ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת קורח / תשע"ד

שררה או שירות

               

וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?

התורה אינה ספר היסטוריה. התורה היא ספר הנבואה, המספר את השתלשלות דבר ה' המלווה את האנושות מראשית דרכה. משום כך, בזמנים שבהם נעדרה הנבואה, נעדר מן התורה כל תיעוד היסטורי.

לדוגמה, פרשת קורח העוסקת באירועי השנה השנייה במדבר, ומיד אחריה פרשת חוקת המתארת את המתרחש בשנה האחרונה. בולטת העובדה, ששלושים ושמונה שנות הנדודים של עם ישראל במדבר, לא זכו להנצחה בתורה כי בהן לא הייתה נבואה.

גם ספר דברים הוא בסך הכל סיפורו של חודש ושבוע אחד בלבד, מראש חודש שבט עד שבעה באדר.

אולם גם במישור הנבואי, לא הכל נכתב.

על מספר הנביאים שהיו בעם ישראל אנו למדים מן הגמרא:

"הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים (יותר ממיליון נביאים).

אלא, נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ונבואה שלא נצרכה לדורות - לא נכתבה (מגילה יד.)".

העיקרון הזה ינחה אותנו גם בתולדות עם ישראל במדבר. בארבעים שנות נדודיו במדבר, התרחשו אלפי אירועים גדולים וקטנים ולא הכל נכתב ותועד. רק אירוע שיש בו משמעות לדורות הבאים - נכתב בתורה.

תיאור מחלוקת קורח ועדתו מול משה ואהרון, מסתיים בדברי הסיכום הבאים:

"זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ... (במדבר יז, ה)".

האירוע הזה ייחקק כזיכרון ולֶקַח לדורות הבאים. הוא יצטרף לעוד אירועים שליליים, אשר באופן ניגודי הבליטו דווקא פָּן חיובי. הנה כמה דוגמאות:

• על מדרגתו הגבוהה של משה רבנו, אנו למדים דווקא מתוך הקובלנה של אהרן ומרים:

"לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת... וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? (במדבר יב, ז-ח)".

• גם על מעלתו הגבוהה של אהרן הכהן, אנו למדים דווקא מתוך העירעור של קרח וכל עדתו.

" ... וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (במדבר יז, כג)".

• גם תפקידם האמיתי של הכוהנים והלויים, מתברר דווקא על רקע זיופו של קורח, שהיה משבט לוי ובן דודו של אהרן הכהן.

מתעוררת שאלה, מדוע אין התורה מספרת בשבחם של הצדיקים באופן ישיר ולא בצורה עקיפה בהקשר לערעורם של אחרים?

אפשר אולי לומר שהגורם לכך היא מידת הענווה. מעלת הטוב לא תוצג לראווה בתורה עד שתאולץ לעשות זאת בלית ברירה.

נשוב אל פרשת קורח.

ההאשמה המרכזית של קורח ועדתו כלפי משה ואהרן, הייתה זו:

"וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'? (במדבר טז, ג)".

על ההאשמה הזאת, חזרו גם דתן ואבירם משבט ראובן:

"כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר (שם, יג)".

חז"ל אמרו "כל הפוסל, במומו פוסל". במילים אחרות, כדי לחפות ולהסתיר על מומו וחסרונותיו, מטיח בעל המום האשמות ועלבונות דומים, באדם אחר.

לא תמיד זה בא מתוך מוּדעוּת מלאה. לפעמים זה נובע מן התת מודע, כדוגמת קורח.

על משה רבנו נאמר:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר יב, ג)".

אם עדת קורח הטיחה במשה האשמות על יהירות והתנשאות, עליהם לבדוק בציציות עצמם. בתפיסתם, מעמד הכוהנים הגדולים היה נשא ורם.

כאשר משה רבנו שומע את ההאשמה החמורה הזאת, הוא נופל על פניו.

התגובה הזאת, אינה ביטוי לחוסר אונים, אלא ביטוי לחרדה גדולה מאד. לפתע מתחוור למשה רבנו, שאחיו בני לוי רואים את תפקידם בצורה הפוכה לחלוטין ממה שהיה צריך להיות.

דבריו של קורח מעידים על גישתו ותפיסתו את תפקיד הכהן והלוי. במקום לראות בַּתפקיד, שירות לעם ישראל וקירבה רוחנית לאלוקים, הם רואים בתפקיד הזה קידום של שררה וכבוד. כל בעייתם היא, מדוע זכו משה ואהרן לכבוד הגדול הזה, ולא הם.

משה נוכח לחרדתו, כי עבודת הקודש בנשיאת ארון הברית כפי שנעשתה על ידי קורח, נפסלה במחשבת גאווה והתנשאות!

לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם

מתגובתו של משה רבנו, נוכל ללמוד רבות על מהות תפקידם של הלויים והכוהנים:

"הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם (שם, ט)".

נשים לב לשלושה עקרונות בדבריו של משה:

• "לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו" - קרבת אלוקים היא זכות.
• "לַעֲבֹד אֶת עֲבדַת מִשְׁכַּן ה'" - זו אינה סתם עבודה, אלא עבודת קודש. זהו בית אלוקים.
• "לַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם" - התפקיד הוא לעמוד ולשרת את העם, הווי אומר, להביא את משאלת לב העם ואת כאבו לפני ה'.

העקרונות האלו משדרים ענוה, מסירות והקרבה, בעוד שהשקפת עולמו של קורח על עבודת הכוהנים והלויים, הפוכה לחלוטין.

בפרשת בהעלותך אנו למדים על הכשרת שבט לוי לתפקידו:

"וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם (במדבר ח, י)".

סמיכת הידיים היא ביטוי לייפוי כח. עם ישראל מייפה את כוחם של הלויים להיות שלוחיהם בקרבתם אל הקודש. לא כל אחד ראוי להתקרב אל הקודש ולא כל אחד מסוגל לעמוד ברמה הגבוהה הנדרשת למשרת ה'. למעשה, הלויים לוקחים על עצמם תפקיד אשר עלול לעלות להם גם בחייהם. את תפקיד הלוויים נוכל להמשיל ל"נָתִיך (פְיוּז)", המיועד להישרף במקרה של עליה גדולה בעומס החשמל, וזאת כדי להגן על הבית שלא יישרף. הלוויים מגינים על עם ישראל שלא יישרף באש ה'.

ה' אומר זאת בעצמו:

"וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ (שם, יט)".

כאן מתבררת משמעות המושג "כפרה". כפרה היא מלשון כפורת, דהיינו כיסוי. הווי אומר, הלויים נכנסים אל הקודש פנימה כשלוחי בני ישראל ומהווים כעין חומה המכסה ומגינה על העם. די בטעות אחת כדי שישלמו בחייהם, דוגמת טעותם של נדב ואביהוא. עבודתם של הלויים היא בגדר הקרבה עצמית, שתפקידה להגן על שלמות בני ישראל.

במאמר "שבט לוי בשליחות העם" לפרשת בהעלותך, הצגנו את שרשרת ייפויי הכח המועברים מזה לזה:

"וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל ראשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה' לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם (שם, יב)".

גם הלויים סומכים את ידיהם ומייפים את כח שליחיהם. במקרה דנן, השליחים הם הקרבנות הנשרפים. הקרבן נשרף לפני ה', ובכך מכפר ומגן על הלויים שהם עצמם לא יישרפו. כלומר, ישראל מייפים את כוחם של הלויים והלויים מייפים את כח הקרבן, הנשרף על המזבח ומציל את כולם.

משה רבנו ידע את המשמעות האמיתית של התפקיד שהוא נושא על עצמו. זו הסיבה שבשעת מינויו, סירב לבקשת ה' באומרו:

"מִי אָנֹכִי (שמות ג, יא)"... שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד, יג)".

לימים כאשר מגיע אליו הנער בריצה ומתלונן:

"אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה (במדבר יא, כז)",

משיב לו משה:

"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (שם, כט)".

הלוואי ולא יצטרכו אותי. הלוואי שכולם יהיו במדרגתי. הלוואי שכל העדה יהיו נביאים.

דווקא משום כך, בחר הקב"ה במשה להיות נביאו ושלוחו, המתווך בינו לבין עמו. לאור כל התובנות האלה נבצר מאתנו להבין, איך עדיין מסוגל קורח להטיח בו את המילים:

"וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' (במדבר טז, ג)".

את התיקון לעיוות הקשה של קורח, ביצע שמואל הנביא שהיה מבני בניו של קורח הלוי. שמואל הנביא שירת את ישראל באמונה כל ימי חייו, כדברי הכתוב:

"וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כּל יְמֵי חַיָּיו. וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה (שמואל א, ז, טו)".

שמואל הנביא היה עובר ממקום למקום כדי ללמד את העם תורה. מעולם לא לקח מאיש מאומה. כל כולו היה קודש לשירות עם ישראל ולכן היה מסוגל לעמוד ולהוכיח את העם בדברים הבאים:

"... וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי? וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי... ? (שמואל א, יב, ב-ג)".

כֻּלָּם קְדֹשִׁים

מדרש רבה מתאר בלשון ציורית את הויכוח שניטש בין קורח לבין משה רבנו:

"וַיִּקַּח קֹרַח (במדבר טז, א). מה כתיב למעלה מן הענין? "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח)" (סוף פרשת 'שלח' הסמוכה לפרשת 'קרח'). קפץ קורח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהיה פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קורח (בליגלוג): טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה, ארבעה חוטים תכלת פוטרים אותה?!

ושוב אמר לו:

בית מלא ספרים (ספרי תורה), מהו שיהיה פטור מן המזוזה?

אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו קורח (בליגלוג): כל התורה כולה אינה פוטרת את הבית. פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?!"

הויכוח הזה משקף לכאורה את טענת קורח. אם כל העדה קדושים, מדוע שלא יהיה קשר ישיר בין כל אחד ואחד לבין הקב"ה? מדוע יש צורך במתווך שייצג את העם כלפי ה' ואת ה' כלפי העם? העם דומה לטלית שכולה תכלת, ובית מלא ספרי תורה. מדוע יש צורך בעוד פתיל תכלת? מדוע יש צורך בעוד פרשיית המזוזה? "מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' "?

הטענה הזו נשמעת מגוחכת כאשר נזכרים באותו חִיל ורעדה שאחז בבני ישראל במעמד הר סיני, בשמעם ישירות את קול ה'. לא נשכח כיצד בני ישראל בעצמם ניגשו אל משה והתחננו לפניו:

"דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת"! (שמות כ, טז).

העם מפציר במשה שישמש כמתווך בין ה' לבינם, כדי שהם לא יישרפו באש הבוערת שעל הר סיני.

כלומר, אנו שוב נפגשים בתפקידו של המתווך, המשמש כחומת מגן על העם בעמידה סמוך לקודש. המתווך לוקח על עצמו את הסיכון של שריפה באש השכינה ובכך הוא מגן בגופו על עם ישראל.

על מסירות נפשו של משה רבנו למען עם ישראל, אנו לומדים מנקיטתו בצעד נועז ביותר לפני ה' אחרי חטא העגל:

"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב, לב)".

גם ישעיהו הנביא בנבואתו, רמז למשה רבנו, מבלי להזכיר את שמו בפירוש:

"... אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה, וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ (יפציר בתפילתו) (ישעיהו נג, יב)".

בכל זאת, נשוב ונבחן את המשל שהציג קורח בפני משה על פי המדרש 'טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים'.

לכאורה, הטענה של קורח צודקת. מדוע בית מלא ספרי תורה זקוק לשתי פרשיות על מזוזת הפתח? מדוע טלית שכולה תכלת זקוקה לפתילי תכלת?

לטענת קורח, משה רבנו נמשל לפרשיית המזוזה, הנראית מיותרת כשהבית מלא ספרים, המשולים לעדה שכולם קדושים.

כשנתבונן נגלה, כי בית מלא ספרים פירושו, שהספרים נמצאים בתוכו פיזית, אך הם אינם מחוברים אליו בצורה מהותית.

החיבור האמיתי לבית מתבצע על ידי הצמדה לבית או לפריט שמייצג את הבית. מה מייצג את הבית? פתח הבית. מדוע? כי פתח הבית משמש כמבוא ושמירה. אין לו מעמד עצמי, אלא טפל לבית ובטל אליו. משום כך, הוא מייצג את הבית ולא את עצמו.

חיבור הפרשיה למזוזת הפתח, כלומר אל המשקוף העומד, משרה את שם ה' על הבית.

מהו הנמשל?

הבית מייצג את עם ישראל. מזוזת הפתח, מייצגת את משה. ספרי התורה שבבית וגם הפרשיה על מזוזת הפתח, מייצגים את ה'.

אמנם "כל העדה כולם קדושים", זה הבית. "ובתוכם ה'" אלו ספרי התורה שבבית. אך עדיין אין חיבור בין ה' לבין העדה, כפי שאין חיבור בין הספרים לבין הבית.

נכון שמשכן העדות נמצא פיזית בתוך מחנה ישראל, אך החיבור המהותי מתבצע דרך הקשר הנבואי, התורה והמצוה. החיבור של ה' אל העדה הוא דרך נביא, שבעיני עצמו הוא בטל לעם ישראל. כשהנביא הוא עניו כמשה, שכל כולו עומד לשירות עם ישראל, החיבור של ה' אליו הוא כחיבור ה' לכלל ישראל. משה רבנו הוא כמזוזת הבית הבטלה לבית ועליה מודבקת פרשיה שהיא דבר ה' אליו.

גם בנוגע לטלית התכלת, ידית האחיזה בטלית היא בציציותיה. חוטי הציצית לטלית הם כפתח הבית לבית.

אנו רואים זאת בבירור בספר יחזקאל:

"וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם... (יחזקאל ח, ג)".

משום כך, אין חיוב צבע התכלת בטלית עצמה, אלא בפתילים, שהם טפלים לטלית ומשום כך הם מייצגים אותה ולא את עצמם.

לעומת זאת, אם הנביא היה רואה את עצמו גבוה מכל העם, דבר ה' לא היה דבק בעם ישראל אלא בנביא לבדו. קורח לא ראה את עצמו כמשרת ציבור וכטפל אליו, אלא כעומד מעל כלל הציבור. משום כך הוא לא נבחר על ידי ה' להיות שליח ציבור.

וַיִּקַּח קֹרַח

התובנה הזאת תפתור קושי ידוע.

הפרשה פותחת בביטוי "וַיִּקַּח קֹרַח". לפתיחה הזאת אין קשר הגיוני להמשך הפסוקים. הכל שואלים, מה הוא לקח?

רמז לתשובה נמצא בסופה של הפרשה, כאשר הקב"ה מגדיר ומפרט את תפקידם וחלקם של הכוהנים:

"... עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת (במדבר יח, ז)".

עבודת מתנה פירושה נתינה. כלומר, את תפקיד הכהונה - ה' נותן, ולא הכהן לוקח. מה שעשה קורח היה לקיחה. הוא דרש את הכהונה לעצמו בניגוד למהותה. זו היא כוונת התורה בציינה: "וַיִּקַּח קֹרַח" בפתיח של הפרשה.

שררה או שירות

הויכוח בין משה רבנו לקורח, מציף את השקפת התורה בנוגע לכל תפקיד הנהגתי בישראל. מה כותבת התורה ביחס למנהיג הגבוה ביותר שהוא המלך?

"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ... (דברים יז, טו)".

כלומר, תנאי ראשון הוא בחירת ה'. הקב"ה בוחר את מלך ישראל ורק אחר כך מבקשים את חוות דעתו של העם.

במצוות המלך מדגישה התורה פרט חשוב ביותר:

"וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו... (שם, יט-כ)".

תכונת הענוה היא מתכונות היסוד של המלך. עיקרה הוא במוּדעוּת לתפקידו כמשרת העם.

הדוגמה המובהקת שניתן להציג קשורה ברחבעם בן שלמה המלך. רחבעם נועץ בשריו הבכירים והזוטרים בטרם השיב לעם על בקשתם להקל מעליהם את עולה הכבד של המלכות.

מה הייתה תשובת הצעירים?

"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ... כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה... אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם... (מלכים-א יב, יא)".

ומה הייתה תשובת הזקנים והבכירים?

"וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים... וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר, אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה, וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים (שם, פסוק ז)".

בסופו של דבר, המלך רחבעם קיבל את עצת הצעירים הרעועה ובו ביום נתחלקה מלכות ישראל לשנים.

עצת הזקנים הטובה, שימשה השראה לרבן גמליאל בבואו למנות תלמידי חכמים לתפקידי שררה.

בגמרא מובא המעשה הבא.

מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע שהיו מפליגים בספינה. בידי רבי יהושע הייתה כמות אוכל וסולת שהכין לעצמו. היה עיכוב בדרך כתוצאה מטעות בניווט ורבן גמליאל שלא התכונן לעיכוב הזה הבחין כי המזון שהכין, אזל. עקב זאת הוא נאלץ לסעוד עם רבי יהושע במזונו הוא. לשאלתו כיצד ידע מראש שיהיה עיכוב בהפלגה, השיב רבי יהושע: יש כוכב אחד שעולה אחת לשבעים שנה והוא מתעה את הספנים. אמרתי שמא יעלה ויתעה גם אותנו. לכן הכנתי כמות גדולה יותר של מזון [יש אומרים כי הכוכב הזה הוא כוכב השביט המפורסם "האלי" המופיע פעם בשבעים שנה].

אמר לו רבן גמליאל: כל כך חכמה בידך ואתה עולה בספינה? השיב לו רבי יהושע: עד שאתה תַמֵה עלי, תְמהּ על שני תלמידיך רבי אליעזר חיסמא ורבי יוחנן בן גוּדְגְדָא, שיודעים לשער כמה טיפות יש בים ואין להם לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש. כששמע זאת רבן גמליאל החליט, שכשיחזור ימנה אותם לתפקידי מפתח. כשעלה, שלח להם ולא באו. חזר ושלח להם ובאו. אמר להם: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם (הוריות י)!

מי יתן ומנהיגי ישראל יאמצו את עקרונות התורה להנהגת ציבור.