה לאכול בקדושה את בשרו עד תומו. אין לו עוד עליה רוחנית נוספת, ומה שיישאר מן הבשר יכול רק לרדת בדרגה, לכן עלינו לשורפו.

לא כן בקציר החולין. שם, יש מקום לעילוי נוסף, ולכן חובה להשאיר את הפאה שהיא קצה השדה להמשך עילויה לה' ואסור לכלותה. ה' נותן אותה לנציגו בעולם, שהוא הדל והאביון.

מנחת ציבור

כעת נשאלת השאלה הבאה: מדוע בכל זאת יש ביכורים שהתורה נתנה להם מיכסה, כגון ראשית קציר השעורים ששיעורו הוא 'עומר'?

"...וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא כג, י)".

מידת העומר היא עשירית האיפה שנאמר: "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא (שמות טז, לו)".

כמו כן, גם למנחת הביכורים המוקרבת בחג השבועות יש מיכסה מדויקת, אע"פ שהיא ביכורים!

"מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה' (ויקרא כג, יז)".

כלומר, בחג השבועות מצווה להקריב שני לחמים שכל אחד מהם מכיל מידת עשירית האיפה, בסך הכול שני עומרים. לכאורה, אם כל המֶסֶר שבביכורים הוא העיקרון שנקודת החידוש והראשית באה מאת ה', מדוע יש צורך לקבוע מיכסה?

כדי להבין זאת עלינו לחדד את נקודת המוצא.

נקודת המוצא תהיה ההבחנה, בין מנחות ציבור, הכוללות את מנחת העומר ואת מנחת שתי הלחם, ובין תרומה, ביכורים ופאה שהן מנחות יחיד.

המֶסֶר במנחת ציבור שונה בתכלית מן המֶסֶר במצוות היחיד. לשם הבנת המֶסֶר במנחת ציבור, נאזין לדברי מדרש רבה המשלב בדבריו סיפור מעשה.

"וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן... (תרגום חופשי שלי).

רבי שמעון בנו של רבי נשא אישה. הזמין רבי את כל החכמים ולא הזמין את בר קפרא.

כתב לו (בר קפרא) על השער... מה יתרון לשמחתך? יצא רבי, הביט ואמר: מי הוא זה שלא הִזְמַנּו אותו, שכתב את הדברים האלה? אמרו לו: בר קפרא. אמר, למחר אני עושה סעודה נוספת ונזמין אותו. למחר נכנסו האורחים לאכול. כשהגיע המלצר עם המגשים, היה בר קפרא אומר שלוש מאות משלי שועלים והיו הכול מאזינים לו. היה התבשיל מתקרר ולא היו טועמים כלום. אמר רבי לשמשיו, מדוע מגשי האוכל חוזרים מבלי שטעמו מהם? אמרו לו, יש כאן חכם אחד האומר משלי שועלים והכול מרותקים לדבריו.

הלך אליו רבי ואמר לו: מדוע אינך מניח להם לאכול? אמר לו: שלא תאמר הקפדתי על שלא הזמנת אותי לסעודה, אלא הקפדתי על זה שניתקת אותי מחברַי (ויקרא רבה כח, ב)".

את הסיפור הזה, המכיל את תשובתו של בר קפרא לרבי, מביא המדרש כדי ללמד אותנו, שאין הקב"ה מבקש שנקריב לו את העומר, כמחשבת עובדי האלילים המקריבים אוכל לאליליהם. הקב"ה מעניק אנרגיה ליקום כולו ואינו זקוק למאומה מאתנו. כל מה שהוא רוצה הוא רק שנשתף אותו בשמחתנו. ראשית קציר השעורים וראשית קציר החיטים הוא זמן שמחה, ועם ישראל מתבקש לשתף את הקב"ה, שהוא המקור לכל שפע התבואה והפירות, בשמחת הביכורים.

הרעיון הזה מתחבר עם מאמרי חז"ל רבים שעניינם הוא רצונו של ה' לשתף את האדם במעשיו, הן במעשה בראשית והן בקיום העולם, כדוגמת המאמר הבא.

"אמר רב המנונא, כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית (מסכת שבת קיט:)".

השיתוף של האדם מתבטא בהעמקת המודעות שהקב"ה ברא את העולם, והנחלתה לכלל בני אנוש יושבי תבל. אמור מעתה, לא השתכללו השמים והארץ עד שנזר הבריאה שהוא האדם, יכיר ויאמר בערב שבת "וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה... ".

נשוב אל מידת העומר בקציר השעורים. המידה הזאת מחברת אותנו אל המָן שירד לישראל במדבר, שהיה בשיעור עומר לגולגולת.

מקור ההשוואה הזאת הוא שוב במדרש רבה.

"אמר רבי ברכיה. אמר לו הקב"ה למשה. כשהייתי נותן לכם את המן, הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד...ועכשיו שאתם נותנים לי, אין לי אלא עומר אחד מכולכם... (ויקרא רבה כח, ג)".

שוב אנו עומדים נוכח המציאות, שבה כל מה שאנו נותנים כביכול לקב"ה, הוא כאין וכאפס לעומת מה שהוא מעניק לנו. הוא העניק לנו עומר לכל אחד, בעוד שאנו נדרשים לתת עומר אחד מכולם וגם הוא רק של שעורים. זה מלמד שכל הנתינה שלנו היא סִמלית, להראות שאנחנו מצהירים שיש אחראי להצמחת התבואה וכביכול אנו מעבירים לשותף שלנו שהוא הקב"ה, את שלו.

השותפות הזו עולה מדרגה בחג השבועות בו אנו מתבקשים להקריב שתי לחמים. הרעיון הוא, כשם ששני הכרובים במשכן ובמקדש מסמלים את היחס ההדדי בין ה' לישראל, כך שני הלחמים שכל אחד מהם עשוי מעישרון סולת (עומר), מסמלים את השותפות בין ה' לישראל. לחם אחד מסמל את חלקנו ברווחי השותפות והלחם השני חלקו של הקב"ה ברווחים. ה' נותן לנו רשות להשוות בין שני הלחמים שכל אחד הוא במידת עומר, להראות לנו את חיבתו, שבעיניו מה שאנו משקיעים ביצירת יבול השדה שווה בערכו למה שהוא משקיע, למרות שחלקנו בהשקעה הוא אפסי לעומת חלקו של הקב"ה.

נוכל לתאר את החיבור בין קרבן העומר בפסח לקרבן שתי הלחם בעצרת, כמעבר מדור המדבר לארץ ישראל. בתקופת המדבר, פעל הקב"ה כשחקן יחיד בזירה בהמטרת עומר מָן לגולגולת, לעומת הדור שנכנס לארץ ישראל, שזרע ונטע ונעשה שותף באספקת המזון. מקרבן עומר אחד שעורים בחג הפסח המסמל עומר לגולגולת, מגיעים אל הקרבת שני לחמים עשויים קמח חטים (שני עומרים), ביום הביכורים. המעבר משעורים לחטים וממצה לחמץ, הוא כמעבר בין ילדות ובין בגרות, ובין תלותיות ובין יכולת עצמאות ושותפות.

נשוב אל תחילת המאמר שבו העמקנו ברעיון הזה של 'בל תכלה' ונפליג למרחבים שלא שיערנו.

בספר ירמיהו מופיעה נבואה מדהימה הקובעת כי עם ישראל הוא עם נצחי ולעולם לא יכלה, גם אם יחטא וגם אם ייענש על ידי ה'.

"אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ (ירמיהו מו, כח)".

המסר הוא מופלא.

ה' מצווה עלינו לא לכלות את פאת השדה ובתמורה הוא מתחייב לא לכלות את עם ישראל. אפשר לנסח זאת כך. ה' עושה הכול כדי שעם ישראל יהיה ניצחי ולא יכלה ומשום כך הוא צוה עלינו לא לקצור את השדה עד כלות.

גם רעיון זה שאוב ממדרש רבה.

"אמר רבי ברכיה בשם רבי שמעון בר יוחאי. רבי מאיר היה דורש... כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה... אומות העולם שהם מכלים את שדותיהם אעשה כלה. אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם... לא אעשה כלה (ויקרא רבה כט, ב)".

על הגדרתו של עם ישראל כשדהו של הקב"ה אנו למדים מנבואת ירמיהו.

"קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה (ירמיהו ב, ג)".

עם ישראל הוא יציר כפיו של הקב"ה, היבול המובחר של שדהו וכרמו, וחייו הם חיי נצח.