פרשת שלח - קדושת המעשה בארץ ישראל

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת שלח לך / תשע"ד

קדושת המעשה בארץ ישראל

רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם

מיד לאחר סיום האירוע הקשה והמר של עוון המרגלים, הופיעו מספר מצוות חדשות. אחת מהם היא מִצְוַת הפרשת חלה.

"רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה... (במדבר טו, כ)".

עם סיום הלישה ועריכת הבצק, חל חיוב להפריש ממנו כמות קטנה ולתת אותה לכהן, והיא הנקראת חלה.

התורה מדגישה שחשיבותה וקדושתה של החלה, היא כמדרגת תרומה הניתנת מן הדגן:

"... כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, כֵּן תָּרִימוּ אֹתָה (במדבר טו, כ)".

להקבלה הזאת יש משמעות רבה. התרומה מן התבואה הניתנת לכהן איננה סתם מתנה, אלא היא הופכת ל"קודש". משום כך, אדם זר שאינו כהן האוכל ממנה, חייב מיתה בידי שמים. יתר על כן, כהן שהוא טמא, אסור לו לנגוע בה וקל וחומר לא לאוכלה.

את קדושת התרומה אפשר להבין. תרומה נקראת ראשית, כי היא נבחרת מבין גרעיני החיטה, שהם מעשה ידי שמים.

לעומת זאת, קשה מאוד לתפוס את קדושת החלה. סוף סוף מדובר כאן במעשה ידי אדם! הרי לישת הבצק ועריכתו, היא היא היוצרת את המושג "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם". כלומר, הראשית מן הבצק מעשה ידי אדם, הופכת באופן מפתיע להיות "קודש".

במדרש ספרי, אנו מוצאים חיזוק לתובנה הזאת.

אדם המביא קמח מתבואה שגדלה מחוץ לארץ ישראל, וכאן בארץ ישראל ערבב את הקמח במים ולש את העיסה, יהיה חיוב מן התורה להפריש חלה. לחלה הזאת יוצמד ערך של "קודש".

לעומת זאת, המוציא קמח מארץ ישראל לחוץ לארץ ושם לש את העיסה, היא תהיה פטורה מן החלה מדין תורה. זו דעת רבי עקיבא וכן ההלכה. (מדרש סִפְרִי, במדבר, קי).

מכאן רואים בבירור, שאין זה תלוי במקור החיטה ומאיזה אדמה היא נלקחה. התנאי היחיד הקובע הוא, עצם פעולת לישת הבצק המבוצעת על ידי יהודי בארץ ישראל.

המשמעות היא, שגם במעשה ידי אדם מוטבע ערך קדושה, וכשם שקדושת התרומה תלויה בתבואה הגדלה בארץ ישראל, כך קדושת החלה תלויה בלישת העיסה על אדמתה.

אנו למדים זאת מן הכתוב במִצְוַת חלה:

"... בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה... רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה... (במדבר טו, יח-כ)".

"חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה", התורה משווה בין ראשית מעשה ידי שמים לבין ראשית מעשה ידי אדם. שניהם "קודש", ושניהם דווקא בארץ ישראל.

האם יש קשר בין הופעת המצווה הזאת לבין חטא המרגלים?

פחד המרגלים

בבואנו לחקור ולהתעמק בחטאם של המרגלים, לא נוכל שלא להביע פליאה, כיצד חדר אליהם הפחד מפני שבעת העממים בארץ ישראל?

"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג, לא)".

"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (שם, פסוק לג)".

גם אם הסיבה היא ענקי הארץ, אין זה מסביר את תופעת הפחד. בכל זאת הרי מדובר כאן בנשיאי השבטים, כעדות התורה:

"כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה (שם, פסוק ג)".

האם אנשים ברמה גבוהה כל כך, לא היו עדים לניסים ולנפלאות שהתחוללו במצרים ובמדבר? האם כל אלו אינם מספיקים להבהיר להם כי יש עליהם השגחה צמודה של ה'?! האם אין צדק בטענתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמרו:

"וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם (במדבר יד, ט) ?!".

התשובה לשאלה הזו, נעוצה בהבנת ההבדל החד בין הנהגת ה' ביציאת מצרים לבין הנהגת ה' בכיבושה ויישובה של ארץ ישראל, כפי שהזכרנו במאמר "כישלון המרגלים".

יציאת מצרים כולל ההליכה במדבר, הייתה כולה הנהגה ניסית, ובני ישראל היו שותפים פסיביים בלבד. ההנהגה הזאת מתבטאת בפסוק:

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן (שמות יד, יד)".

במצרים, כל הניסים והמופתים התרחשו ללא שותפות פעילה של בני ישראל. את החוויה הזאת המרגלים ספגו לתוכם.

לא כן כיבוש ארץ ישראל,שהצריך מלחמה ארוכה, שנמשכה כמה שנים. יישוב הארץ (ארץ ישראל) התבצע על ידי בני ישראל בעצמם. הם נוטעים עצים, הם בונים בתים והם נלחמים בטכסיסי מלחמה. בכל הפעילות הזאת צמודה אליהם השגחת ה' ועזרתו.

דוגמא מובהקת נוכל לראות במלחמת העַי השנייה. שם, הקב"ה מדריך את יהושע בן נון צעד אחר צעד בכל ההכנות המלחמתיות. מה שמפליא הוא, שהקב"ה מנחה את יהושע בטכסיסי מלחמה מפורטים מאד כהצבת מארב מאחרי העיר. דבר זה מצריך גם הדרכה ללוחמי ישראל להעמיד פנים כבורחים ונסים מפני לוחמי העי ובכך לגרום להם לעזוב את העיר ולהוציא את כל אנשיה למרדף אחרי ישראל.

כל זה מלמד שרצון ה' הוא שעם ישראל ילחם בצורה טבעית, מקובלת ושגרתית וה' ינחה אותם ויסייע להם לנצח על ידי הטלת מורא ופחד בלב הכנענים.

כאן ישאל השואל.

והרי במלחמת יריחו, שהייתה הראשונה במלחמות יהושע, נפלה החומה בדרך ניסית בעוד שתפקידו של עם ישראל היה לתקוע ולהריע בשופרות!

השאלה הזאת תוביל אותנו להבנה כוללת ורחבה יותר.

ההבדל בהנהגה אינו נובע מן ההבדל בין ארץ מצרים לארץ ישראל, אלא מעיקרון אחר ברור ובהיר.

הקב"ה ברא את העולם והשליט בו את חוקי הטבע כולל האדם וכוחותיו. רק כאשר אין בכוחם של החוקים האלה להוביל את רצון ה', הקב"ה מפעיל מערכות על טבעיות, ניסיות ופלאיות כדי להשלים את רצונו.

במצרים ובמדבר לא היה בכוחם של חוקי הטבע להוביל את עם ישראל החוצה ולהעניק להם מזון שתייה והגנה. משום כך פעל ה' לבדו על ידי נביאיו משה ואהרן במופתים שכפו את עצמם על חוקי הטבע.

בארץ ישראל הפסיק המָן לרדת, כי כאן יש אדמה המצמיחה מזון. גם הסלע הפסיק להוציא מימיו כיוון שבארץ ישראל יש נחלי מים. לא היה גם צורך בענני כבוד, כי היה באפשרותם לבנות בתים ולשבת בתוכם.

עם ישראל צבר מספיק כוח וביטחון באמצעות מלחמות סיחון ועוג מלכי האמורי. לכן, ביכולתו לנהל בארץ ישראל מלחמות לכיבושה.

מאידך גיסא, היות ואי אפשר היה להפיל את חומת יריחו בדרך טבעית, יזם ה' את הפלתה בצורה פלאית באמצעות הקפות העם ותקיעות הכוהנים.

משום כך, אחרי שהחומה נפלה בדרך נס, המשיך העם להילחם בחרבו ובקשתו באויב שהתבצר בתוך העיר.

כאן יש שותפות מלאה בין מעשה ידי אדם מצד אחד, ובין ברכת ה' והשגחתו מצד שני. את החוויה הזאת המרגלים עדיין לא חוו.

עדיין שמורה בזיכרונם המלחמה מול עמלק שלא הייתה קלה ובסיומה לא הייתה הכרעה, אלא רק...

"וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב (שמות יז, יג)".

כאן המקום להזכיר, שבמלחמת עמלק, ה' לא נלחם במקומם אלא רק סייע להם להילחם. הסיבה הייתה חוסר אמונתם בה', כפי שהתורה מציינת שם בפירוש:

"וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן (שם, פסוק ז)".

את השמדת עמלק הועיד הקב"ה למלך שימלוך בארץ ישראל.

המרגלים ידעו שבארץ ישראל הם יצטרכו להלחם בעצמם בסיוע ה'. לכן, כשראו את ענקי הארץ נבהלו ונפלה רוחם.

בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ

המצווה שהייתה אמורה לחזק את ביטחונם, זו מִצְוַת הפרשת חלה. כיצד?

לעיל הוכחנו, כי שתי מצוות, מִצְוַת הפרשת חלה ומִצְוַת התרומה מן התבואה, שוות בערך הקודש שבהם. בכל זאת, יש ביניהם הבדל אחד חשוב.

נצטט את מדרש ספרי.

"בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ", אמר רבי ישמעאל, שינה הכתוב ביאה זו מכל הביאות האמורות בתורה. שבכל ביאות שבתורה הוא אומר: וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ... וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ... וכאן הוא אומר: בְּבֹאֲכֶם. ללמדך שכיון שנכנסו לארץ ישראל, מייד נתחייבו בחלה (ספרי סימן ק"י)".

חז"ל מלמדים אותנו, שמִצְוַת הפרשת חלה הייתה תקפה מן היום הראשון שבו נכנסו ישראל לארץ. מאידך, מִצְוַת הפרשת תרומות ומעשרות, החלה להיות תקפה רק כעבור 14 שנים, שבע שנים שכבשו את הארץ ושבע שנים שחילקו אותה לשבטים ולמשפחות.

את זאת אנו למדים זאת ממילה אחת: בְּבֹאֲכֶם! מיד כשאתם נכנסים.

מהי משמעות ההלכה הזאת?

הרי כבר ביארנו לעיל כי הפרשת חלה היא מן הבצק, והבצק הוא מעשה ידי אדם. זה מלמד, כי הקדושה שורה גם במעשי האדם, בתנאי שהוא בארץ ישראל.

מי שמעמיק בהלכה הזו תופס, שזו בעצם הבשורה הגדולה לכל מהלך המלחמה על כיבוש ארץ ישראל. יש קדושה גם במעשי ידי האדם במלחמתו על פי מִצְוַת ה'. אין כאן פעולת חולין, ולכן שם ה' חל גם על חיי המעשה האקטיביים. משום כך, התחייבו במִצְוַת חלה עוד לפני סיום כיבוש הארץ, כיון שהיא בעצם מאותתת, שהשגחת ה' מופיעה באמצעות הפעולות האקטיביות של בני ישראל, הכוללות גם פעולות מלחמתיות.

התחושה הזאת מחזקת את הביטחון שהיה חסר למרגלים. במצווה זו יש תיקון לחולשה שאחזה בהם ואשר גרמה לחטאם החמור. זו הסיבה, מדוע הוזכרה מִצְוַת החלה מיד לאחר החטא והעונש.

לא כן בתרומה ומעשר.

כאן הקדושה חלה על אדמת ארץ ישראל שהזרעים צומחים בתוכה בידי שמים, ולכן החיוב יחול רק אחרי כיבוש הארץ וחלוקתה. מכאן למדנו, שאדמת ארץ ישראל מתקדשת רק כשעם ישראל הוא ריבון עליה וכל משפחה יודעת בדיוק היכן חלקת האדמה השייכת לה.

את יסוד השראת השכינה, המתלווה אל עם ישראל בארץ ישראל, אנו למדים מן הפסוק הבא:

"וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ... (במדבר לה, לד)".

האם יש קשר בין שני המשפטים האלה "אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" "אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ"?

התשובה היא: כן. למדים זאת מן ההמשך:

"... כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם)".

כלומר, היות ואני שוכן בתוך בני ישראל, ואתם יושבים בארץ ישראל, מִמֵילָא אני שוכן בתוכה.

צריך להבהיר. רק בארץ ישראל יכול לשכון עם ישראל כלאום וכריבון, בעוד שבחוץ לארץ הוא אינו מתפקד כלאום ואינו ריבון. אמור מעתה: קדושת ארץ ישראל נובעת מקדושת עם ישראל היושב בארץ ישראל, וה' שוכן בתוכו.

מִצְוַת הפרשת חלה, מצטרפת לשרשרת מצוות שעיקרן הוא תיקון חטא המרגלים, כפרשת ציצית ופרשת ניסוך היין על גבי המזבח.

כל המצוות לא ניתנו אלא לצרף ולזכך את רוח האדם מן החולשות התוקפות אותו והמוצאות את ביטויין בעוונותיו.

מסע האות יו"ד

על הצורך לחזק את עוז רוחם של המרגלים ולשדר להם שיש בכוחם להלחם את מלחמות ה' בעזרתו, יעיד שינוי השם המפתיע:

"... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ (במדבר יג, טז)".

משה רבנו משנה את שמו של משרתו הנאמן נציג שבט אפרים, ע"י תוספת אות יו"ד לשמו.

מה פשר שינוי השם הזה ומה הקשר שלו לשליחות הריגול? יתר על כן, מה המיוחד באות יו"ד שבה בחר משה?

לעזרתנו בא מדרש רבה.

"אמר רבי שמעון בן יוחאי: יו"ד שנטל הקב"ה משַׂרַי היה טס ופורח לפני כסאו של הקב"ה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בשביל שאני קטנה שבאותיות הוצאתני משרה הצדקת?

אמר לה הקב"ה: לשעבר היית בשמה של אישה ובסופן של אותיות, עכשיו אני נותנך בשמו של איש ובראשן של אותיות, שנאמר: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ (בראשית רבה מז)".

המדרש, בדרכו הציורית המיוחדת, מגלה לנו את סוד שינוי שמו של הושע בן נון ליהושע. התוספת הזו אינה סתמית אלא תוספת של אות יו"ד שנלקחה משָרָי אמנו, ששמה נשתנה כידוע לשרה.

עוד מגלה לנו רבי שמעון, שגם אות קטנה אינה בטלה כך סתם אלא יש לה תפקיד, ותפקיד חשוב.

כעת תתעורר שאלה נוספת. האם יש קשר בין יהושע בן נון לשרה אמנו? האם האות יו"ד רומזת על כך?

זכות אבות וארץ ישראל

ידוע ומפורסם כי הקשר בין אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, לבין ארץ ישראל היה עמוק וחזק. האבות חיו בארץ, התהלכו בארץ וזכו לנבואה בארץ.

פעם אחר פעם התגלה להם הקב"ה והבטיח, שארץ ישראל תינתן להם ולבניהם אחריהם ירושת עולם.

על הקשר המיוחד הזה בין אבות האומה לארץ ישראל, נלמד מהפסוק הבא:

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר (ויקרא פרק כו, מב)".

הקב"ה זוכר את האבות ביחד עם ארץ ישראל. כלומר, הם קשורים יחדיו.

הרמב"ן בפירושו לתורה מבאר, מדוע כשחטאו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, עמד משה רבנו בתפילה ותחינה לפני ה', ולא הזכיר זכות אברהם יצחק ויעקב כפי שעשה לאחר חטא עגל הזהב?

לפי פירושו של הרמב"ן, היות וחטא המרגלים קשור עם ארץ ישראל, לא היה יכול משה רבנו להזכיר את אבות האומה. כאשר עם ישראל מואס בארץ שהייתה חביבת האבות, אין טעם להזכיר זכות שבו ברגע תיהפך לחובה.

יתר על כן. אברהם יצחק ויעקב עמדו בהצלחה והתגברו על כל הקשיים והמכשולים שפקדו אותם בארץ ישראל. עוז רוחם נבע מאמונתם בה' ללא סייג. אמונתם לא נחלשה וביטחונם בה' לא פחת, למרות ניסיונות רבים וגדולים שעברו עליהם.

המרגלים, חטאו בחוסר אמונה בכוח ה' להוריש לפניהם את ארץ ישראל. הם אמרו במרירות: "כי חזק הוא ממנו". כלומר: הכנענים חזקים גם מאתנו וגם כביכול מה'.

למרגלים היה חסר הקשר הזה עם האבות ולכן חטאו. זה היה המניע של כלב בן יפונה אשר הלך להשתטח על קברי האבות בחברון. כָּלַב הלך לחבר את נפשו עם כוח האמונה ומסירות הנפש שאפיינו את עוז רוחם של אברהם יצחק ויעקב.

גם יהושע בן נון ביקש להתחבר אל האבות, אלא שהוא עשה זאת דרך האות יו"ד שהגיעה משרי ושנוספה לשמו על ידי משה רבנו.

"... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ (במדבר יג, טז)".

מלפנים ומאחור

האות יו"ד היא אות ראשונה משם ה'. האות הזו התחברה לשם שרי בסופה. מדוע?

אברהם ושרי יצאו לכבוש את ארץ ישראל מידי עובדי האלילים. בכוח אמונתם ובעוז רוחם, היו כעמוד ענן ועמוד אש ההולכים לפני המחנה. אברהם אבינו מגייר את האנשים ושרי מגיירת את הנשים. הם לא היו צריכים את האות יו"ד שתלך לפניהם. בכל מקום שאברהם ושרה הלכו, היה אברהם בונה מזבח וקרא בשם ה'. לעומת זאת, עדיין היו צריכים הגנה מאחור. הגנה, שאיש לא יוכל לפגוע בהם או במחניהם. משום כך היה חיוני שהאות יו"ד תתחבר לסוף שמה של שרי.

"... אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ... (בראשית טו, א)".

ה' אומר לאברם, לך קדימה בכוחך, אני אעמוד מאחוריך ואגן עליך. נוכל להציג דוגמה מובהקת מירידת אברהם למצרים. שרה נלקחת ע"י פרעה, ותגובת ה' לא מאחרת לבוא:

"וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם (בראשית יב, יז)".

לאחר שאברהם ושרה חרשו את ארץ ישראל לארכה וקצת לרחבה, הועיד להם הקב"ה תפקיד חדש, והוא: בניית גופו ונשמתו של עם ישראל.

לצורך זה נתחלקה האות יו"ד של שרי לשניים. ה"א אחת נִיתנה לשרה וה"א שנייה נִיתנה לאברהם. גם האות ה"א עצמה היא אות משם ה'.

האות ה"א בעברית, משמשת לשון נקבה. כגון: אישה, הלכה, עשתה, וגם מסמלת פריה ורביה... כך הקב"ה מנמק את הוספת האות ה"א לאברם ושרה:

"וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ... וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ (בראשית יז, ה-ו)".

" שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: ... וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ (שם, פסוקים טו-טז)".

מכאן ואילך היה על יצחק ויעקב להמשיך ולעסוק בבנין הרוחני והפיזי של משפחת בית ישראל, כולל הקישור לארץ ישראל. המשך כיבושה הסופי של הארץ, נדחה למועד מאוחר. כעבור 400 שנה, נמסר השרביט לידיו של יהושע בן נון.

משה ידע כי כיבוש ארץ ישראל מצריך כוחות נפש ועשייה אדירים. כאן, עזרת שמים תגיע רק תוך כדי העשייה המלחמתית.

למשה רבנו היה חשש, שכוחותיו של יהושע בן נון לא יעמדו לו בשליחות הגורלית הזו ולכן העביר אליו בשלמותה את האות יו"ד, שנלקחה משרי.

האות יו"ד היא אות זכרית. איש, שיר, קיר... והיא נושאת את דגל הפעילות והחלוציות.

משה הוסיף את האות יו"ד לתחילת שמו של יהושע, ובכך הוא הציב לפניו מעין עמוד אש וענן, ההולכים לפני מחנה ישראל.

                "י-ה יושיעך מעצת מרגלים (סוטה לד:)".