ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת בחוקותי / תשע"ד

קשר נצחי

ישראל והעמים

פרשת בחוקותי מציגה לפני עם ישראל שתי ברירות. או שפע של ברכות אם נלך בדרך ה' ונשמור את חוקותיו או קללות קשות אם נמאס במצוותיו.

מעיון בפרשה מתעוררות שתי שאלות.

• מדוע הקללות מודגשות בריבויין ובעוצמתן? האם לא די בחלק מהם כדי להרתיע? מה צורך יש באִזכור מזעזע של "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם"...?
• אולי יש בכל זאת מסר חיובי עמוק בתוך כל הקללות הנוראות האלה? אם כן מהו אותו המסר?

אכן, מניתוח והעמקה בפרשת בחוקותי, נבחין במֶסֶר מעודד ביותר, עמוק וחד משמעי, המועבר אלינו הן דרך הברכות והן דרך הקללות.

המֶסֶר הוא: הקשר שבין ה' ובין עמו ישראל נצחי ולבל יינתק לעולם. הקשר הזה מובע בפסוק הבא, המופיע בתוך פרשת הקללות.

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם (ויקרא כו, מד)".

כלומר, למרות הכול, לעולם לא תופר הברית ביני ובין בני ישראל.

קודם שננתח את המקראות, נחזור לפסוק הבא בפרשת אחרי מות.

"וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (ויקרא טז, טז)".

נתרכז בביטוי "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם".

מכאן לומדת הגמרא עיקרון יסודי ובסיסי:

"תנו רבנן, אפילו בשעה שהן טמאין, שכינה עמהם (יומא נו)".

כלומר, ה' שוכן בתוך עמו ישראל תמיד, בלי קשר למעשיהם או מחדליהם, זכויותיהם או עוונותיהם, טהרתם או טומאתם.

האם גם עם ישראל ישכון בתוך ארצו בלי קשר למעשיו או מחדליו?

התשובה היא שלילית. ריבונותו של עם ישראל בארצו וישיבתו עליה אינם מובטחים, אלא תלויים לגמרי בקיום מצוות ה' וחוקותיו.

גם את היסוד הזה מלמדת התורה בפרשת "אחרי מות":

"וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (ויקרא יח, כח)".

זו אזהרה חד משמעית, הקובעת כי הניתוק מן הארץ הוא תרחיש מוחשי ולא דמיוני.

מה הן הסיבות לגירוש העמים שישבו כאן בארץ ישראל, לפני בואו של עם ישראל? על כך משיבה התורה.

"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיה (שם כד-כה)".

ארץ ישראל אינה יכולה לשאת עם כבד עוון מכל סוג שהוא.

למרות הכול, קיים הבדל יסודי בין עם ישראל לבין עמים אחרים, כפי שמציינת פרשת "קדושים".

"וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם (ויקרא כ, כג)".

נשים לב לביטוי "וָאָקֻץ בָּם". הביטוי הקשה הזה מלמד, שה' מאס בכנענים יושבי הארץ וגירש אותם מארץ ישראל לצמיתות. במקומם הביא ה' את עם ישראל לרשת את הארץ.

ממשיכה התורה ואומרת.

"וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ... (שם, פסוק כד)".

המושג "ירושה" מלמד גם הוא, כי גירוש הכנענים מארץ ישראל הוא סופי ובלתי ניתן לתיקון.

לא כן הדבר בעם ישראל, שנאלץ להתנתק מארץ ישראל בעוונותיו ובטומאותיו. ניתוקו של עם ישראל הוא זמני ובר תיקון.

את זאת אנו למדים מסוף פסוקי הקללות בפרשת בחוקותי.

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם... (ויקרא כו, מד)".

כלומר, לא קצתי בישראל כפי שמאסתי בכנענים, ולא הקאתי אותם מארץ ישראל לכלותם סופית. הווי אומר, גם אם אעניש את ישראל, העונש יהיה זמני ולא לצמיתות.

לאור ההבטחה הזאת, מה יהיה מעמדם של העמים שיכבשו את הארץ מידי בני ישראל ויתיישבו בה?

גם את התשובה לשאלה הזאת מספקים פסוקי הקללות בפרשת בחוקותי.

"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ (ויקרא כו, לב)".

כלומר, גורל העמים שיתיישבו בארץ ישראל לא יהיה מזהיר אלא בר חלוף והם לא יצליחו להפריח את שממותיה של הארץ.

המשמעות היא ברורה.

ישנו רק עם אחד שארץ ישראל שייכת לו והוא עם ישראל. רק הוא יוכל להפוך אותה לארץ פורחת. היום האִמרה הזאת איננה פרשנות בלבד, אלא מציאות חיה ותוססת.

כל הרעיון המרכזי הזה מסוכם בפסוק אחד בספר במדבר.

"וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ, כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לה, לד)".

הפסוק הזה הוא חלק מן הפרשה המדגישה את חומרת עוון הרצח, ואת האיסור החמור לקבל כופר נפש מיד הרוצח. הפסוק הזה מניח את יסודות הקשר בין ה' לבין עם ישראל על פי הסדר הבא.

• ה' שוכן תמיד בתוך בני ישראל ("כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל").
• התוצאה המתבקשת היא, שכאשר בני ישראל יושבים על אדמתם בארץ ישראל, גם ה' שוכן בארץ ("אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ").
• בארץ ישראל, הקשר בין ה' לבין ישראל בא לידי ביטוי בצורה גלויה, מושג המכונה 'גילוי שכינה'.
• גלוי שכינה כולל קשר נבואי רצוף בין ה' לישראל, ניסים גלויים בבית המקדש ופריחה כלכלית וצבאית.
• מאידך, העוונות גורמים לטומאת הארץ. באמרנו טומאת הארץ, כוונתנו היא להיעלמות גילוי השכינה והיווצרות חלל נבואי. סוף התהליך כרוך בגירוש מאסיבי מארץ ישראל.

נציג שוב את הפסוק המופלא הזה ומשמעותו.

"וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ, כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לה, לד)".

זו אזהרה מפורשת מפי ה': אל תגרמו בעוונותיכם לטומאת ארץ ישראל, אשר אתם יושבים עליה, כלומר לחלל נבואי. רק בארץ הזאת אתם זוכים לגילוי הקשר ביני וביניכם באמצעות הנבואה. רק בארץ ישראל אתם עולים ומתברכים ופורחים. הטומאה הזאת תגרום לכם בסופו של דבר להתנתק מן הארץ.

דבר אחד אני מבטיח לכם, שהקשר העמוק ביני וביניכם הוא נצחי ולא יתנתק לעולם. אך דעו לכם, הוא ישקע עמוק ויהיה מינימאלי ולא יבוא לידי גילוי, לא בנבואה ולא בברכה.

הגמרא במסכת יומא קובעת.

                "שפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל (יומא פה.)".

על פי האמור לעיל, השכינה אינה מסתלקת מעם ישראל, אלא הגילוי של השכינה בארץ ישראל בזמן שעם ישראל נמצא בתוכה - הוא שמסתלק. פירוש הדבר הוא, שעם ישראל יוצא לגלות.

לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ

לאור ההקדמה הזאת נשוב ונעיין בפרשת "בחוקותי".

למרות שמידת הצדק מחייבת מידה כנגד מידה, בכל זאת ה' אוהב את ישראל ואינו מתייחס לעם ישראל באותה מידה שהעם מתייחס אליו. הנה הפסוק הבא:

"וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם, יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם (ויקרא כו, מג)".

לכאורה, אם העם מאס במשפטי ה' ונפשו געלה בחוקותיו, היה על ה' להגיב באותה מידה ולהתנתק מעם ישראל.

אך לא כך הוא. ה' לא ינהג באותה מידה."וְאַף גַּם זֹאת" - כלומר למרות שכך הם נהגו בהיותם בארץ, אני - "בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם - לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם (ויקרא כו, מד)".

הם מאסו וגעלו. אני לא אמאס ולא אגעל ולא אפר את בריתי אתם.

מהי המשמעות של אי הפרת הברית מצד ה'?

הפירוש הוא, שה' לא ימיר את עם ישראל באומה אחרת שיהיה לה לאלוקים.

בה בעת, הפסוק הזה משמש גם כתמרור אזהרה.

אמנם ה' לא ייתן שעם ישראל יושמד וְיִכְלֶה והוא לא יפר את בריתו אתם, כי שמו הגדול נקרא עליהם. אבל מצד שני, אין הבטחה להגן על עם ישראל בגלות מול הקללות הכתובות בתורה. אין מה לצפות לעזרה אלוקית בחוץ לארץ, מלבד הבטחת הישרדות. בהתאם לכך, גם שאיפות עם ישראל בגלות יֵרדו למינימום. כל השאיפות תצטמצמנה בשאלה, איך להחזיק מעמד מול אומות העולם מבלי להיכחד.

זו בדיוק הייתה ההבטחה האלוקית ליעקב אבינו טרם צאתו לחרן.

"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ...כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ... (בראשית כח, טו)"

ה' מבטיח ליעקב שמירה מפני כיליון בלבד ואכן כך היה. לא הייתה התערבות אלוקית להצלת יעקב מכל נכלולי לבן, עד שהגיעה השעה הגורלית, שבה ביקש לבן להרוג את יעקב. רק אז הייתה התערבות אלוקית גלויה, שהצילה את יעקב מיד לבן הארמי.

התובנה הזאת, היא התשובה לשאלה, שבה פתחנו את המאמר.

מדוע התורה מפרטת כל כך את רשימת הקללות, בזה אחר זה? מדוע לדכא את הרוח על ידי אִזכור כל מכה ומכה לפרטי פרטים?

התשובה מונחת בפסוק המופלא שהזכרנו:

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם (ויקרא כו, מד)".

יש פה דגש חזק מאוד. למרות המכות הנוראות האלה, לא מאסתים. למרות כל העונשים הקשים ביותר, לֹא גְעַלְתִּים לכלותם. כלומר, התורה מפרטת את כל המכות האלה עד תומם כדי לעודד אותנו. לו היינו לוקים במכה שלא כתובה בתורה, היינו מתייאשים ואומרים: ה' הפר את בריתו אתנו ובחר באומה אחרת. לכן מדגישה התורה ואומרת, שכל מכה מן המכות האלה, איננה עדות להפרת בריתו חלילה.

קוֹמֲמִיּוּת

נבחן כיצד פותחות הברכות.

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".

ואיך פותחת הקללות?

"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה (ויקרא כו, יד)".

עד כאן יש הקבלה פחות או יותר. מכאן ואילך יש המשך בקללות, שאין לו מקביל בברכות.

"א) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ. ב) וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי.

ג) לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי".

למאוס בחוקים, לגעול ולפלוט את כל המצוות, להפר ברית? זו הַקְצָנָה קשה מאוד. ההקצנה הזאת היא תוצאה של עבודת אלילים, הבאה במקום עבודת ה'.

זה דומה מאוד לפסוק הבא.

הקטע הראשון מקביל ל-"בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ...אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם".

הקטע השני מקביל ל-"לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי".

"כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי.

• אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים (לנטוש את ה' ומצוותיו).
• לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם (ירמיהו ב, יג)" (ללכת אחרי אלוהים אחרים).

על הרעה הראשונה ה' מעניש את ישראל באופן הבא.

"וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם... (ויקרא כו, מג)" (כנגד עזיבת ה').

כלומר, ארץ ישראל תגיב במקביל. גם היא תקיא את עם ישראל מתוכה, בהתאם לאזהרה מפורשת.

"וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ... (ויקרא יח, כח)".

ההקאה הזאת, היא היא פירוש הפסוק: "...וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם (ויקרא כו, ל)". וכפי שנזכר בפסוק אחריו: "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה...".

נרחיב את הביאור.

על הרעה השנייה ("לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארת נִשְׁבָּרִים"), ה' לא מגיב באותו סרגל מידה.

ה' עצמו לא ימאס, ולא יגעל לכלות את עם ישראל (השמדה), גם לא יפר את בריתו אתם. אך לעומת זאת הארץ תגעל ותקיא אותם, דהיינו "פני ה' " שהיא ארץ ישראל, יוסתרו מעם ישראל.

זוהי בדיוק כוונת הפסוק שציטטנו לעיל. א) לֹא מְאַסְתִּים ב) וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּתָם ג) לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם.

נמשיל זאת לבנין דו קומתי, שיש לו יסודות איתנים.

היסודות האיתנים, זהו הקשר העמוק בין ה' ובין ישראל, שאותו ה' לא יפר לעולם.

הקומה הנוספת היא ארץ ישראל על כל מעלותיה, כולל ברכה כלכלית, ביטחון צבאי וקשר נבואי רצוף, ברמה של גילוי שכינה.

הקומה השניה היא על תנאי. אם נלך בחוקות ה' ונקיים את מצוותיו, נזכה לה. לכן התורה השתמשה במילה "קוֹמֲמִיּוּת" בחותמת הברכות:

"...וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת (ויקרא כו, יג)" כלומר קומה על גבי קומה (על פי סנהדרין ק.).

ואילו בקללות נאמר:

"...וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם (ויקרא כו, לז)".

כלומר, רק הקומה השנייה תיפול אך לא היסוד.  

היסוד הבסיסי יישאר נצחי לעולם ועד. בזכות הברית, שכרת ה' עם אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר הקריבו את חייהם למענו, וגם בזכות אהבת ה' לעם ישראל ושמו הגדול שנקרא עליהם.

"כִּי מֵאַהֲבַת יְקֹוָק אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם... (דברים ז, ח)".