פרשת חוקת - מי מריבה

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת חוקת / תשע"ד

מֵי מְרִיבָה

"הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם (במדבר כ, יג)".

החטא ועונשו

ככל שאנו מעמיקים בחטאם של משה רבנו ואהרן הכהן, כך אנו מתקשים יותר ויותר להבין את חומרת העונש, את אי המידתיות ואת חוסר היחס הַמַּתְכּוּנְתִי (הפרופורציונאלי) בינו ובין החטא.

בפרשתנו אנו מוצאים את הביטוי: "... יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי... (במדבר כ, יב)" (חוסר אמונה בה').

בסוף ספר דברים נשמעים ביטויים קשים נוספים כגון:

"עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב, נא)" (מעילה בה' וחוסר קידוש ה').

גם אם ניקח את כל הפירושים למה שקרה בפרשיית הוצאת המים מן הסלע, אין זה מסביר מדוע ה' התבטא פעם אחר פעם בצורה כל כך חריפה בביטויים כגון מעילה... הפרת אמונים... אי קידוש שם ה'...?

זאת ועוד.

בכל המקומות האלה התורה מדגישה שהעוון הזה במי מריבה, הוא העוון העומד ביסוד הגזירה על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ ישראל. השאלה הנשאלת היא, אם משה חטא בהכאה על הסלע או בתוכחתו לבני ישראל, מדוע נכלל גם אהרן בנזיפה החמורה ובעונש הכבד?

"... לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (במדבר כ, יב)".

שאלה נוספת.

מה הקשר בין אי קידוש שם ה' לבין האיסור להיכנס לארץ ישראל? היכן באה לידי ביטוי דרכו המפורסמת של הקב"ה, להעניש 'מידה כנגד מידה'?

קושי נוסף אנו מגלים בעובדה, שמשה רבנו בעצמו תולה את עונשו בעוון אחר לגמרי.

בנאומו הגדול בתחילת ספר דברים, פותח משה בתיאור החטא הכבד ביותר במדבר שנזקף לחובת ישראל, ושבגינו נגזר על כל העם מבן עשרים שנה ומעלה למות במדבר ולא להיכנס לארץ המובטחת. החטא הזה הוא כמובן 'חטא המרגלים'.

"וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה, לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ.

וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז... (במדבר יד, ב-ג)".

מה הייתה תגובת ה'?

"אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי, כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם... מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה...

...וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ (שם, פסוקים כח-לא)".

כאן רואים בבירור, שהעונש מקביל לחטא. הם אמרו: "לוּ מַתְנוּ... בַּמִּדְבָּר הַזֶּה (הלוואי ומתנו)" וה' משיב: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם".

הם אמרו: "נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז" וה' משיב: "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם".

מה שמפליא אותנו הוא, שתוך כדי פירוט חטא המרגלים, משה מדבר על עצמו:

"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר, אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה, אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה...

גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר, גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם... (דברים א, לד-לז)".

משה אומר בפירוש שהוא נענש בעוון המרגלים! זה אמנם מסביר בהחלט גם את חומרת העונש וגם את התאמתו לחטא, אבל לעיל הרי ראינו בפירוש שה' מודיע לו, שהוא נענש בנסיבות אירוע הוצאת המים מן הסלע?!

מלבד זאת עדיין לא ברור, היכן מצאנו שמשה רבנו עצמו חטא בחטא המרגלים? האם זה ייתכן כי הוא נענש אך ורק בגלל חטאי העם?

הזדמנות שנייה

נשוב לפרשת המרגלים ונתבונן בהבדל בין תגובת משה ואהרן לבין תגובתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

ביהושע וכלב נאמר:

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ... וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים... (שם, ו-י)".

כאן מפורש שהם עמדו באומץ רב מול העם, וקידשו שם שמים ברגעים הקשים והקריטיים האלו.

ובמשה ואהרן נאמר:

"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יד, ה)".

בניגוד ליהושע וכלב שקרעו בגדיהם ועמדו באומץ, נפלו משה ואהרן על פניהם. לא ברור מדוע לא עמדו בעוז מול בני ישראל במאמץ עליון לחזק אותם בעלייה לארץ ישראל?

אולם לכאורה, אולי היה מן ראוי להוכיח מיידית במקום הזה את משה ואהרן באותם מילים: "...עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"!

בפועל לא נאמר להם כאן דבר, אלא ניתנה להם ארכה. ההזדמנות הבאה לקידוש שם ה' הגיעה כעבור שלושים ושמונה שנים, בפרשת מי מריבה:

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה... וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'..."

באירוע הזה נקרתה למשה ולאהרן הזדמנות לתקן את מה שהחסירו לפני שלושים ושמונה שנים והוא, להתייצב בעוז לפני העם ולהשיב את אמונו בה'.

מה התרחש בפועל?

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם... (במדבר כ, ב-ו)".

מה שקרה בחטא המרגלים חזר על עצמו כמעט במדויק. התקהלות, ריב, הטחת תלונות קשות במשה ואהרן, נסיגתם אל אוהל מועד ונפילה על פניהם.

ברגעים הקריטיים האלו הייתה ציפייה גדולה ממשה ואהרן לעמוד באומץ מול העם, להדוף את תלונותיהם ולחזקם באמונה בה'. במקום זאת, פנו משה ואהרן במהירות אל פתח אוהל מועד ושם נפלו על פניהם.

בסופו של דבר אירע נס ובקעו מים מתוך הסלע, אך תגובת ה' לא איחרה לבוא. בבת אחת עלו וצפו התמונות הקשות מחטא המרגלים. ההזדמנות הנוספת שניתנה למשה ואהרן לתקן את קידוש ה' הוחמצה.

ההאשמה הגלויה הייתה על מי מריבה אך ההאשמה הנסתרת הייתה מכוונת לעוון המרגלים:

" ...יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (במדבר כ, יב)".

בעוון הזה היה אהרן שותף מלא למשה ולכן גם הוא נענש. אכן צדק משה רבנו בהטיחו בבני ישראל את ההאשמה:

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר, גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם".

רמזים ראשונים

בהתבוננות לאחור, אנו מגלים סימנים מפוזרים לאורך הדרך. כאשר ה' מודיע למשה על גזירת דור המדבר, הוא עושה זאת פעמיים. בפעם הראשונה ה' מודיע, שיש יוצא מן הכלל אחד שעליו לא תחול הגזירה והוא - כלב בן יפונה.

"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב, הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי, וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה... (במדבר יד, כד)".

שמו של יהושע בן נון לא נזכר.

בהודעה השנייה, נזכר שוב כלב בן יפונה כיוצא מן הכלל, אלא שהפעם מצטרף אליו גם יהושע בן נון:

"אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ, כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (במדבר פרק יד )".

מדוע בהודעה הראשונה הושמט שמו של יהושע, ובפעם השנייה חזר והוזכר?

על פי פשוטו של מקרא, כלב בן יפונה התייצב פעמיים מול העם. פעם ראשונה לבדו ופעם שנייה עם יהושע בן נון כפי שנזכר לעיל.

בהתייצבות הראשונה נאמר:

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (במדבר יג ל)".

על כך תוגמל בירושת חברון לבניו אחריו:

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה (במדבר יד, כד)".

באופן מעמיק יותר נגלה כי כאן ה' שולח למשה רמז ישיר.

בהודעה הראשונה שבה הושמט שמו של יהושע, היה אפשר לחשוב באופן הבא. כשם שלא הוזכר שמו של יהושע ובכל זאת הוא ייכנס לארץ, כך אולי למרות שלא הוזכר שמם של משה ואהרן, ייתכן כי גם הם ייכנסו לארץ. אך מן ההודעה השנייה שבה התווסף יהושע לכלב, עלה החשש שרק יהושע וכלב יגיעו לארץ ישראל וכל השאר - כולל משה ואהרן – לא ישרדו.

מן המשמעויות המנוגדות של שתי ההודעות, אנו קולטים את הרמז הבא. ניתנת למשה ואהרן הזדמנות שנייה, שרק אם אם יעמדו בה בהצלחה יורשו להיכנס לארץ ישראל.

ברמז הדק הזה הבחין משה בבירור רק אחרי מי מריבה. הוא כלל את הרמז בתוכחתו לבני ישראל, בתחילת ספר דברים:

"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה... אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה...

...זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ... (דברים א, לד-לו)".

גם כאן, משה מזכיר רק אחד יוצא מן הכלל והוא כלב בן יפונה.

מה כתוב בפסוק שאחריו?

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר: גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה... ".

שמו של יהושע מוזכר בהקשר להיעלמותו של משה.

כלומר, משה קולט את הרמז שנרמז. כשנזכר שמו של יהושע כאדם השני שייכנס לארץ, מבין משה כי הוא עצמו ואחיו אהרן לא יזכו. לאור מה שביארנו לעיל, אכן הגזירה הזאת הייתה תלויה ועומדת עד סוף שנת הארבעים, עד ההתקהלות במֵי מְרִיבָה.

 

 

 

אֵשׁ זָרָה

האם יש בתורה תופעה דומה שבה ה' ממתין ואינו מעניש עד להתעוררות נוספת של אותו חטא בעצמו?

התשובה היא חיובית. כאשר משה רבנו איחר לרדת מהר סיני, החל העם להתקהל ולדרוש יצירת משהו מוחשי כעין עגל זהב, שיהיה תחליף למשה. אהרן הכהן לא עמד בלחץ העם ויצר את עגל הזהב.

מאוחר יותר, מספר לנו משה מה התרחש בבית דין של מעלה:

"וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא (דברים ט, כ)".

לכאורה, אחרי תפילתו של משה ניצל אהרן מן הגזירה. לאמיתו של דבר, היא הייתה תלויה ועומדת. כאשר נכנסו נדב ואביהו בני אהרן אל אוהל מועד ובידם קטורת שלא נצטוו עליה, נאמר:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת

וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם ( ויקרא י, א)".

האש הזרה הזאת הזכירה את העבודה זרה הראשונה, שהוא עגל הזהב. גם זה וגם זה לא נצטוו מפי ה', והם מוגדרים כפעולות זרות. העונש על אהרן שהיה תלוי ועומד, הופעל. אש יצאה מאת ה' ושרפה את נדב ואביהו. את התובנה הזאת אנו למדים מן המדרש הבא:

"תפילה עשתה מחצה. ממי אתה למד? מאהרן הכהן. שבתחילה נגזרה גזירה עליו. שנא': "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ... (דברים ט, כ)". אמר רבי יהושע דסכנין... אין השמדה אלא כילוי בנים... כיון שהתפלל משה עליו נמנעה ממנו חצי גזירה ומתו שנים... (ויקרא רבה, י)".

עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים

בהקשר הזה, ראוי להרחיב מעט את הסוגיה הזאת של מות בני אהרן, בכדי לנסות להבין את דרך משפט ה'. מצד אחד נאמר מפורשות, ולא פעם אחת:

" ...פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים (שמות לד, ז)".

מצד שני, נאמרו דברים הפוכים:

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כד, טז)".

על הסתירה הזאת עמדה הגמרא:

"כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהן (ברכות ז.)".

לכאורה, עדיין אין זה משפט צדק.

גם אם הבנים אוחזים במעשה אבותיהם, אין זה צודק להעניש אותם גם על חטאי אבותיהם. מדוע בכלל יש להעניש אדם על חטאיו של מישהו אחר גם אם זה אביו?

אלא יש לזכור. קיימים נתוני הפתיחה שונים בין אדם לאדם. אדם שנולד בסביבה מרושעת והוריו הם כאלה, אך טבעי הוא שנתוני הפתיחה המוסריים שלו יהיו נמוכים מאוד. מצד שני, אדם שנולד להורים צדיקים ובסביבה של אנשים נאמנים וישרים, טבעי הוא שיינק צדק ומשפט עם חלב אמו. זה, נקודת הבחירה שלו נמוכה, וזה, נקודת הבחירה שלו גבוהה.

יוצא אפוא, שאם ניקח בחשבון את נתוני הפתיחה, לא נוכל להעניש שני בני אדם שחטאו באותו חטא בעונש זהה. מן הראוי הוא להקל בעונשו של מי שנולד בסביבה של רשעים, ולהחמיר בעונשו של מי שנולד בסביבה של צדיקים.

באה התורה ומלמדת. אם בנו של רשע אינו ממשיך בדרך אביו ורואים בבירור שהוא פונה לדרך חדשה, יש להקל בעונשו במידה והוא חטא, ולהתחשב בעובדה שהוא נולד לאב רשע. כלומר, יש לשפוט אותו מתוך הנחה שחלק מן המעשה שנעשה לא היה פרי החלטה אישית חופשית שלו, אלא היגררות אחר סביבתו המשפחתית, ולכן יש לנכותה מחשבון העוון.

על בן כזה נאמר: "וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת". כלומר, לא יומתו על מעשים שנעשו בהשפעת האבות.

אולם, אם הבן ממשיך ללכת בדרכו הרעה של אביו, אנו נעניש אותו במלוא החומרה על עוונותיו הוא, גם אם הם נבעו מנתוני פתיחה גרועים. אנו פשוט לא נתחשב בעובדה הזאת ולא נקל עליו גם אם מעשיו נובעים ממעשי אביו.

על הבן הזה נאמר: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים". כלומר, גם אם מעשיו נובעים ממעשי אבות, לא נקל עליו.

בסופו של דבר, בכל מקרה איננו מענישים את הבן על עוון שעשה אביו, אלא על עוונות עצמו בלבד. הדיון הוא בשאלה אם נקל עליו וננכה מחשבון עוונותיו את אלו שנבעו מן ההשפעה השלילית של אביו.

אנו רואים, כי ממעשי נדב ואביהו לא נוכתה השפעת עגל הזהב שעשה אהרן בלחץ העם.

בכדי להבין מדוע, נתבונן בפסוק הבא:

"וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל...

וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (שמות כד, ט-יא)".

כלומר, עוונם של נדב ואביהו החל במעמד הר סיני באכילה ושתייה מול פני האלוקים, דבר שלא נצטוו עליו והוא נחשב זָר (הם סברו כי הדבר דומה לאכילת קדשים מכל מקום הרואים את משכן שילה).

כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ

נשוב אל חטא מֵי מריבה.

משה רבנו מבקש מאת ה' ומתחנן לפניו:

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... (דברים ג, כג-כה)".

במחשבה ראשונה, נראית בקשתו של משה כביטוי לכמיהה וכיסופים עזים לארץ ישראל.

לאמיתו של דבר, בקשתו של משה הייתה עמוקה יותר. משה רבנו פונה אל ה' ושואל: האם ראוי לגזור גזירה שווה בין המרגלים שחטאו והחטיאו, בין העם שבכה והתלונן וביקש לחזור למצרים, לביני אני משה עבדך, שכל חטאי היה באי עמידה תקיפה מול החוטאים?

ה' מקבל את בקשתו וכביכול משיב ואומר: אכן יהיה הבדל.

אני כתבתי "... וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ (במדבר יד, כג)".

חלילה לי מהכליל אותך בביטוי: "כָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ". הרי עליך כתבתי: "... בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז)"! לכן אני אוודא שאכן תראה את הארץ אלא שלא תיכנס ברגלך:

"כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא... (דברים לב, נב)"

"... וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן... וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב... הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר (שם לד, א-ה)".